זה נכון שמחלקים עכשיו נשק ל(כמעט) כל מי שמבקש, אבל אתם נדפקתם – ואתם תקבלו רק פודקאסט במיקרו-דוזינג. ליתר דיוק, את הטקסט שלו, כי קיים קושי מנטלי מסוים לעצור את הספוטיפיי ולהאזין לדברים אחרים. ואנחנו מבינים את זה.
היוש חברים, ממש תודה שהצטרפתם. לפרק הזה קוראים המיקרופוד באיומי אקדח. לא כי הכריחו אותי לעשות משהו – אלא כי החליטו לחלק פה הרבה אקדחים, מה שיביא עלינו הרבה סוגים של איומים.
לפני הכל, הנה הפרטים: השר לבטחון פנים החליט לאפשר למי שיש לו הכשרה של רובאי 07 לקבל רשיון נשק – ובקלות. הסיבות- להגביר את תחושת הבטחון של הציבור, הצורך להלחם בטרור וגם הבעיה של הצפת נשק במגזר הערבי.
כל הסיבות האלה מרגשות אותי. אבל השלישית באופן ספציפי עושה לי צמרמורת. כמו שאומר הפתגם – העולם הוא מטווח וכולנו עור ברווז". ולא, לא הבאתי פה את הציטוט המוכר של צ'כוב כי ציטוטים של צ'כוב זאת טריטוריה של מירי רגב ואני לא נכנסת לה לטריטוריה, כי אני לא רוצה למות מהרעלת צ'ייסר – אבל זה סיפור אחר בואו נתמקד בבקשה.
אז הסיבה השלישית – האיום האקדחוגרפי – אומרת שלערבים יש יותר מדי נשק ובסוף הכל שאלה של איזון ולכן אם יש לבני דודים יותר מדי נשק – צריך לחלק רובים גם לשאר הקרובים. אז יאללה, לחלק ליהודים כדי שהם יוכלו לנטרל ערבים ולירות בחתונות, כי אנחנו לא סובלים באירועים מספיק גם ככה.
ואל תבינו לא נכון, זה לא ששאר הסיבות משכנעות. פשוט כי בערך מאז המערב הפרוע, נשק לא עושה לסביבה להרגיש בטוחה. הוא עושה למי שמחזיק אותו להרגיש כאילו הוא חזק ויש לו ספירת זרע אינסופית. או במילים אחרות: במקום למצוא פתרון לבעיית הנשק במגזר או לבעיה המומצאת של חוסר תחושת בטחון במרחב – פשוט מייצרים בעיה חדשה. ואם כבוד השר צריך את זה במשפט יותר אופרטיבי – אז אם לערבים יש יותר מדי נשק – קח להם את הנשק. אל תחלק רובים ליהודים. זה לא משחק סכום אפס, כבוד השר האפס.
עוד סיבה שהקריטריון הזה לחלוקת נשק לבוגרי רובאי 07, הלא הם גברים יהודים, משמח – כי הוא מסמן מיד מי יהיו הקורבנות שלו: נשים ובני מיעוטים בכללי. על הנשים אני אדבר בסוף – כנהוג. אבל בני מיעוטים מהווים סכנה קיומית אמיתית. הם מעורבים בטרור, הם חזק בפשיעה והכי גרוע: הם מדברים בשפה שאינה השפה הרשמית במדינת ישראל. ואם זה לא פשע שדינו מיתה – אני לא יודעת מה כן.
והאמת שזה לא הפתרון הגרוע ביותר. אם זה לא ערבית או מבטא, נצטרך להחליט מי מסוכן לפי צפיפות הפיגמנטים. ואנחנו לא נעשה את זה, אנחנו לא נהפוך לאמריקה, אנחנו לא המדינה שבה ההדק נהיה סחיט ככל שהמטרה הופכת כהה. אנחנו לא גזענים! אנחנו רק לאומנים. במאמר מוסגר שווה לומר שלגבי מסתננים ייתכן ונחיל כללים שונים, כי הם רצו לברוח מאפריקה למדינה מערבית מתוקנת – אז יאללה בואו ניתן להם אמריקה.
טוב, עכשיו לחלק הכיפי שבו אני מקריאה עובדות ואני מציינת לפני זה שמדובר בעובדות – כי אחרת לא יקחו אותי ברצינות – אז קיומו של אקדח בבית מגדיל את הסבירות לרצח פי שלושה. הקורבנות – כנהוג לאורך ההיסטוריה האנושית – הן נשים. או בואו נדבר תכלס: מתחילת השנה מתו בישראל 21 נשים כתוצאה מאלימות של גברים. זה יותר ממספר האזרחים וחיילים שמתו בפיגועי טרור – שעומד היום על 8. אז אם עושים אחד ועוד אחד יוצא שכדי למנוע תיאורטית פיגוע שאולי יקרה – המון נשים יאלצו להתקרר מתחת לאדמה.
ויש להן צרות, לנשים, לא רק בבית. גם בחוץ מסוכן. אבל זה בסדר, גם לנשים יש מי שדואג. דואג לומר להן שהן צריכות ללמוד להתמודד עם זה באמצעים כמו לא ללכת במקומות חשוכים, לא להתלבש באופן שהולם את האקלים המקומי – יעני חשוף, ואם אפשר לקחת איזה קורס בהתזת גז מדמיע וצרחות.
השאלה היא למה במקום זה, לא לתת את הנשקים האלה שכבוד השר להוט לחלק, דווקא לנשים. ברור לי שהן לא יקחו – נשים לא מטומטמות. ודווקא נשים יודעות איך לתפעל אקדח – בניגוד לבוגרי רובאי 07 שיודעים לתפעל תת מקלע ונגמ"ש מסוג נמר – אבל לא אקדח. כי נשים מבינות את הכלל הכי חשוב בנשק: עדיף נצרה ממצטערת. או איך שאתם לא רוצים לתרגם בטר סייף דן סורי.
אבל אף אחד לא יעשה את זה, כי אמנם הרגולציה החדשה על רשיונות הנשק אמורה לתת תחושת בטחון לסביבה, אבל ברור שאף אחד מהמחוקקים פה לא מבין במה נותן תחושת בטחון לנשים. נגיד, אקדחים לא גורמים לאף אחת להרגיש יותר בטוחה. אבל גברים לא מבינים את זה. כמו שהם לא מבינים שלצאת לריצה בלי חולצה על בוגרשוב לא גורם לעולם סביבם להרגיש אסתטי יותר. גברים לא מבינים את זה. אלא אם כן גברים ישתמשו באקדחים כדי לירות בגברים אחרים שרצים על בוגרשוב בלי חולצה – ואז אולי התקנות האלו יועילו לנשים.
ובכל זאת, כמו שאומר הפתגם – כשהחיים נותנים לך עגבניות, תעשה מהם מטבוחה וכשהם נותנים לך אקדחים – תעשה מהם טבח. אז הנה הלימונדה שלי: חברה צריכה לפעמים לשלם מחיר – גם בדם – כדי לשמור על הערכים שחשובים לה. והערכים שחשובים לחברה הישראלית הם ערך הפחד מטרור והרצון להדמות לאמריקה. אז כן, נכון שטפו טפו טפו כבר כמעט אין פיגועים בתחומי הקו הירוק, אבל העיקר זה הפחד. בלי לפחד מטרור נצטרך לזכור כל הזמן שהדיור יקר, שכל קניה בסופר פוערת לנו חור תחת חדש, ש-70 אחוז מאזרחי ישראל תקועים באותו פקק מאז 2016 ולא ראו בית – שזה תכלס סבבה כי אין להם איך לקנות אחד במילא; שבחורף יש לך יותר סיכוי לקבל מיטה במחלקה ראשונה לניו יורק מאשר לקבל מיטה שהיא לא במסדרון בבית החולים. לעזאזל, אם לא הפחד מטרור נצטרך לזכור שביבי ראש ממשלה ושהוא ממש גרוע בזה. או יותר מזה: נזכר שביבי הוא יותר מראש ממשלה, הוא גם עבריין. וגם בזה הוא ממש גרוע כי הוא נתפס.
ואם כדי לשמור על החופש שלנו לפחד, על החירות שלנו להיות חרדים, על הזכות שלנו להיות דואגים – צריך להקריב זכות אחרת – הזכות של נשים להיות בטוחות או של ערבים לחיות, אז סו בי איט. כולה נשים וערבים, למי אכפת?
איןמהלעשות 