הלהיטים הגדולים של קיץ 2018

הפעם במיקרופוד: אוסף הלהיטים של קיץ 2018 והוא כולל בין היתר את "סגרו את צה"ל נכנסה שבת", לצד יצירות על זמניות כמו "שוב יש בלאגן בדרום בואו תראו אם אכפת לי" והמיצג פורץ הדרך "שלום תייר מה דעתך על רימינג לביבי?". בונוס למי שכן מאזין: אלינוריגבי עושה תרגום לשפת הסימנים, שזה נשמע מאד לא הגיוני – אבל אמיתי לגמרי (ממש כמו כל יתר הנושאים כאן למטה).

היוש חברים, ממש תודה שבאתם. טוב, בואו נתחיל עם סיפור שמגיע עמוק ממדורי הביזאר והחדשות המוזרות בעיתון שלכם – שנקרא לאחרונה "מדור צבא ובטחון" כי צה"ל הנוכחי צה"ל מספק אוונט גראד ברמות של כלה.

לא מזמן התבשרנו  שיש הלכות שבת בחמ"ל שבין היתר כוללות את ההנחיות הסבירות: לענות לטלפון עם המרפק ולכתוב ביומן עם היד החלשה. הנחיות נהדרות שאפשר לסכם במשפט אחד: הצבא החכם בעולם בטוח שאלוהים אידיוט. לגבי הלענות עם המרפק לטלפון אני רוצה לומר שזאת פרקטיקה לא משהו בכלל, בתקופתי בחמ"ל בנ"מ עניתי לטלפון עם הבוהן (שזה כמו אגודל, רק ברגל, למי שלא חזק באנטומיה). הייתי לוחצת על הכפתור של הספיקר כי לא היה לי כוח לקום מהמיטה והייתי ממלמלת משהו מתוך שינה עד שמי שזה לא יהיה בצד השני היה מנתק או משתחרר. ככה שמבחינתי מדובר בהתדרדרות מוסרית (ולכל מי רוצה לקרוא לי שמאלנית בוגדת שפגעה בבטחון המדינה אז חשוב לציין ששירתתי בנ"מ לפני שהיה לו תפקיד מבצעי בהגנת שמי הארץ והוא שימש נטו כמושבת העונשין של חיל האוויר).

לגבי היד החלשה – לפחות במקרה שלי, כל הידיים חלשות כשמנסים לכתוב מתוך שינה. אבל אני חושבת שבלי קשר זאת פרקטיקה מעולה לעקוף איסורים אחרים והחשוב ומשנה החיים שביניהם הוא איסור השחתת זרע לבטלה – פשוט מתחילים לאונן ביד שמאל. מעניין אותי כמה רחוק צה"ל ילך עם הטקטיקה המצוינת הזאת. דמיינו את המצב הבא: בור בקריה, מאשרים את המבצע הסופר מתוחכם בסוריה, אבל רב המחבלים יגיח ממחבואו רק בשבת – אז מבטלים את השייטת ומביאים במקום 6 תותחנים עם אסטמה ו-2 חימושניקים עם פטור מנשק. אלוהים אמר שבשבת משחקים עם היד החלשה, אין מה לעשות.

והסיפור האפילו יותר פסיכוטי שמגיע מצה"ל הוא על מדריכת צניחה – תפקיד חשוב שעוזר לחיילים לרכוש כישורים שישמשו אותם רבות בשדה הקרב המודרני. מה שקרה זה שחיילים שיש להם יחסים הדוקים מדי עם אלוהים אבל רופפים מדי עם המציאות – דתיים, ככה נדמה  לי שקוראים לזה – החליטו שלא מתאים להם שמדריכה אותם אישה ולכן הסתדרו בשלשות, אבל כשהם עם הגב אליה. אני לא יודעת מה קרה מיד אחרי ההטרלה המפגרת והמעליבה הזאת, אני יכולה רק לספר לכם מה אני הייתי עושה אם הייתי המפקדת שלהם – נוסעת זריז לתל אביב, עושה סבב בכל חדרי הכושר וחוזרת לבסיס רק כדי לשים ליד המדריכה את ההומואים הכי שריריים, מגודלים ומנופחים כדי שהחניכים יצטרכו לבחור אם להסתכל ישירות על אישה או להפנות את הישבן שלהם להומו 1.90 מטר על 90 קילו. למי שאי פעם תהה איך הומצא הצעצוע המפורסם אך המיותר לחלוטין פורפרה – אז זה קרה בדיוק בסיטואציה הזאת.

אבל הבעיות של צה"ל עם החיילים הדתיים לא נגמרות באימונים ובבסיסים. עכשיו – ואני מניחה שזה מה שחמאס עושים אם הם לא מטומטמים –  מתאמנת בעזה יחידת נשים סודית. לא מלמדים אותן איך לתפעל מעצור או איך להסוות את עצמן בשטח – ההפך, רק מאמנים אותן להגיע לאזור לחימה ולעמוד מול החיילים, שמיד יפנו אליהן את   הגב ויתחילו לירות לכיוון הנגב המערבי. צה"ל מוכרע במערכה תוך 3 ימים ובאופן ביזארי במיוחד עזה מצמיחה את המהפכה הפמיניסטית המשמעותית ביותר בעולם הערבי. שזאת בשורה לא משהו לנו כי אחרי בלוני התבערה וקונדומי התבערה יתחילו להגיע אלינו גם חזיות התבערה – כי אם גם ככה שורפים אותן…

קחו בחשבון שהחיילים שלנו נמצאים במקום טוב – ממש ליד לוחמי דאע"ש שמפחדים מנשים ולכן בורחים בכל פעם שהם רואים לוחמת כורדית, כי – וזה אמיתי – מי שנהרג על ידי אישה לא מגיע לגן עדן ולא פוגש 72 בתולות. הוא הולך לגיהנום, שם כידוע מותר לאונן אבל רק עם היד החלשה. אז סך הכל כבוד לצבא שלנו וכמו שאמרה שרהלה שרון: הפרחים לצה"ל. אז פליז תעשנו אותם כי אתם צריכים את זה ודחוף.

ואם כבר דיברנו על דברים שמתלקחים ספונטנית, אז ברכות לתושבי הנגב המערבי על ההסדרה המתגבשת עם חמאס. למי שלא עוקב, הסדרה זה כמו שולם, אבל רק החלק הראשון. שולם שולם לקצת זמן ברוגז ברוגז עוד חצי שנה מכאן. ונזכרתי בזה כי קלירלי זה לא הפתרון לכלום וברור שביבי רק מכבה שריפות. וזה נורא שכבר אי אפשר להשתמש במטאפורות כי המציאות כבר שחטה את כולן.

ועכשיו לאביב הערבי, שהתעורר מחדש בקיץ 2018 בלוקיישן הכי לא מתבקש שאפשר היה לחשוב עליו: כיכר רבין. בשבת היו שם שוב אנשים שמחו נגד חוק הלאום וגם כמה דגלי פלסטין כי במקרה יצא שערביי ישראל הם פלסטינים במקור. מפתיע, אני יודעת, כי לפי הלוק אפשר היה לנחש שהם אסקימוסים משני הצדדים. ועכשיו הנה עוד הפתעה בשבילכם: אני מסכימה שלא היה צריך להניף דגלי פלסטין בהפגנה – לא כי יש לי בעיה עם הדגל, וממש אין לה בעיה עם הדגל, תסמכו עליי – אלא כי היה עדיף להטריל ולהגיע עם דגלי דרום אפריקה – אמנם זה לא דומה עד הסוף – רק 3 צבעים, אבל המסר הרבה יותר מדויק.

ובכל מקרה זה שיפור, כי אם פעם רבנו על אדמה היום אנחנו רבים על חתיכת בד. ותכלס במקרה הזה גם על חתיכת נייר. שהכותרת שלו, אם אני לא טועה, היתה מגילת העצמאות ובתוכו הרבה גסויות כמו המילים חירות ושוויון זכויות. אז בואו נגיד יפה תודה לערבים, כי ממש ברגעים אלו הם נאבקים על זה שתהיה לכם דמוקרטיה. וזה מדהים ,כי תודו שלא הייתם מנחשים שהיעד הבא של האביב הערבי יהיה ישראל.

אבל יש גם דברים טובים שקורים. כנראה כי מישהו כנראה התרשל בעבודה שלו. האירווזיון יתקיים בישראל. היה ספק לגבי זה כי הממשלה החליטה שהיא בונקר ולא שמה כסף, אבל בסוף התאגיד מצא את הסכום הדרוש למקדמה על האירוע או משהו. ואם אני מבינה נכון, אז חלק קטן מהסכום ילך להפקה והשאר על הכשרת סוכני שב"כ שיוכלו לעצור לתשאול את עשרות אלפי המבקרים שיבואו לתחרות- ואם לא שמעתם, אז תנו לי לעדכן: השב"כ מעכב בגבול פעילי שמאל, אנשי רוח ועיתונאים (גם יהודים) כדי לשאול אותם איפה הם על הספקטרום הפוליטי שבין להיות אוהד ישראל נלהב ללהיות טרוריסט אידיאולוגי (שזה כל מה שהוא לא ציוני נלהב, למי שממש כבר לא עוקב). המתחקרים האלה יוכלו  לשאול מה הנוחתים חושבים על הכיבוש, מה דעתם הכללית על ישראל וכדי לאבחן את מידת הציונות באופן מדויק, הם גם יצטרכו לדרג בין 1 ל-10 כמה יאיר נתניהו חתיך לדעתם.

למרות שבעיני זה די פתטי כל התשאולים האלה בכניסה לארץ. ולא כי זה מזכיר דיקטטורות אפלות. זה ספציפית הצורך לוודא שמבקרים שמגיעים לכאן, בעיקר אלו שרצה הגורל והם מחזיקים בדעות ליברליות, יוכיחו את אהבתם לארץ שהיא בכלל לא שלהם. אם אהבה היתה הבסיס להחלטה אם לטוס לאנשהו, התיירות בעולם היתה מתנקזת כולה לניו זילנד ואיסלנד

אז לסיכום – תיירים, אל תגיעו עם דיעות לארץ. ערבים, אל תגיעו עם דגל פלסטין לכיכר רבין. ונשים, אל תגיעו עם כוס לצה"ל.

אבטיח בשקל, מאמר בשלושים

למרות שאיני יהודיה טובה במיוחד (כך טענו כל מיני אנשים עם כיפה, אז אני מניחה שזה מבוסס), אני מקפידה על עשיית שתי מצוות חשובות: הראשונה היא ריטווט של ציוצי חיפוש עבודה והשניה היא ריטווט של הצעות עבודה. כזאת אני, עוזרת למובטלים למצוא עבודה ולסוכנות של מנפאוור לאבד את שלהן.

גם אתמול, כמדי יום, נתקלתי בציוץ דרושים שהסתיים בבקשה להדהד אותו ולרגע אחד לא לגמרי הבנתי אם מדובר במודעת דרושים אמיתית או בדאחקה (מתבקשת, יש לומר) על התחום. הציוץ הלך ככה: "זקוקה לכותב תוכן ל-8 מאמרים של 400 מילה. יש לי תקציב של 30 ש"ח למאמר."

שמונה מאמרים – אחלה. 400 מילה – אורך מכובד בהחלט. 30 שקל למאמר? וואט דה פאק? לא, לא הגיוני. בטח פספסתי שם אפס. קוראת שוב. נואופ, עדיין 30 שקל למאמר. עכשיו – אל תבינו לא נכון – זה לא שאי אפשר למצוא הצעות כאלה בשפע. אולג'ובס מפוצצת בחברות תוכן שמחפשות כותבים שיעבדו לפי משקל. 30 שקל לחתיכה, 20 שקל לחתיכה. לא חסר. זה פשוט שלא חשבתי שמישהי תעלה על דעתה לפרסם את זה בטוויטר ועוד תחת היוזר האישי שלה.

למי שלא מכיר, התשלום הסטנדרטי לכתובים אמור להיות שקל למילה, שזה 400 שקל למאמר. אבל בברנז'תי אני חיה ואני יכולה להעיד שקשה מאד למצוא היום מי שישלם ככה. אז מה הסטנדרט החדש? לא יודעת לומר בוודאות, אבל 7.5 (ולא 13, כמו שסברנו בטעות בהתחלה כי הברזנו משיעורי מתמטיקה באופן תדיר. ותודה ליען על התיקון) אגורות למילה הן הרבה הרבה מתחתיו.

בואו נחשב רגע, 30 שקל זה במקרה הממש טוב שכר שמכסה שעה עבודה אחת. אז נכון, אתם תגידו ששכר המינימום הוא 23 שקלים לשעה, אבל אני די בטוחה שמי שמזמין מאמרים ב30 שקל לחתיכה לא ממש משלם ביטוח לאומי ושאר הטבות סוציאליות או דואג לסביבת עבודה מסודרת, ככה שאחרי שלל ניכויים על כל שעה נשאר משהו ששווה ערך לשכר מינימום. אלא שאין שום סיכוי בעולם שתצליחו להנפיץ 400 מילה במצב צבירה קריא תוך שעה. כלומר, יש סיכוי, בוודאי – אבל רק אם אתם כותבים על נושא שאתם שולטים בו ללא עוררין ואין לכם צורך בתחקיר מוקדם עליו, כמו למשל מגרעותיה של ממשלת נתניהו השלישית או מצבו המחורבן של שוק התקשורת בישראל*. במקרה הזה, הכותב נדרש לכתוב על חדרי אירוח לישיבות עסקית, לא בדיוק בסיס ידע שיש לכל אדם סביר.

אז כמה זמן ייקח לכתוב טקסט כזה? לדעתי, משהו כמו שעתיים. לפחות. תעשו 30 שקל חלקי שעתיים וייצא לכם 15 שקל לשעה. ברוטו. אה, וכן, בטח יש סיכוי לא רע שהתשלום הוא בשוטף + פרק הזמן שלפיליפינים ייקח להתאושש מאסון הטבע שפקד אותם.

באינגלוזית יש ביטוי שאומר "מי שמשלם בוטנים מקבל קופים". אבל הוא הלך לאיבוד בתרגום. עד כדי כך הלך לאיבוד שאין למשפט הזה שום תוקף בעברית. מי שמשלם כאן בוטנים מקבל אנשי תוכן סבירים לחלוטין, לא קופים ולא נעליים. איך אני יודעת? ראיתי אנשי תוכן סבירים לחלוטין עונים למפרסמת המודעה ומבקשים שתדאם להם פרטים. שכר משפיל או לא, בעל הדירה שלהם לא מתעניין איך הם הרוויחו את שכר הדירה וכמה הם הזנו את המקצוע בשביל לשלם אותו.

אחרי גל המתעניינים הראשוני (שרק במאמץ עילאי אני לא מכנה אותם כאן עבדים נרצעים) הגיע גל המתעניינים השני (לא בדיוק גל, יותר אדווה). אחד מהם הסכים לכתוב 8 מאמרי לורם איפסום בחצי מהסכום, השני נידב את הלפידמטור – חינם אין כסף. ואחרי שבכינו וצחקנו, הגיע הזמן של הזעם:

רוב אנשי התוכן השפויים ברשת החברתית השפויה הזאת (ועוד כמה מתנדבים מתחומים מקצועיים אחרים) עשו למי שפרסמה את המודעה את מה שהטבח של אל באבור עושה לירקות שיועדו להיות סלט טבולה. קצצו אותה דק דק דק. הם אמרו, פחות או יותר, את כל מה שכתבתי למעלה, רק ביותר חריף.

מפרסמת המודעה, מצידה, הגיעה עם קו הגנה של "אני רק השליח" תוך כדי שהיא לא מוכנה לפרסם את שם החברה שהזמינה את העבודה; אחרי זה היא השתכללה ל"אבל זה טוב לכותבים מתחילים שרוצים לבנות תיק עבודות" – טיעון שאפשר להשתמש בו רק ביקום מקביל שבו עדיין לא המציאו את הפלטפורמה שנקראת בלוגים; בסוף היא הודתה באמת: "יש לי חשבונות לשלם ובכוונתי לשלם אותם ויהי מה. לסרסר את חבריי למקצוע, לשתף פעולה עם העסקה מתחת לשכר המינימום, לתרום להרס התחום – הכל קביל, העיקר לשלם חשבונות. במידה ותרצו, תוכלו למצוא הרחבה על התירוץ הזה תחת הערך "סולידריות, ההפך מ".

ושתדעו שהייתי מוכנה לשקול לקבל את טיעוניה על כך שהיא קורבן של השיטה שרק מחפש לסגור את החודש, אם היא לא הייתה מסרבת בכזאת נחרצות לחשוף את זהות המעסיק שלה. מצד שני, גם התרגשתי. מסירות כזאת לא רואים בכל יום. אפילו במשפחות הפשע המלוכדות ביותר מישהו בסוף מוכר את הבוס עבור מאמר בן 400 מילה שנקרא "הסכם עד מדינה". והצייצנית שלנו? היא מגינה בחירוף נפש על הבוס למרות שלטענתה לא עשה שום דבר לא בסדר או חלילה לא חוקי. לויאליות ללא גבולות.

תשמעו, עבדתי בעברי (לשמחתי בעבר הרחוק) בעבודות שמגרדות את שכר המינימום ולא בהכרח מלמעלה. יצא לי גם לעבוד עבור שכר שהוא חוקי לחלוטין, אבל לא משקף את היקף וטיב העבודה שעשיתי (כמו רובכם, אני יודעת). סיימתי עם ההרגל המגונה הזה. אני נענית רק להצעות שנראות לי הוגנות. מי שחושב שהוא הולך לקבל 1000 מילה בעמידה בחצר בחמישים שקל – טועה. היה יכול להיות מגניב אם גם אחרים היו מעמידים נצלנים כאלה על טעותם.

כי אם אתם רוצים להיות שרמוטות- סבבה, אבל למה בשכונה שלכם שכל השכנים יראו? לכו תהיו נערה עובדת בשכונה ליד. רוצה לומר – עבודות שחורות בשכר משפיל יש באינספור תחומים אחרים שלא קשורים לתוכן או לתקשורת. לפחות שם אתם לא מסתכנים בזה שתדבר בכם התדמית של "זה שמוכן לעבוד עבור כל סכום שניתן לו". אה, וכבונוס לא תהיו שותפים להזניית התחום. זה גם אחלה.

בכלל, גם שחקנים מאד רוצים לשחק ומתים לפרוץ בכל מחיר. ועדיין, האיגוד המקצועי שלהם קבע תעריף מינימום ליום עבודה ולפי מיטב הבנתי רודף בקטע ברוטלי את מי שמעיזים לא לשלם אותו. לא מבינה למה האיגוד המקצועי של אנשי התקשורת לא עושה משהו דומה. אז נכון, עיתונאים הם לא שחקנים וגם כותבי תוכן שיווקי הם לא בהכרח אנשי תקשורת, ושוק התקשורת גוסס הרבה יותר מתחום המשחק ובאופן כללי זה נשמע כמו מהלך שנידון לכשלון – אבל זאת לא סיבה לא לנסות. אם הצליחו לעשות בעולם רגולציה לתחום הזנות, אין שום סיבה שלא תנסו לעשות קצת סדר גם בבורדל הקטן והמטונף שלנו.

*הפוסט הזה בן 970 מילה ולקח לי 160 דקות לכתוב ולערוך אותו. וכמו שציינתי, אני די שולטת בנושא שנקרא "מצבו המחורבן של שוק התקשורת בישראל".

מטומטמים, לא לשרוד. לחיות

אפשר להכתיר את סוף השבוע האחרון כפורה מאד. זה כמובן בתנאי שמגדירים פריון באמצעות זמינות של חומר קריאה מדכא במיוחד. ואכן, עיתוני השבת הפילו עליי שלל כתבות שמציגות בסלואו מושן את מעריב נופח את נשמתו, והייתה גם כתבה אחת על המשבר הזה שעוברים בני גילי כשהם מגלים שהם תפרנים בלי עתיד. משבר רבע החיים, כך זה נקרא.

אבל קודם מעריב, ברשותכם:

עם כל החיבה שלי לדמוקרטיה ולתפקידה של העיתונות בה ועם כל חוסר החיבה שלי לאסירים משוחררים שמעלימים כספי פנסיה ופיצויים של שכירים, הקינה הזאת על לכתו של מעריב היא אישית ופרטית. עבור הכלבה האגוצנטרית שאני, הקריסה הזאת היא בעיקר האחרונה בשורת הוכחות לזה שבחרתי במקצוע הלא נכון.

שבע שנים אני כבר מתפרנסת (או לפחות מנסה להתפרנס) מהתחום הזה. התחלתי ממקום שלא משלם נסיעות, חופשות וימי מחלה ומשם השתדרגתי למקומות שמשלמים בשוטף פלוס הריון של פילה ממוצעת (כשהם לא שוכחים לשלם), שלא מאמינים בשעות נוספות ולכאלו שסבורים שאפשר לכבות לעובדים מזגנים אם לוח השנה מראה על שבת. המסקנה המרכזית שלי משבע השנים הלא רעות אבל הבטח לא טובות האלה היא שאני לא שווה הרבה על הנייר. ובדגש על הנייר ממנו עשויים תלושי משכורת.

ואם תרשו לי קצת עתידות, אז לא נראה לי שהמצב הזה הולך להשתפר. כי כשמצד אחד יש מקצוע הולך ונעלם ומהצד השני כמה מאות מובטלים חדשים ומאד נחושים (אני מנחשת שלמי שאין פיצויים יש הרבה יותר נחישות למצוא עבודה חדשה) הולכת להיות לי תחרות ממש קשה בדרך לג'וב הבא. ותחרות, ככה אומרים הכלכלנים, טובה לשוק ועוזרת להוריד מחירים. או במקרה הזה: משכורות.

ואולי בגלל זה בשבוע האחרון דחיתי כמה גישושים שהגיעו אלי בנושאי עבודה. אלו אמנם כולה גישושים, אבל רק חודש אחורה טרחתי לא מעט כדי למצוא ליד כזה. וחודש זה לא כזה הרבה זמן (למרות שהעבירו לשעון חורף, אז זה הפך לחודש ארוך במיוחד).

אבל זאת לא רק הבעיה שלנו, אלו שבחרו מקצוע שרוב הזמן עובדים בו הכי קרוב שאפשר לפרו בונו. מסתבר שאם אתם בגילאי 25-30, סיכוי לא רע שגם אתם נדבקתם במגיפה שזכתה לשם הלא באמת מחמיא משבר רבע החיים (לינק פה). זאת תופעה מבאסת כי 1. בחישוב גס, זה אומר שנגזר עלינו לחיות עד גיל מאה. 2. היא מוכיחה שאיני מיוחדג'ת ושהצרה הזאת של צעירים בלי עתיד נפוצה יותר משחשבתי.

מהנדסים, מורים, עורכי דין, פראיירים שמתעסקים בתקשורת –  בסוף כולם עובדים בלא לטבוע, בלנסות להשאיר את הראש מעל המים. עסוקים כל הזמן בלהיות מרחק של שניה אחת, שני סנטימטרים וחמישה ליטר מים בריאות מלטבוע.

ולי, פרדון מיי פרנץ' אנד מיי דימויים פרום עולם המים, אין כוח יותר לעשות תנועות מוזרות עם הידיים והרגליים כדי לשרוד עוד חודש בקושי. לא בא לי להרוויח שכר שמעליב אותי ולשלם שכר דירה שעושה לי לבכות ולקנות במחירים שמוציאים את החשק לחיות. אני רוצה לצוף כמו שצריך, אבל אני מוכנה גם לטבוע. במילים אחרות: או שאני אתחיל לראות פה עתיד, או שיגמר לי החמצן ואני אעוף מכאן למדינה שלא רק מעמידה פנים שהיא מערבית. אתם יודעים, מדינה שהבינה שהאזרח הוא לא רק כלי קיבול שצריך לרוקן מכסף.

אבל מה שאני באמת רוצה זה לראות את כולם טובעים יחד איתי. לא חלילה כי אני בעניין צרת רבים, אלא כי אם מסה של צעירים לא תצליח לשלם שכר דירה או משכנתה, יותר לא יוכלו לדרוש פה מיליון ומשהו על דירת ארבעה חדרים ביבנה. אם המסה הזאת תאבד את זה ולא תוכל יותר לסיים ימי עבודה של 10 שעות בלי לדמיין שהם מרססים את כל הקומה עם עוזי, למעסיקים לא תהיה ברירה אלא לפתוח מילון ולברר מה ההבדל בין לעבוד לבין להשתעבד. להמשיך או שהפואנטה כבר ברורה?

שיטבעו כבר. וייקחו איתם את שיטת הממשל הלא מתפקדת הזאת ואת הכלכלה האכזרית וחסרת הרסן ואת המנגנונים המושחתים שמוודאים תמיד שהראש לא עובר ביותר משני סנטימר את קו המים.

שיטבעו. ואז, אולי, אפשר יהיה לנשום פה לרווחה.

הסווטשופ החדש

בדרך כלל אני מפרידה ביזנס מפלז'ר בדיוק כשם שאני מפרידה גילטי מפלז'ר, אבל ביום שבת, חרף העובדה שמדובר ביום המנוחה, החלטתי להתעניין בשלומו של חבר שנמצא על המשמר.

על פניו, מעשה נחמד שאמור להביא לי קארמה טובה. בפועל, החבר גמל לי בזעם. ימבה זעם.

"אין מיזוג וחום אימים ובא למות. ובגלל זה" הוא מספר "אני עובד מעמדה אחרת לחלוטין, שגם בה אין מיזוג והיא בכלל לא שלי, אבל פחות לוהט בה. רק ששם, אין מדפסת ואני מתזז כמו כלבה אול אובר דה פלייס". וזה, כמו שנהוג לומר אצלנו #טרוסטורי.

אפילו לא הצעתי לו לפתוח חלון כי אני יודעת, זה בניין כזה בלי חלונות שנפתחים. רק כאלה שקופים של שופוני, שמהבחוץ יוכלו לראות ולקנא בעיצוב ההיטקיסטי בלי לדעת שבפנים יש מישהו שמזיע את עצמו לדעת.

ונכון, זה באמת מבאס שהמזגן מקולקל. אבל זה קורה. על זה תכתבי פוסט? ובכן, המזגן בסיפור הזה לא מקולקל. הוא כובה באופן יזום מטעמי חיסכון. הרי מדובר כאן על מערכת מיזוג מרכזית שעולה לא מעט כסף להפעיל (גם אם היא מקררת רק בחדר אחד מסכן) ואין טעם להוציא סכום כזה עבור שני אנשים שבאים לעבוד.

ואני לא מתלוננות. אלו לא תנאי עבודה לא סבירים. הם מוכרים לרובנו. בהנחה שרובנו פועלים קשיי יום וחסרי השכלה שמרכיבים אייפונים בסווטשופ בסין שכתחביב עולים לגג בהפסקות וקופצים אל מותנו.

הספקתם כבר להתעצבן קצת? אז חבל. כי החלק מעורר הג'ננה נמצא רק במשפט הבא: השיחה הזאת עם עמיתי, מגיעה בדיוק שבועיים אחרי שאני גם עבדתי באותם התנאים ומצאתי את עצמי עם התקף של חנק וקוצר נשימה (לא אפרט בדיוק מה קרה שם כי זה לא היה מראה מלבב במיוחד), מהסוג שלא היה לי עדיין בחיים. ואז קפצתי לביקור בלתי מתוכנן במיון, באיכילוב.

בטח הייתם מצפים שאחרי אירוע כזה, שבו עובד נשלח אחר כבוד לאיכילוב, מישהו יפעיל שיקול דעת ויסיק שלהשאיר עובדים בלי מיזוג במקום שהוא נטול חלונות זה משהו שנע על הגבול שבין בלתי סביר לבלתי הגיוני.

ובכל זאת, חלפו שבועיים והחיסכון עדיין מנצח את ההיגיון. ובנוקאאוט. כי גם מקבלי ההחלטות במקרה הזה יודעים שבמקצוע שלנו אף אחד לא בא בטענות כשהופכים אותו לאחרון עובדי הסווטשופ. לא בא בטענות ובטח שלא מוחה. כי אנחנו קטנים כאלה, חמודים, צייתנים. אמנם מלאי להט ותשוקה להגן על חלשים ומנוצלים ודפוקים ועזובים – אבל לא כשמדובר בנו.

לכן גם סביר מאד להניח שנבליג גם אם, נגיד, יחליטו יום אחד לסגור את השיבר בסופי שבוע ולהשאיר עובדים בלי מים זורמים כי חבל על הכסף וכי הגיע הזמן שנפסיק להתפנק: מים לשתיה אנחנו יכולים להביא מהבית ולגבי שירותים – נתאפק, זה כולה שמונה שעות וידוע שאנשים שמחרבנים עליהם לא חשים צורך עז לעשות קקה.

ולכן גם לא מפתיע שבסוף השיחה, כששאלתי אותו אם הציף את הבעיה (בהנחה שהביקור שלי במיון לא הפיל את הסכר והציף את הכל כמו שיטפון אכזרי במיוחד) הוא ענה שלא. וברור אפילו יותר שכששאלתי אם לא הגיע הזמן להצטרף לארגון העיתונאים קיבלתי תשובה שהיא שילוב של בוז וזלזול.

אבל זה בסדר, אני עובדת בתחום התקשורת כבר כמה שנים טובות, אני די התרגלתי לזה שמזלזלים בי.

מזל שהתקופה הזאת עברה לבלי שוב.

אסון כזה, בקטנה

ביום רביעי בעוד נוהגת בכבישי ישראל, נקלעתי בטעות לראש העין. חשוב לי להדגיש שזה לא היה מרצון. אף אחד לא מגיע מרצון לראש העין. ושימו לב, הכנתי גם תירוץ: זה היה יום שרבי ואביך במיוחד, מה שגרם לתקלות מאד רציניות בלווייני הניווט וככה יצא שהגעתי אליה. בטעות.

אחרי חצי שעה של מריבה קונסיסטנטית עם הג'יפיאס, שקלתי להכניס לדרייב ופשוט לנהוג לאן שהרוח החמה עד כדי בלתי נסבלת תיקח אותי, אבל האופציות לא היו משהו. כי הרי ידוע לכל שמראש העין אפשר להגיע רק לשני מקומות: לאריאל שבשטחים. או גרוע יותר, לפתח תקווה.

לא משנה איך, אבל בסוף נחלצתי מראש העין, אספתי את מה שצריך והמשכתי לראשון לציון (טוב. את זה כבר אין לי איך לתרץ). בעוד נוהגת בכביש 4 השעה נהייתה גם היא 4 ואני מיד הגברתי הרדיו מתוך יראת כבוד למהדורת חדשות. ואז הקריין מתחיל: "אסון בהר הרצל".

אסון? אוי ואבוי. דרמה ומתח ברכב. אני מגבירה אפילו יותר. מה קרה?

"הרוגה ומספר פצועים בקריסת עמוד תאורה בהר הרצל במהלך החזרות לטקס הדלקת המשואות"

הולד יור הורסס, אדון קריין. אירוע מצער והכל, אבל אסון? כמו אסון המסוקים? כמו אסון המכביה? כמו אסון צ'רנוביל?

בינתיים נגמרה הידיעה על האירוע, שהכילה גם אינסרטים מכל חובש או פראמדיק שנכח בזירה.  אחרי זה, עוד ידיעה. הפעם על תאונת דרכים אי שם בדרום. שניים או שלושה הרוגים, לא זוכרת בדיוק. אף אחד שם לא הגדיר את זה אסון ואפילו לא אסון משולש (בכל זאת, מספר ההרוגים באסון הזה גדול פי שלושה מבאסון של הידיעה הקודמת). ובצדק. זה לא אסון.

כי לא הכל "אסון", ולא כל אירוע הוא "נורא" ו"קשה". כן, גם הוא קורה בהר הרצל וגם אם ההרוגה היא קצינה צעירה.

מצד שני, כל האסונות האמתיים שלנו לא ממש זוכים לכותרות מפוצצות. תראו למשל את האסון שנקרא היחס של מדינת ישראל לניצולי השואה, והיחס של מדינת ישראל לקשישים.

ויש את האסון הנורא הזה של הזנחת מערכת הרפואה הציבורית. יודעים כמה מתו/מתים/ימותו באסון הזה? ועדיין, אף אחד לא יקרא לזה אסון.

טוב נו, אי אפשר להאשים אותם. כלומר, אותנו. האסונות האלו כמו קונסטרוקציות של תאורה. הן מרחפות מעלינו כל הזמן ואנחנו לא נשים לב אליהן עד שהן יתרסקו לנו על הראש.

גם המילה טרגדיה, אגב, נשחקה עד דק. כל דבר הוא טרגדיה. וזאת זילות. מקטין את הטרגדיה הגדולה באמת. זה שנקלעתי השבוע לראש העין.