הגז דולף, אבל זה לא מתפוצץ

1. כן, גם אני צעדתי במוצאי שבת במה שכונה יריית הפתיחה של המחאה החברתית, שנה ג'. בכוונה כתבתי "צעדתי" ולא "מחיתי" או "הפגנתי" או משהו באמת פומפוזי שמדיף ניחוחות של זיעה, דמעות ומכות מיס"מניקים. זה בעיקר כי חשוב לי לדייק וגם כי למדתי בחלוף השנים שגוזמאות זה לא סקסי.

אם במקרה הייתם בהפגנה, הטתם אוזן והתאמצתם להקשיב, וודאי שמעתם את הצועדים שרים את מה שהיה יכול להיות המנון ההפגנה: "ללכת אל, ללכת מ, ללכת כי כולם הולכים. מה זה בעצם משנה ממה בעצם הם בורחים".

וגם אני – מודה – בעיקר הלכתי. מי שרצה לראות אצלי זעם, כעס, תקווה, אמונה ושאר רגשות שמניעים שינויים, אשלוף עבורו תמונות שלי מיולי 2011. כי מאז עברתי כמה עדכוני גרסה והתאמות ולמרות שאני מודל מאי 2013 עדיין סולידרית עם המאבק, אני בעיקר צופה מן הצד. אמנם משתתפת, אבל רק מסקרנות. רוצה לראות איזו עוד פירוטכניקה תעשה ישראל עד שהעסק יתפוצץ, כמה סלטות וברגים היא תבצע עד המפגש הבלתי נמנע עם הקרקע. וגם אם העסק לא יתפוצץ ולא יערך מפגש חגיגי עם הקרקע, זה עדיין מרתק. האמנות הישראלית של לחתוך עוד ועוד כדי לראות עם כמה מעט אנחנו יכולים לשרוד. כמו משחק ג'נגה אקסטרימי במיוחד. אתם כבר יודעים שהלבנה הבאה שתשלפו כבר תמוטט את המגדל כולו, אבל המבנה ממשיך לעמוד. זה מרשים, זה מעורר התפעלות וזה בעיקר מנוגד לכל חוקי הפיזיקה. אבל איך אומרים אצלנו: חוקי פיזיקה לחוד וחוקי פוליטיקה ישראלית לחוד.

2. בחיים, הכל עניין של לוקיישן. ככה שאם רק הייתי זזה כמה קילומטרים מזרחה, אל לב הבורגנות של רמת גן, הייתי פוגשת קבוצה קטנה אך נחושה הרבה יותר. כנראה שגזל מכוון ושחיתות מופגנת יכולים להיות הרבה יותר מעצבנים מניהול רשלני (אם אתם בקטע של מחמאות) או כושל (אם אתם בקטע של המציאות) של הכלכלה הישראלית. ההפגנה נגד ייצוא הגז מול בית השר שלום באמת שידרה מסר של "אל תתעסקו איתנו" ומאותה סיבה שידרו להם השוטרים במקום מסר של "על תתאסקו איטנו" ונתנו קצת מכות כדי לחזק במפגינים את צדקת הדרך. שהיא, כמובן, הדרך של הגז הישראלי לידי תאגיד השחיתות הרוסי גזפרום.

ולכן גם מדהים אותי לראות שיש אנשים שסבורים (בשם הטרוליות והליברטיניות) שהגז הזה שייך לטייקון המסתפר ושזכותו לקחת אותו לעצמו. ובאמת, דבר ידוע הוא שאם יש אוצרות טבע בשטחה של מדינה, יהיו אלו דווקא הטייקונים שירוויחו בזמן שהמדינה תקבל פירורים. כדי להוכיח את הנקודה, אני מבקשת להזמין לדיון כמה חברים מן המפרץ הפרסי. הם ידגימו לנו עד כמה העושר המגיע ממשאבי טבע לא צריך להשפיע על רווחת האזרחים. אם יהיו נחמדים, ידגימו לנו על הזרוע של יצחק תשובה מה גזר דינו של גנב במדינות המפרץ.

3. ההפגנה הזאת מול ביתו של האיש שאמור להחליט בקרוב האם לאפשר את ייצוא הגז ואף הודיע שיעשה זאת תוך שבועיים על מנת לאפשר לתשובה לחתום מהר על הסכם הייצוא, פגעה בלא מעט אנשים. ובלא מעט אנשים אני מתכוונת בעיקר באלו שנאלצו לקרוא את הגיגיה של אשת השר בנושא ולהתמודד עם הטקסט רווי הכאב והפחד של בנה. כן, ערב לא קל עבר על הבן של. הוא ואחיו נאלצו להתבצר בבית המידות שלהם בהסגר, ללא מזון או שתייה ראויה (השליח של צפרה לא הצליח לעבור בין ההמון הזועם). וזה בזמן שמאות מפגינים (!) עם מגפונים (!!) קראו קריאות נחרצות נגד השר (!!!). ובכלל, שלא ינופפו בתירוץ הזה של דמוקרטיה בכל פעם שמשהו לא נראה להם. משפחתו של יורש העצר עשתה די והותר למען הדמוקרטיה הישראלית. יש להם עיתון, לא? אז שחררו אותם מהנטל הזה של ההפגנות.

אולי כדאי שנסביר לו, לנסיך הצעיר, שאי אפשר לרקוח כל היום קומבינות באווירה אנטי דמוקרטית, להתנהל בחוסר שקיפות, לשקר ללא הרף, לרמות ולהדיף צחנה של אינטרסים (והמחמאות האלו נתונות לממשלה נתניהו השנייה והשלישית כולה, לא רק לאבא שלו) ואז להגיד למפגינים: "אבל למה להפגין מול הבית ולא מול המשרד? ולמה לא לתת מאה ימים של חסד? ולמה אתם צועקים במקום לזרוק עלינו עלי ורדים וחתיכות מרשמלו?".

אז תשמע, בן של, אי אפשר לשחק מלוכלך ולדרוש מאיתנו פייר פליי, אי אפשר לרמות כדי לנצח ואז להגיד "אבל ככה זה במשחק הדמוקרטי. קבלו זאת". איןמהלעשות, באש נלחמים עם אש. ותגיד תודה חמוד שאין להביורים במלאי ושהם באו עם להבה קטנה.

בקיצור, מר יורש עצר, ברור לכל שאתה רגיל לזה מהבית, כי בכל זאת – כולם יודעים מי ההורים שלך – אבל רבאק, אלינו אתה לא צריך לדבר כמו אל מפגרים.

מטומטמים, לא לשרוד. לחיות

אפשר להכתיר את סוף השבוע האחרון כפורה מאד. זה כמובן בתנאי שמגדירים פריון באמצעות זמינות של חומר קריאה מדכא במיוחד. ואכן, עיתוני השבת הפילו עליי שלל כתבות שמציגות בסלואו מושן את מעריב נופח את נשמתו, והייתה גם כתבה אחת על המשבר הזה שעוברים בני גילי כשהם מגלים שהם תפרנים בלי עתיד. משבר רבע החיים, כך זה נקרא.

אבל קודם מעריב, ברשותכם:

עם כל החיבה שלי לדמוקרטיה ולתפקידה של העיתונות בה ועם כל חוסר החיבה שלי לאסירים משוחררים שמעלימים כספי פנסיה ופיצויים של שכירים, הקינה הזאת על לכתו של מעריב היא אישית ופרטית. עבור הכלבה האגוצנטרית שאני, הקריסה הזאת היא בעיקר האחרונה בשורת הוכחות לזה שבחרתי במקצוע הלא נכון.

שבע שנים אני כבר מתפרנסת (או לפחות מנסה להתפרנס) מהתחום הזה. התחלתי ממקום שלא משלם נסיעות, חופשות וימי מחלה ומשם השתדרגתי למקומות שמשלמים בשוטף פלוס הריון של פילה ממוצעת (כשהם לא שוכחים לשלם), שלא מאמינים בשעות נוספות ולכאלו שסבורים שאפשר לכבות לעובדים מזגנים אם לוח השנה מראה על שבת. המסקנה המרכזית שלי משבע השנים הלא רעות אבל הבטח לא טובות האלה היא שאני לא שווה הרבה על הנייר. ובדגש על הנייר ממנו עשויים תלושי משכורת.

ואם תרשו לי קצת עתידות, אז לא נראה לי שהמצב הזה הולך להשתפר. כי כשמצד אחד יש מקצוע הולך ונעלם ומהצד השני כמה מאות מובטלים חדשים ומאד נחושים (אני מנחשת שלמי שאין פיצויים יש הרבה יותר נחישות למצוא עבודה חדשה) הולכת להיות לי תחרות ממש קשה בדרך לג'וב הבא. ותחרות, ככה אומרים הכלכלנים, טובה לשוק ועוזרת להוריד מחירים. או במקרה הזה: משכורות.

ואולי בגלל זה בשבוע האחרון דחיתי כמה גישושים שהגיעו אלי בנושאי עבודה. אלו אמנם כולה גישושים, אבל רק חודש אחורה טרחתי לא מעט כדי למצוא ליד כזה. וחודש זה לא כזה הרבה זמן (למרות שהעבירו לשעון חורף, אז זה הפך לחודש ארוך במיוחד).

אבל זאת לא רק הבעיה שלנו, אלו שבחרו מקצוע שרוב הזמן עובדים בו הכי קרוב שאפשר לפרו בונו. מסתבר שאם אתם בגילאי 25-30, סיכוי לא רע שגם אתם נדבקתם במגיפה שזכתה לשם הלא באמת מחמיא משבר רבע החיים (לינק פה). זאת תופעה מבאסת כי 1. בחישוב גס, זה אומר שנגזר עלינו לחיות עד גיל מאה. 2. היא מוכיחה שאיני מיוחדג'ת ושהצרה הזאת של צעירים בלי עתיד נפוצה יותר משחשבתי.

מהנדסים, מורים, עורכי דין, פראיירים שמתעסקים בתקשורת –  בסוף כולם עובדים בלא לטבוע, בלנסות להשאיר את הראש מעל המים. עסוקים כל הזמן בלהיות מרחק של שניה אחת, שני סנטימטרים וחמישה ליטר מים בריאות מלטבוע.

ולי, פרדון מיי פרנץ' אנד מיי דימויים פרום עולם המים, אין כוח יותר לעשות תנועות מוזרות עם הידיים והרגליים כדי לשרוד עוד חודש בקושי. לא בא לי להרוויח שכר שמעליב אותי ולשלם שכר דירה שעושה לי לבכות ולקנות במחירים שמוציאים את החשק לחיות. אני רוצה לצוף כמו שצריך, אבל אני מוכנה גם לטבוע. במילים אחרות: או שאני אתחיל לראות פה עתיד, או שיגמר לי החמצן ואני אעוף מכאן למדינה שלא רק מעמידה פנים שהיא מערבית. אתם יודעים, מדינה שהבינה שהאזרח הוא לא רק כלי קיבול שצריך לרוקן מכסף.

אבל מה שאני באמת רוצה זה לראות את כולם טובעים יחד איתי. לא חלילה כי אני בעניין צרת רבים, אלא כי אם מסה של צעירים לא תצליח לשלם שכר דירה או משכנתה, יותר לא יוכלו לדרוש פה מיליון ומשהו על דירת ארבעה חדרים ביבנה. אם המסה הזאת תאבד את זה ולא תוכל יותר לסיים ימי עבודה של 10 שעות בלי לדמיין שהם מרססים את כל הקומה עם עוזי, למעסיקים לא תהיה ברירה אלא לפתוח מילון ולברר מה ההבדל בין לעבוד לבין להשתעבד. להמשיך או שהפואנטה כבר ברורה?

שיטבעו כבר. וייקחו איתם את שיטת הממשל הלא מתפקדת הזאת ואת הכלכלה האכזרית וחסרת הרסן ואת המנגנונים המושחתים שמוודאים תמיד שהראש לא עובר ביותר משני סנטימר את קו המים.

שיטבעו. ואז, אולי, אפשר יהיה לנשום פה לרווחה.

תעשה באב, אחד במע"מ

מפחיד. בית המקדש נחרב. ועוד פעמיים. כנראה שהעם היהודי של העת העתיקה, הוא לא היה משהו בלהשיג אישורי בניה. או בלהתחמק מצווי הריסה. זה לעומת העם היהודי של ימינו, שדווקא יש לו אחלה מאכערים במנהל ובוועדות, אבל בכל זאת לא סביר שיצליח לבנות מחדש את בית המקדש.

למה? אתם שואלים, ובכן, לא בגלל שעדיין יש פה שנאת חינם ואנחנו מפחדים מחורבן שלישי. אין דבר כזה שנאת חינם בעולם בכלל (ממש כמו שלדברי הברסלבים אין יאוש). הרי שנאה היא הסיבה לקיימנו, בבת עינינו, מה שמקים אותנו בבוקר ומרדים אותנו בלילה – איך אפשר שלא לתמחר דבר כזה?

הסיבה שלא יקום פה הבית השלישי קשורה בעיקר לזה שאין מספיק עתודות קרקע, שזה בשפתם של אנשים רגילים "אדמה שאפשר לבנות עליה". ואם יש אדמות, אז נורא יקרות. וזה גם לא ריאלי שלכל עם יהיה בית מקדש משלו, שישכרו בית. רק בשבוע שעבר קראתי שזה הרבה יותר משתלם לשכור מאשר לקנות. כתב את זה באובייקטיביות מישהו שיש לו אינטרס, אז האמנתי.

וזה לא רק לבנות אותו. מילא רק לבנות. פה יש גם את האלמנט של התמ"א 38 על החורבות הבניין הקודם. צריך הסכמה של כל הדיירים בשביל זה. כל הדיירים כולם. אתם ראיתם פעם הסכמה בישראל? ועוד בירושלים? ועוד במזרחה? זה לא ילך. הערבים לא יהיו מוכנים שיבנו מתחת, היהודים לא מוכנים שיוסיפו קומה למעלה. וגם מעלית אי אפשר לבנות שם, כי כל הפואנטה של המקום היא לעלות לרגל. בקיצור, עדיף לשכור.

כתבתי לשכור? אז בטעות. אין כסף. לכו תדעו, אם נוציא עכשיו כסף על לשכור בית שלישי, אנחנו עוד עלולים להפוך לספרד. זה שטייניץ אמר.

ספרד, אתם מבינים מה זה?

זאת אומה שלא מסוגלת לבנות בית אחד, שלא לדבר על להחריב שניים. מדובר כאן בעם של עצלנים, כל הזמן סייסטה. אפילו את הבקר שכבר הביאו לא מקריבים לזבח, סתם נותנים לו לרדוף אחרי הפרוכת האדומה ברחובות.

ומה הם כבר עשו בהיסטוריה שלהם ששווה לדבר עליו? אינקוויזיציה? חה. הצחקתם. אנחנו הרבה יותר טובים באינקוויזיציה. לא מאמינים? תנו לזה חמש-עשר שנים וכבר תראו לבד.

רק שלא נהיה ספרד.

או יותר גרוע: יוון.

כי היוונים האלה, נו באמת… הם כבר חסרי תקנה. כל כך פזרניים, כל כך לא ממוקדים. במקום אל אחד, סולידי, כזה שהכל נהיה בדברו, הלכו על עשרות. עשרות! וכמה מקדשים בנו? על כל הר. פלא שהם קרסו כלכלית?

אז ברצינות, עכשיו זה לא הזמן להתלונן. ראיתם איך גמרו היוונים, מה נשאר להם מהאימפריה שלהם? בקושי לצעוד ראשונים באולימפיאדה – וגם זה קיבלו רק מרחמים (וכולם הרי יודעים שהדבר הכי שווה במשחקים האולימפיים זה לא לצעוד – אלא לעמוד דום. תשאלו את לבנת, היא יודעת). והאימפריה שלנו, גם היא עוד תיפול לאיטה, לנגד עינינו. זה נתניהו אמר, והוא מבין בכלכלה. כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי למנוע שידור חוזר של אימפריה קורסת-גוססת-נהרסת זה לתת עוד אחוז של מאמץ, עוד אחוז של השתדלות.

כתבתי מאמץ? התכוונתי למע"מ.

כתבתי השתדלות? התכוונתי למס הכנסה.

זה רק אחוז אחד. דל שומן. והרי במה צריך לקצץ אם לא בשומן?

כתבתי שומן? אז באמת התכוונתי לשומן. זה לא שראש הממשלה שלכם ובובת היד שלו מעוניינים  לקצץ לכם במסת השריר. טוב נו, אז אולי כן, אבל תסתכלו על זה כעל תרומת איברים. אתם תתרמו קצת שומן, שריר ועצמות כדי להציל להם את התחת. מצווה, לא? תנו כתף, חברים, תנו גם לב וכליה וריאות וזרועות. זאת המדינה שלכם, זאת הכלכלה שלכם – תעשו מה שצריך לעשות.

אבל רק שלא נהיה ספרד ויוון. שמעתי ששם האזרחים עדיין יוצאים לרחובות, לא?

Leef Daphni alone

דפני ליף יכולה להיות מרוצה. עבורה, השבוע הזה רק הלך והשתפר. מה שהתחיל במכות, צלע סדוקה ויד מגובסת, המשיך רק בהעלבות וביקורת אישית לא רלוונטית.

בראש עדת המבקרים עמד הפעם (או יותר נכון: גם הפעם) שרון גל. גל הוא איש טלוויזיה טוב, אבל גם הוא סובל מאותה הפרעה שגורמת לאנשים לחשוב שבגלל שהם לא אשכנזים ולא מהמרכז (זה מאד לא פי.סי היום לכתוב מזרחי מהפריפריה) הם מחזיקים במונופול של הבנה וידע על כל מה שקשור למצוקה כלכלית. הוא ושכמותו גם בטוחים שליף, שבילתה איזה רבע שעה מהחיים שלה בכפר שמריהו, איבדה לנצח כל זכות לדבר על הישרדות כלכלית. וזה יפה, כי למרות שליף עורכת וידיאו תפרנית שלא גומרת את החודש וגל הוא טאלנט טלוויזיוני שמתנייד ברכב יוקרה – כבר מראש ברור למי שייכת הזכות על המעמדות ביניים ונמוך.

מובילת המחאה החברתית, שהותקפה בערך עשרים מיליון פעם מהרגע שכף רגלה דרכה לפני שנה על הדשא ברוטשילד, ניסתה לענות לגל. זה לא עזר לה. היא כנראה גם תמשיך להיות מותקפת וסביר להניח שהטיעונים לא ישתנו בהרבה: "היא רק ילדה, היא לא יודעת מה היא רוצה, היא לא חדה והיא בטח לא מבינה בכחכחה. איך אפשר שמנהיג יהיה לא רהוט? שתפנה את הבמה לילדים הגדולים".

תשמעו, כנראה שיש מידה מסוימת של אמת בביקורת.אבל האם זה אומר שהיא צריכה לרדת מהבמה? בודאי שכן. מגיע לנו מנהיג ראוי. ילד גדול, חד. הרי איך אפשר שמנהיג לא יהיה רהוט? אנחנו צריכים מנהיג רהוט. אחד כזה שיודע לדבר, לסחוף, שממיס לבבות, בעיקר לבבות שפועמים באינגלוזית, בוגר הרווארד, אחד כזה שמבין בכלכלה, בעיקר בהלוואה וחיסכון.

אה, רגע. כבר יש לנו.

ואחרי המ.ש.ל הזה, הגיע הזמן להירגע. תרדו כבר מהאשכנזיה מכפר שמריהו. כי באמת, אם הטיעון הכי חזק שלכם נגד המחאה הוא דפני ליף – אז או שאתם טיפשים או שאתם ראש הממשלה שלנו. כלומר, בפאניקה.

הקיטור של לפיד

קודם כל, משחק. נחשו מה פגשתי בחג השבועות? לכו על הניחוש הכי פרוע.

רוצים רמז? זה גרוע יותר מבלינצ'ס מוקרם ומפתיע יותר מלגלות שנתאי פרץ הוא בכלל חצי אשכנזי (טפו).

ובכן, חברים: פגשתי מצביע לעתיד של יאיר לפיד.

אמנם יש הרבה זמן עד הבחירות וייתכן שהוא ישנה את דעתו, ירד מהארץ או יאבד את האמון בדמוקרטיה עד אז. אבל, כמו שמסתייגים עורכי הסקרים, אם הבחירות היו נערכות היום – האיש היה הולך לקלפי ומחפש את הערימה של יש עתיד.

ובכל זאת, לפיד?

כן, לפיד. כי הפוליטיקה הישנה אכזבה אותו, כי הליכוד עושה עבודה מחורבנת, כי קדימה סובלת מאין אונות, כי העבודה גם היא שותפה לדבר עבירה וכי מרצ זה לשמאלנים הרד קור (כאלה שעוד מאמינים בשלום) ולכן היא בכלל מחוץ למשוואה.

אני לא מכירה אותו יותר מדי, את המצביע לפיד, אבל הוא לא עושה רושם של איש טיפש. מה שכן, כשהפרסומאים של "אתה ישראלי בעיני, יאיר" פילחו את קהל היעד, הם ראו אותו בעיני רוחם. אשכנזי, בן שלושים ומשהו, איש היי טק בדרג בינוני, מרוויח יפה ואפילו בעלים גאה של דירת ארבעה חדרים (אמנם בפתח תקווה, אבל בכל זאת – דירה).

אז איך הוא נפל ברשת של לפיד? בשביל לענות על זה אצטרך לספר לכם שברגע שהוא התחיל לדבר, האוויר התמלא באדים. לא לא, אלו לא היו אגלי הזיעה של וכחנים להוטים, אלא הקיטור של ישראלי שאגר ואגר וצבר – עד שנשבר. להלן, הקיטור שמניע את הדהירה של לפיד למרכז העניינים של הפוליטיקה.

האיש עצבני, האיש מתוסכל והכי גרוע: האיש מדבר בסיסמאות כי הוא מכיל כל כך הרבה כעס, שאין לו מקום לרעיונות מורכבים.

ואולי הוא כועס בצדק. בסוף יום עבודה של 12 שעות, כשהוא חוזר הביתה, מה שהוא קולט בזווית העין בחדשות זה שמנהיגי המחאה, שהוא גם תמך בה ברגעי השיא, מנצלים את הכוח שלהם כדי להיאבק בשביל אלף מחוסרי דיור שזכאים לדיור ציבורי. או גרוע יותר: הם נאבקים על כסא בכנסת.

הוא לא עצר לחשוב שאולי יש למישהו אינטרס שזה מה שיחשוב על מנהיגי המחאה. ואולי הוא בכלל לא יכול להמשיך לחשוב, אחרי שגילה שבעקבות המחאה הוא משלם יותר מס, אבל בתמורה הוא מקבל את מה שנקרא בשפת העם – זין בעין.

והוא לא מבין שמנהיגי המחאה לא אשמים בכישלון (בדיוק כמו שהם לא אחראים להצלחה. זה גדול מהם) זאת הממשלה שעשתה ספין על טרכטי ואז המשיכה בדרכה, כרגיל. הוא גם לא מפנים שאפילו לו יש חלק באשמה, כי הוא לא טרח להמשיך ולהתייצב בהפגנות. זה הם אשמים, כמה חבר'ה צעירים שיודעים להכין שלטים מפלקטים.

אחרי זה הצטרפו למעגל האשמים גם החרדים והערבים. הריכוזית במשק ואלו שנהנים ממנה, נותרו ללא פגע. הרי ריכוזיות וטייקונים זה נושא שמסובך לעכל בזמן שפרזיטיות של חרדים וערבים זה קומן נולג'. וכמו שהבעיה פשוטה, ככה גם הפתרון: להפסיק להם את הקצבאות. זהו, פיניטו. כאילו שאחרי זה הם לא יהיו כאב הראש של המדינה.

מה עם בתי החולים שלא מתפקדים? ומערכת חינוך שנראית כמו משהו שסובל מפסוריאזיס חמור? הוא עונה רק במילה אחת: להפריט. ולא כי הוא איזה חסיד של מילטון פרידמן, אלא כי הוא פשוט לא סומך על הממשלה שתדע לעשות עם הכסף שימוש נכון, אז הוא מוכן לשלם על כל פוק, העיקר לא לתת למדינה להכניס את היד השמנונית שלה לכיס שלו. ככה זה כשאין אמון.

ואין אמון. האמון הלך לאיבוד. והוא אינו נושא שבב ואין מצב למצוא אותו צמא ומותש בכלביה העירונית, הוא נעלם לתמיד.

ובדיוק כשהוא התחיל להסביר לי שבינתיים, הוא יסתפק אפילו בממשלת ליכוד-קדימה-עבודה (מחורבנת – אין אונות – שותפה לפשע) נטולת חרדים וערבים, בדיוק הוציאו עוגות.

וכידוע, לסיפורים כאלה אין המשך אחרי שמוציאים עוגות.

אבל אולי בכל זאת איזה אפילוג קטן:

השאלה שהכי מציקה לי מאז היא האם נצליח, אחרי הפרד ומשול מוצלח שכזה, להחזיר אותם יחד איתנו לרחובות. אותם זה את אלו שאין להם זמן לדיונים התיאורטיים האינסופיים ושיש להם מלא מה להפסיד. כמו שזה נראה בשבועות, זה לא הולך לקרות.

פניה אישית ממפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו

אזרחים יקרים, אני יודעת שביני וביניכם אין הרבה אינטראקציה. אתם בבתי קפה בתל אביב, אני במטה הכללי בירושלים. אתם מעשנים חום בסתר בדירות שלכם, אני לובש מדים כחולים בגאווה ברחוב. ובעיקר, אתם מזמינים ניידת – ואני לא שולח. אבל עכשיו, יותר מתמיד, הגיע הזמן לדו שיח.

בתקופה האחרונה, כך נרמז בכל מיני מקומות, משטרת ישראל לא עושה את העבודה בזמן. כמה נשמות טובות יאמרו שאפילו באיחור. לכן החלטתי הפעם להקדים תרופה למכה ולהגיע כבר בשלב מוקדם זה של הקיץ עם האנרקיסטים השמאלנים שרואים בהפרת הסדר הציבורי כעיסוק/תחביב לגיטימי לחודשי הקיץ.

בהפגנות האחרונות ייתכן ופגשתם התנהגות נחושה מצד השוטרים, שהשתמשו בכוח הזרוע. כלומר, השתמשו בכוח כדי לשבור לכם זרוע טרם הם מעלים אתכם לניידת.

חשוב לציין כי לא מדובר בהוראה מגבוה, אלא ביוזמה מקומית של שוטרים שקראו ושמעו על חוסר הביטחון ברחובות העיר, והחליטו לשים סוף לתופעה. וכידוע, אין לעשות איפה ואיפה בין אזרחים ובין נתינים זרים. בין דרום תל אביב לבין הכניסה למצודת זאב. גורלכם אחד והוא נקשר באזיקים שהם רכוש משטרת מרחב ירקון.

עם זאת, אנחנו גם פתוחים לביקורת. משטרת ישראל מעולם לא חששה מביקורת – בעיקר מאז שהממ"ח שלנו גילה את כפתור הבלוק בפייסבוק. ועל מנת לאפשר לאגדות האורבניות על אלימות משטרתית להמשיך ולזרום, נקטנו בצעד חריג והחלטנו לסמן את העיתונאים בתג. ממש כפי שאנו מסמנים את השוטרים הסמויים שלנו באוזניות, מבטים מחשידים וכתמי זיעה שמעידים על המתח הרב שהם שרויים בו.

עבורנו, וגם עבורכם, כלי התקשורת ימשיכו לעשות את עבודתם נאמנה בלי לחשוש ממעצר אלים (אם כי אין אנו פוסלים בשלב זה את האפשרות של מעצר רגיל). הם ימשיכו להקליט, לצלם ולדווח על מקרים חריגים של הפעלת כוח בלתי סביר למערכות התקשורת בהן הם מועסקים. שם כבר ימנעו את שידור החומרים מסיבות שאינן קשורות במשטרה, אלא בכסף (והרי מה לנו ולכסף).

תג הזיהוי, לידיעת העיתונאים, הוא תג אישי ואינו ניתן להעברה. מי שיחליט שלא לענוד את התג, יזוהה ויזואלית באמצעות המאגר הביומטרי. אמנם אין ברשותנו את בסיס הנתונים של המאגר, אבל אנו צופים את זליגתו לרשת בימים הקרובים והממ"ח שלנו כבר ידע לשים עליו יד.

אני יודע גם שבזמן שהפגנתם לא הבנתם איך קרה שרק ימים ספורים לפני שיצאתם לרחובות המשטרה עצמה יצאה לא משהו כשלא הגיעה לזירת רצח בפארק, הטרדה מינית בחוף ועוד רבים וטובים.  התשובה תמונה בכך שאונס אחד או פעמיים רצח לא מסכנים את יציבות השלטון בישראל. קבוצת אנרקיסטים כמוכם – דווקא כן. זה מה שאנחנו אומרים לשוטרים שלנו, שכמובן מיד שואלים מה זה יציבות, שלטון ואנרקיסטים. אנחנו כמובן לא עונים להם ברצינות, כי הדבר האחרון שאנחנו מעוניינים בו, כמו עם כל אדם שבקושי שורד כלכלית במדינה הזאת, זה שהם יתחילו לחשוב באופן עצמאי.

וגם כבוד השר אהרונוביץ' מבקש ממני להבהיר עכשיו כי אנשינו לא מגיעים באיחור כדי למנוע רצח, הם רק מקדימים לקראת הרצח הבא.

מילה אחרונה לקראת הקיץ:

כבוד השר אהרונוביץ' ואנוכי הכנו את המשטרה לקראת אירועי המחאה והקצבנו לצורך כך משאבים רבים. בעקבות הערכת מצב שקיימנו, הגענו למסקנה שהאולימפיאדה, היורו, החגים המוקדמים וגם הבחירות המאוחרות יגרמו לכך שהמחאה לא תהיה המונית (ולכן החלטנו להעביר את התקציב למטרות אחרות, בראשן הצבת ניידות מתנ"א לאיתור עברייני מהירות בכבישים).

כמו כן, הובא לידיעתי שרון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, לא יאפשר לכם להקים אוהלים ברוטשילד ובשום רחוב אחר. אנחנו, במשטרה, לא נמנע מכם את זכויותיכם. בתחנות המשטרה השונות ובבתי המעצר ערוכים להלין אתכם במהלך חודשי הקיץ. בואו בהמוניכם.

בכבוד רב,

רב ניצב יוחנן דנינו

זה כולה 1200 שקל, מה את בוכה?

כאן זה ארצות הברית והדירה שלי היא כלא מקסימום סיקיוריטי בטקסס בו מתבצעות הוצאות להורג על בסיס יומי בשיטה הישנה והטובה של כיסא חשמלי. אחרת, קשה להשביר איך חשבון החשמל שלי הגיע לפאקינג 1200 שקל. כמה? אלף ומאתיים שקלים. עם איום בניתוק הזרם.

המחשבה הראשונה שחלפה בראשי: רק שלא ינתקו עכשיו את החשמל, כי אני על סף פרפור חדרים וזה יהיה באסה אם מי שירצה לתת לי שוק חשמלי – לא יוכל.

אבל במקום פרפור חדרים, החלטתי לעשות משהו יעיל יותר: לעבור בחדרים ולחפש את המכשיר הבנזונה ששותה לי את החשמל כאילו אין מחר. באמת, בואו נמצא אותו. ייתכן והוא גם אחראי לזה שמצרים לא מעוניינת לספק לנו גז. הכל מתקשר.

סריקה קצרה גילתה שאין מכשיר כזה. דוד חשמלי? כמעט ולא משתמשים, יש דוד שמש. מזגן? רדיאטור? מדי פעם, בערבים קרים. מכונת כביסה? פעמיים שלוש בשבוע, למען ההיגיינה הבסיסית. מדיח? פחחח. מנורות לא חסכוניות? אפילו לא בחלומות הכי שחורים שלי. אז רבאק, איך?

לא הבנתי. וחיפשתי על המכתב, שהוא בכלל התראה (את החשבון עצמו לא קיבלתי משום מה) הסבר. ואין לי בעיה, רק דונט ביט אראונד דה בוש וזה, תכתבו שראש צוות ברוטנברג יוצא לפנסיה וצריך לפרגן במתנה, תודיעו שחבר דירקטוריון רוצה להחליף לדגם הממש ממש חדיש של מרצדס, המסכן. אני אשלם בחפץ לב. אבל דברו איתי, אל תשאירו אותי ככה באוויר.

החלק הבאמת מתסכל בסיפור הוא שאין לאן לברוח מהעול הזה. גם הקלישאה השחוקה "אם אין לך כסף תעברי לפריפריה" לא תופסת פה. והקונספט של לחיות בלי חשמל לא מדבר אליי. זה לא שאני מפונקת, באמת. אבל נסו אתם לגור בדירה עם חלון ויטרינה ענק (חלון ויטרינה = דרכם של בעלי דירות בתל אביב לשדרג את הדירה בלי להוציא כסף. פשוט מעיפים את התריסים הישנים, בלי להתקין חדשים) שהיא גם בקומה האחרונה ועוד פונה מזרחה בתל אביב הלוהטת בין יוני לספטמבר בלי מזגן. יש ימים שבהם כבר בתשע בבוקר אני מפנטזת על לקפוץ לסהרה לכמה דקות, כדי להצטנן.

אי אפשר לחסוך יותר. השלב הבא בקמצנות החשמל הזאת תהיה לבטל את המהפכה התעשייתית  ולשבת בחדר עם עששית שייתן לחיים אפקט בלתי פוסק של תמונה שצולמה באינסטגרם. רק שאתם בכלל לא תוכלו להעלות את התמונות הזאת לפייסוש שלכם כי אין וויפי בגלל שאין חשמל. היוש המאה ה19.

אז במקום, חשבתי להתחתן עם איש חברת חשמל. חשבתי ואז הקאתי קצת בפה. השלב הבא הוא להפיק אנרגיה באופן עצמאי. הרבה ידע בפיזיקה אין לי, אבל אני יודעת שחשמל הוא תוצר של שריפה. אז אני רוצה לשרוף. להבעיר מכל הבא ליד. כולל את המושחתונים בהנהלת חברת חשמל, ואת מוצצי הדם בממשלה ואת כל אלה שעושים קופה מזה שאין לי ברירה ואני חייבת להדליק אור ולהתקלח מדי פעם. אין צורך במים, תנו לבני זונות לבעור.

אבל הכי יעיל יהיה לשרוף את הרחובות. נשרוף אותם. תראו איך זה יוזיל את מחירי החשמל.

דברים שאי אפשר לעשות עם 600 אלף שקל

יום שישי בערב, שתיים בלילה. בכל תל אביב אנשים מארחים אנשים אחרים. ברוב המקרים זה כדי לעשות מין או לעשן ביחד עשבים שלא הייתם שמים לסבתא שלכם בתה. אני ושניים מחבריי הטובים החלטנו לחיות הרבה יותר על הקצה, אז התחלנו לדבר על כלכלה.

טוב, לא על כלכלה. אנחנו דיברנו על כלכלה ללא כלכלנים. או כמו שאתם מכירים את זה כאן: הישרדות. ניסינו להבין איך שורדים פה. ובפה, אני מתכוונת לישראל. הארץ המובטחת. הולילנד. מכורה שלי ארץ נוי אביונה. בקיצור, אז זאתי.

הפעם (גם הפעם) התמקדנו באיך לעזאזל קונים פה דירה בלי לנהל קשרי BDSM עם הבנק ב30 השנים הקרובות. ובזמן שאני לא יכולה אפילו להיכנס לחלק של המשכנתאות בבנק בלי שמאבטח בא לירוק עליי, שני החברים חסכו לא מעט כסף בזכות עבודה קשה. "אבל רבינובה", אתם אומרים, "את סתומה. מעבודה קשה לא עושים כסף". נכון, לא בישראל, אבל בשאר העולם כן. ולכן החברים לא בחלו בדרכונים והגיעו ללא מעט עגלות על פני הגלובוס. דד סי פרודוקטס, יס?

בקיצור, הם שמעו שיבנה זה האזור החם הבא, אז הם נסעו לבקר שם. תמורת כל הכסף שיש להם + משכנתא הם מקבלים דירה מתפרקת באמצע סלאמס שמוגדרת על ידי כמה מתווכים כ"אזור החם הבא". אבל הם לא בעניין של להמר על כל הכסף שיש להם, יבנה היא הרי לא וגאס, ולכן הם המשיכו הלאה.

הלאה לרמלה. הם לא הגיעו לרמלה פיזית, אבל גם היא הוזכרה. "את מבינה שאני צריך לקחת משכנתא כדי לגור בשכונת עוני בתוך העיר שהיא כנראה הכי מגעילה במדינה ואולי גם במזרח התיכון?"

צודק. ואז הבחורה, שמאסה בחשיבה השבלונית העלתה הצעה. לקחת כמה חברים, נגיד 10 או 15 זוגות ולעבור איתם למושב הכי מוזנח ושכוח אל. הם השתמשו במושג "מושבים של כורדים עם זבל ברחובות" אבל אני נמנעת מאמירות גזעניות כאלה. היא מספרת, בלהט, על איך שקבוצה של עשר משפחות צעירות ואיכותיות יכולה ממש לשנות פנים של יישוב פריפריאלי מוזנח. "זה לא רק נכון כלכלית, זאת גם ציונות" אמרה הבחורה ובצדק.

גם את זה הם בדקו. אפילו במושב הכי – נו, אין ברירה – כורדי עם זבל ברחובות צפונית לחדרה אי אפשר לקנות בית בפחות ממיליון וחצי. "גם בפאקינג נתיבות, איפה שהמושבים נראים כמו חיקוי של רהט, גם במנטליות, בית עולה מיליון וחצי". וכאן כבר הטונים עולים: "הם צריכים לקנות לי בית ועוד לשלם לי תוספת סיכון על זה שאני עובר לגור בתוך עדר הערסים הזה!". הסברתי לו שבעברית זה נקרא השבחת גדודים ולא מקבלים על זה כסף.

אני, אגב, לא האמנתי שאלו המחירים בחורי תחת בין חדרה לשטחים. נכנסתי ליד 2 ומסתבר שהם אפילו היו עדינים. שני מיליון שקל זה המחיר הממוצע. בלתי סביר. אם מוותרים על הרעיון ועולים עוד יותר צפונה, לגליל התחתון, המחיר ההתחלתי עולה בעוד חצי מליון שקל.

וכרגיל, זה נגמר בלי מסקנה חד משמעית ובטח שבלי סיבה לאופטימיות. ארבעה אנשים יושבים בסלון, לבושים קצר אבל לא מפסיקים לדבר על זה שהם מחכים לקיץ. שתבוא כבר, המחאה הזאת. יש פה אנשים שבונים עליה.