אבטיח בשקל, מאמר בשלושים

למרות שאיני יהודיה טובה במיוחד (כך טענו כל מיני אנשים עם כיפה, אז אני מניחה שזה מבוסס), אני מקפידה על עשיית שתי מצוות חשובות: הראשונה היא ריטווט של ציוצי חיפוש עבודה והשניה היא ריטווט של הצעות עבודה. כזאת אני, עוזרת למובטלים למצוא עבודה ולסוכנות של מנפאוור לאבד את שלהן.

גם אתמול, כמדי יום, נתקלתי בציוץ דרושים שהסתיים בבקשה להדהד אותו ולרגע אחד לא לגמרי הבנתי אם מדובר במודעת דרושים אמיתית או בדאחקה (מתבקשת, יש לומר) על התחום. הציוץ הלך ככה: "זקוקה לכותב תוכן ל-8 מאמרים של 400 מילה. יש לי תקציב של 30 ש"ח למאמר."

שמונה מאמרים – אחלה. 400 מילה – אורך מכובד בהחלט. 30 שקל למאמר? וואט דה פאק? לא, לא הגיוני. בטח פספסתי שם אפס. קוראת שוב. נואופ, עדיין 30 שקל למאמר. עכשיו – אל תבינו לא נכון – זה לא שאי אפשר למצוא הצעות כאלה בשפע. אולג'ובס מפוצצת בחברות תוכן שמחפשות כותבים שיעבדו לפי משקל. 30 שקל לחתיכה, 20 שקל לחתיכה. לא חסר. זה פשוט שלא חשבתי שמישהי תעלה על דעתה לפרסם את זה בטוויטר ועוד תחת היוזר האישי שלה.

למי שלא מכיר, התשלום הסטנדרטי לכתובים אמור להיות שקל למילה, שזה 400 שקל למאמר. אבל בברנז'תי אני חיה ואני יכולה להעיד שקשה מאד למצוא היום מי שישלם ככה. אז מה הסטנדרט החדש? לא יודעת לומר בוודאות, אבל 7.5 (ולא 13, כמו שסברנו בטעות בהתחלה כי הברזנו משיעורי מתמטיקה באופן תדיר. ותודה ליען על התיקון) אגורות למילה הן הרבה הרבה מתחתיו.

בואו נחשב רגע, 30 שקל זה במקרה הממש טוב שכר שמכסה שעה עבודה אחת. אז נכון, אתם תגידו ששכר המינימום הוא 23 שקלים לשעה, אבל אני די בטוחה שמי שמזמין מאמרים ב30 שקל לחתיכה לא ממש משלם ביטוח לאומי ושאר הטבות סוציאליות או דואג לסביבת עבודה מסודרת, ככה שאחרי שלל ניכויים על כל שעה נשאר משהו ששווה ערך לשכר מינימום. אלא שאין שום סיכוי בעולם שתצליחו להנפיץ 400 מילה במצב צבירה קריא תוך שעה. כלומר, יש סיכוי, בוודאי – אבל רק אם אתם כותבים על נושא שאתם שולטים בו ללא עוררין ואין לכם צורך בתחקיר מוקדם עליו, כמו למשל מגרעותיה של ממשלת נתניהו השלישית או מצבו המחורבן של שוק התקשורת בישראל*. במקרה הזה, הכותב נדרש לכתוב על חדרי אירוח לישיבות עסקית, לא בדיוק בסיס ידע שיש לכל אדם סביר.

אז כמה זמן ייקח לכתוב טקסט כזה? לדעתי, משהו כמו שעתיים. לפחות. תעשו 30 שקל חלקי שעתיים וייצא לכם 15 שקל לשעה. ברוטו. אה, וכן, בטח יש סיכוי לא רע שהתשלום הוא בשוטף + פרק הזמן שלפיליפינים ייקח להתאושש מאסון הטבע שפקד אותם.

באינגלוזית יש ביטוי שאומר "מי שמשלם בוטנים מקבל קופים". אבל הוא הלך לאיבוד בתרגום. עד כדי כך הלך לאיבוד שאין למשפט הזה שום תוקף בעברית. מי שמשלם כאן בוטנים מקבל אנשי תוכן סבירים לחלוטין, לא קופים ולא נעליים. איך אני יודעת? ראיתי אנשי תוכן סבירים לחלוטין עונים למפרסמת המודעה ומבקשים שתדאם להם פרטים. שכר משפיל או לא, בעל הדירה שלהם לא מתעניין איך הם הרוויחו את שכר הדירה וכמה הם הזנו את המקצוע בשביל לשלם אותו.

אחרי גל המתעניינים הראשוני (שרק במאמץ עילאי אני לא מכנה אותם כאן עבדים נרצעים) הגיע גל המתעניינים השני (לא בדיוק גל, יותר אדווה). אחד מהם הסכים לכתוב 8 מאמרי לורם איפסום בחצי מהסכום, השני נידב את הלפידמטור – חינם אין כסף. ואחרי שבכינו וצחקנו, הגיע הזמן של הזעם:

רוב אנשי התוכן השפויים ברשת החברתית השפויה הזאת (ועוד כמה מתנדבים מתחומים מקצועיים אחרים) עשו למי שפרסמה את המודעה את מה שהטבח של אל באבור עושה לירקות שיועדו להיות סלט טבולה. קצצו אותה דק דק דק. הם אמרו, פחות או יותר, את כל מה שכתבתי למעלה, רק ביותר חריף.

מפרסמת המודעה, מצידה, הגיעה עם קו הגנה של "אני רק השליח" תוך כדי שהיא לא מוכנה לפרסם את שם החברה שהזמינה את העבודה; אחרי זה היא השתכללה ל"אבל זה טוב לכותבים מתחילים שרוצים לבנות תיק עבודות" – טיעון שאפשר להשתמש בו רק ביקום מקביל שבו עדיין לא המציאו את הפלטפורמה שנקראת בלוגים; בסוף היא הודתה באמת: "יש לי חשבונות לשלם ובכוונתי לשלם אותם ויהי מה. לסרסר את חבריי למקצוע, לשתף פעולה עם העסקה מתחת לשכר המינימום, לתרום להרס התחום – הכל קביל, העיקר לשלם חשבונות. במידה ותרצו, תוכלו למצוא הרחבה על התירוץ הזה תחת הערך "סולידריות, ההפך מ".

ושתדעו שהייתי מוכנה לשקול לקבל את טיעוניה על כך שהיא קורבן של השיטה שרק מחפש לסגור את החודש, אם היא לא הייתה מסרבת בכזאת נחרצות לחשוף את זהות המעסיק שלה. מצד שני, גם התרגשתי. מסירות כזאת לא רואים בכל יום. אפילו במשפחות הפשע המלוכדות ביותר מישהו בסוף מוכר את הבוס עבור מאמר בן 400 מילה שנקרא "הסכם עד מדינה". והצייצנית שלנו? היא מגינה בחירוף נפש על הבוס למרות שלטענתה לא עשה שום דבר לא בסדר או חלילה לא חוקי. לויאליות ללא גבולות.

תשמעו, עבדתי בעברי (לשמחתי בעבר הרחוק) בעבודות שמגרדות את שכר המינימום ולא בהכרח מלמעלה. יצא לי גם לעבוד עבור שכר שהוא חוקי לחלוטין, אבל לא משקף את היקף וטיב העבודה שעשיתי (כמו רובכם, אני יודעת). סיימתי עם ההרגל המגונה הזה. אני נענית רק להצעות שנראות לי הוגנות. מי שחושב שהוא הולך לקבל 1000 מילה בעמידה בחצר בחמישים שקל – טועה. היה יכול להיות מגניב אם גם אחרים היו מעמידים נצלנים כאלה על טעותם.

כי אם אתם רוצים להיות שרמוטות- סבבה, אבל למה בשכונה שלכם שכל השכנים יראו? לכו תהיו נערה עובדת בשכונה ליד. רוצה לומר – עבודות שחורות בשכר משפיל יש באינספור תחומים אחרים שלא קשורים לתוכן או לתקשורת. לפחות שם אתם לא מסתכנים בזה שתדבר בכם התדמית של "זה שמוכן לעבוד עבור כל סכום שניתן לו". אה, וכבונוס לא תהיו שותפים להזניית התחום. זה גם אחלה.

בכלל, גם שחקנים מאד רוצים לשחק ומתים לפרוץ בכל מחיר. ועדיין, האיגוד המקצועי שלהם קבע תעריף מינימום ליום עבודה ולפי מיטב הבנתי רודף בקטע ברוטלי את מי שמעיזים לא לשלם אותו. לא מבינה למה האיגוד המקצועי של אנשי התקשורת לא עושה משהו דומה. אז נכון, עיתונאים הם לא שחקנים וגם כותבי תוכן שיווקי הם לא בהכרח אנשי תקשורת, ושוק התקשורת גוסס הרבה יותר מתחום המשחק ובאופן כללי זה נשמע כמו מהלך שנידון לכשלון – אבל זאת לא סיבה לא לנסות. אם הצליחו לעשות בעולם רגולציה לתחום הזנות, אין שום סיבה שלא תנסו לעשות קצת סדר גם בבורדל הקטן והמטונף שלנו.

*הפוסט הזה בן 970 מילה ולקח לי 160 דקות לכתוב ולערוך אותו. וכמו שציינתי, אני די שולטת בנושא שנקרא "מצבו המחורבן של שוק התקשורת בישראל".

לאן יורדים פתאום כולם?

חברים, יש פיל בחדר וכדאי שנדבר על זה לפני שגם הוא אורז הכל ועובר לברלין‎.

כן, צפיתי בסדרת הכתבות של ערוץ עשר על היורדים החדשים ותשמעו – לא הופתעתי מכלום. בעיקר לא מזה שהרעיון של "בואו נלמד קצת על מהגרים" בא דווקא בדסק שבו כולם מרוויחים חמשת אלפים שקל, מקום העבודה שלהם נמצא בסכנת סגירה והמקצוע שלהם עומד בפני הכחדה. וכנראה שלא רק אני צפיתי, כי הסדרה החצי דוקומנטרית (שם זמני במהלך העריכה: חודורוב נשלח לרחרח אם  יש מצב לסדר לנו חלטורה בברלין) עשתה את האפקט, כולם מדברים על הכתבות וכולם מדברים על היורדים ומי שלא מדבר – זה רק כי הוא עסוק בלארוז לקראת המעבר לקנדה ובוסטון (שני חברי פייסבוק שלי עשו זאת בחודש האחרון, ויש לי בקושי 300 חברים).

ואתם יודעים, במדינת ישראל המושג "כולם מדברים על" לא שלם אם שר האוצר לא פרסם סטטוס בנושא. ואכן, שר האוצר פרסם סטטוס בנושא. כדרכו, הוא היה מנותק, מתנשא, חסר פואנטה ורווי התלהמות. אבל לזכותו ייאמר שגם הפוסט הזה שלו אוצר בתוכו הסבר לתופעה ישראלית. והפעם: למה זה בסדר שהחיים שלנו נראים ככה ולמה אסור לנו להתלונן על זה ולמה חובה עלינו לשרוף את הפספורט הזר.

ובכן, זה כי אנחנו משלמים פרוטקשן. מפרישים חלק ניכר מהכנסותינו, זמננו (צבא), דמינו (כנ"ל), עצבינו ושוב הכנסותינו בשביל זה שישמרו עלינו מהשואה הבאה. אז כן, יקר פה ויקר פה ויקר פה וקשה פה וגם רע פה, אבל זה באמת מחיר סביר לשלם עבור זה שלא נעבור שוב רצח עם בקרוב. ומה הם שבעה שקלים על קוטג' תמורת זה שלא יקומו עלינו לכלותנו? אני אפילו לא צינית, זה בדיוק מה ששר האוצר שלכם כתב. למעשה, זה מה שכל אחד יגיד לכם אם תרמזו שאתם בדיוק בקאייק, מזמינים כרטיס טיסה בכיוון אחד.

כי בסופו של דבר, כל סט הטיעונים נגד הגירה — ממש כמו הקריירה של ראש הממשלה שלכם — מבוסס על הפחדות. שם יהרגו אתכם, שם תהיו זרים, שם הילדים שלכם לא יזכו להיות בחופש בפורים. נו, כבר שרפתם את הדרכון הזר?

והנה עוד משהו שמציק לי: בשום שיחה שאי פעם ניהלתי, אף אחד לא ניסה לשכנע אותי להישאר בארץ כי טוב פה, כי נעים פה, כי תחבורה ציבורית יעילה פה וכי ימי עבודה קצרים פה. לא. המקסימום שנותנים זה איזה מילה טובה על החמימות הישראלית, שהיא בעיני כולנו בית שחי מיוזע שבין קצוות שערות דביקה אחת לאחרת כולם נותנים לכם צ'פחות ועוזרים לכם אם נפלתם ברחוב – לא לפני שהם גונבים אתכם קצת, עוקפים אתכם בתור, דוקרים אתכם בויכוח על חניה ומקללים אתכם כי אתם מהעדה הלא נכונה. אבל בקנדה אף אחד לא יעזור לכם אם תפלו ברחוב! וגם תהפכו לנציב קרח כי קר שם אז עזבו אתכם מלהגר.

אז רק הפחדות יש להם, וסחיטה רגשית, כמובן: כי אם אני אלך מכאן, כך טוענים בלהט מתנגדי ההגירה, לא יהיה מי שיאבק על הארץ הזאת, שזאת דרך מעודנת לומר שלא יהיה מספיק בשר תותחים למלחמה הבאה או למאבק הדמוגרפי הנוכחי. על כתפיי עכשיו, כל עתיד העם היהודי. וזה טיעון חזק במיוחד בשבוע שבו כל מנהיגי ישראל בערך נמצאים בניו יורק ומלקקים את ישבנם של כמה יהודונים עם ג'ובים טובים בוול סטריט והוליווד, שבין תחביביהם להחזיק את הממשל האמריקני בביצים (לפחות בכל מה שקשור לישראל). אז כן, עתיד ישראל על הכתפיים שלי. לא בלשון של המנהיגים ולא בתחת של היהודונים ולא בביצים של הממשל האמריקני. על הכתפיים שלי.

עוד טיעון חביב נגד הירידה הוא במקרה גם אחד הטיעונים החביבים עליי בעד חתונה/ברית מילה/ כל מנהג פאגאני אחר שעובר מדור לדור: כי ככה אבות אבותייך עשו. כן, העובדה שאבות אבותיי ערגו לארץ הקודש ופנטזו על ירושלים השלמה אמורה לכבול אותי ואת האזרחות האירופית שרק אלוהים יודע למה אין לי, לישראל. רק מה, ההסבר הזה לא מרשים אותי במיוחד. כי מבלי לפגוע בכבודה של כל השושלת המפוארת (היא לא הייתה מפוארת), כל השאיפות שלהם אז היו – איך לומר –  לא משהו: בני רבינובה רצו לא ללקות באבעבועות שחורות, חלמו למצוא אלף ראשי בקר וקיוו לעבור בקלות את משבר גיל הארבעים – או כמו שהוא נקרא אז: הגיל שבו כולם מתפגרים. כל אלו לא רלוונטים לי, אז למה חלומות רטובים על ארץ הקודש כן?

ובכלל, אני בטוחה שאבות אבותיי היו אנשים פרגמטיים. ההנחה הזאת נעשית על סמך העובדה שגם אני אדם פרגמטי ומישהו היה חייב להעביר את הגן הזה אליי. הם אולי חלמו על ארץ הקודש כי הם גרו בבריטשיווה, הכפר היהודי הקטן שהיה מוקף בכל מיני סלבים נטולי שיניים אבל חדורי רוח אנטישמית, כי הם קראו יותר מדי בתנ"ך ופחות מדי את המפה הגיאופוליטית של העולם. אני בטוחה שעם קצת יותר ידע על מדיניות הרווחה הקנדית או איכות החיים הניו זילנדית, הם היו עוזבים את בסרביה כבר ב1860 (למרות שקנדה הוקמה רק שבע שנים מאוחר יותר. בשביל מה שהולך שם הם היו מוכנים להמתין כמה שנים).

ואם כבר "אם אשכחך ירושלים" וכל זה, אז דווקא עכשיו כשמשפט אולמרט בפרשת הולילנד מתקיים, אני חושבת שדי בטוח לומר שלכולנו כבר די יצא החשק לומר "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". כן, גם את החלום הרטוב שלנו הצלחנו להפוך למשהו שמתנהל כמו קומבינת שטעטל, בהנחה ששטעטל היא עיר הבירה של מדינת עולם שלישי רקובה ומושחתת כלשהי.

הלאה. עוד טיעון אנטי הגירה שמצליח להרשים אותי כל פעם מחדש הוא זה שמזהיר מפני גזענות במדינות אחרות, שזאת דרך מאד מעודנת לומר "תשמעו, כל העולם גזען וקר ומנוכר ומסוכן ליהודים".  ובקטע הזה הם באמת צודקים, רק חבל שהם לא נותנים את החלק השני של המונולוג – "זאת אומרת, גם אנחנו חזק בגזענות, אבל לפחות כאן תהיו בצד הנכון של השנאה". שזה אגב טיעון משכנע במיוחד, בתנאי שמי שאמור להשתכנע הוא לא שמאלן, הומו, תל אביבי או חלק מכל קבוצת מיעוט אחרת, כי אז זה לא באמת אמור לשנות באיזה אזור זמן תקבל את המכות שלך.

אז כן, מסתבר שקצת נמאס לנו מפרוטקשן ומסחיטה באיומים ובעיקר מסחיטה רגשית באיומים. שכל אחד יעשה מה שטוב לו, איפה שטוב לו. למעט המיסיונרים של האנטי הגירה. במקרה שלהם עדיף שיעשו קורס בבניית טיעונים רטוריים שלא קורסים לתוך עצמם.

למה היא לא אוהבת אותי בחזרה?

בואו נעשה דבר כזה: כדי להקל מראש על האווירה הכבדה והמדכאת שהולכת לאפוף את הפוסט הזה, אני אפתח בבדיחה. באותה נשימה אני גם אבקש מכם להנמיך ציפיות, כי אם לשפוט אובייקטיבית, אני די בטוחה שהיא לא מצחיקה:

"חבר: עזבי שטויות, לכי תחפשי דירה בגבעתיים. תקבלי שלושה חדרים במקום שניים ועוד ישאר לך עודף.

שני: בשביל מה אני צריכה שלושה חדרים?

חבר: אחד יהיה חדר שינה, השני סלון ועוד חדר שבו יהיה לך איפה לתלות את עצמך."

הזהרתי מראש שזה לא יהיה מצחיק. אין שום דבר מצחיק בגבעתיים.

ובזמן שאתם סתם לא צוחקים, איפושהו בצד השני של העולם, בבית עלמין מוריק ושקט וירגי'ניה וולף מתהפכת בקברה בסל"ד כל כך גבוה שאפשר לייצר ממנה אנרגיה שתצליח למזג את גוש דן בצהריי יום קיץ עתיר לחות. וירג'יניה, תביני, נשים כבר לא צריכות היום חדר משלהן, הן צריכות בעיקר (ומסיבות שאינו ברורות לי) יותר מרחב אישי בנסיעה בתחבורה ציבורית ופחות גברים שיושבים באוטובוס בפישוק רחב.

אבל עזבו את זה. מה שבאמת מתסכל בסיפור זה לא המחירים הבלתי סבירים, לא הגמישות בהגדרות (קומה ראשונה היא קרקע, שבעים מטרים מרווחת היא חמישים מטרים ביום טוב), לא זה שהדיירים חושבים שאני אלטע זאכן ומנסים למכור לי תכולת דירה (גם את המזגן! והפרקט! נשבעת לכם ביקר לי) וגם לא בעלי הבית הורודים שדומים לפרות נמוכות. מה שמעצבן כאן זה שהעיר שאני אוהבת אומרת לי באופן הכי חד משמעי: "אין לך מקום פה, לכי". ויותר גרוע, אני גם צריכה להתנצל על זה שאני בכלל רוצה לחיות בה. זאת עיר לעשירים, לצרפתים שמנסים להלבין הון ולצעירים מוצלחים שנולדו לסבתא הנכונה או השתעבדו לבית התוכנה הנכון. ואין לי אפילו כח להסביר על זה שהמחיר המופקע שאלה מוכנים לשלם על העיר הזאת מגיע לא מעט בזכות הצבע שנותנים לה כל החברים התפרנים שלי שנבעטו ממנה אחד אחרי השניה בשנים האחרונות. אתם הרי מספיק חכמים להבין שאם כל אלו שלא יכולים להרשות לעצמם את העיר הזאת פשוט יוותרו ויעופו מכאן, תל אביב תהפוך להיות רעננה פר אקסלנס. ולא שיש לי משהו נגד רעננה, אני פשוט אוהבת את הידיעה שלא משנה מה יקרה, תמיד יפריד בינינו כביש מספר ארבע.

אז כן, ברור. לא נולדתי בתל אביב, לא גדלתי בה, אפילו לא באתי לרכוש בה השכלה אקדמית או גינונים מגניבים, אני לא מבלה במועדוניה ולא משתזפת בחופיה. ואני לא מתייחסת אליה כאל שלב חולף של תחילת (או אמצע. או סוף) שנות העשרים ולא אנטוש אותה כשיתחשק לי ילד ודירת שלושה חדרים בכפר סבא. אני פשוט אוהבת לגור פה. כמה שאני שונאת לגור בישראל – ככה אני אוהבת לגור בתל אביב. ואני שונאת את החיים בישראל שנאה יוקדת, אתם הרי יודעים את זה. וכל עוד אני עדיין כאן, אני מעדיפה שזה יהיה במקום היחיד שלא מעביר אותי על דעתי. וזה שווה כל שקל באקסטרה שש מאות שקל לראש שאני משלמת בחודש (תזכרו את הפרט הזה, עוד נחזור אליו).

כי זאת עיר נורמלית. כן, היא אשכרה מנסה להעמיד פנים שהיא עיר מערבית והיא מנסה להתנהג רגיל גם בשבתות והיא יוצאת מגדרה כדי שכל אדם, מוזר ככל שיהיה, ירגיש פה בנוח. ומפוצץ פה בכלבים, הם אשכרה השתלטו על המרחב הציבורי וגם זה נהדר. ויש לה ים. איך בכלל אפשר לגור בעיר בלי ים?

ואין בה חניה. ואני אוהבת את זה כי אני טיפוס של טאף לאב. אני רוצה שהיא תדע שהרגע סיימתי חיפוש חניה בן ארבעים דקות ועשיתי את כל זה כדי להמשיך להיות איתה, כושלאמאשלה.

בטריבונה צועקים לי עכשיו שאפסיק להשתפך, כי מערבית או לא וים או לא, אין לי אפילו כסף כדי להנות ממנה. אז ברוכים הבאים לתל אביב, העיר שאפשר להנות ממנה גם בלי להוציא שקל. זה יותר קשה ופחות כיף, אבל בהחלט אפשרי. לפחות עד שיחליטו לחייב אותנו לקנות קפה כדי לשבת בשדרה או שיאסרו עלינו להביא לים בירה שקנינו במכולת. או עד שיעלימו לנו את הים, זאת גם אופציה שצריך לקחת בחשבון כל עוד חולדאי בשלטון. ויש עוד הרבה דברים שלא עולים כסף בעיר הזאת. אמנם יש גם הרבה דברים שאפשר לעשות ולא עולים כסף גם בגבעתיים, כמו למשל לבהות בעגלות של פג פרגו – אבל זה פחות מעניין אותי.

ובכלל, איך תשימו תג מחיר על הידיעה שתמיד במרחק של מאתיים מטר ממך, בכל שעה של היום, אנשים ערים ומשהו קורה? שכנה שלי, גרושה בת חמישים שרחוקה מלהיות כל דבר שאתם חושבים על גרושות בתל אביב, אמרה השבוע שהידיעה הזאת שהעיר תמיד חיה ותמיד שם נותנת לה בטחון ונחמה. לשמחתי, אני לא אוהבת להשתמש במילים כמו בטחון ונחמה, אז אני פשוט מצטטת שכנים שלי.

רק שהדברים השתנו, ובשנתיים שגרתי בדירה הזו (שנמכרה) המחירים קפצו בפאקינג 15 או עשרים אחוז וגם בעלי הדירות קפצו ועפו על עצמם והם מעוניינים בשוכרים שעובדים בהיי טק, כי בהיי טק לא מפטרים לעולם והייטקיסטים אף פעם לא במינוס. וגם אין דירות. בכלל.  כלומר, פה ושם עוד יש דירות, אבל במקום להוסיף שש מאות שקל לראש, עלינו לאלף שקל לראש. למה? כי דירת שני חדרים נורמלית כבר מתומחרת בכמעט ששת אלפים שקלים בחודש. כדי להמחיש את המצב אספר לכם שעבור דירת שני חדרים בשטח של 63 מ"ר, משופצת (חלקית) ומוארת (אבסולוטית) אני משלמת בשנתיים וחצי האחרונות חמשת אלפים שקלים. במחיר הזה אני עדיין יכולה לשכור דירת שני חדרים, ממש באותו בניין. אבל זו תהיה דירת קרקע בשטח של 40 מ"ר, בלי אור, בלי אוויר, בלי תקווה ובלי חלום.

ואני לא רוצה להיות הפראיירית שלוקחת את דירת הקרקע שכבר שבועיים בשוק ואף אחד לא רוצה ואני גם לא רוצה לשחד את הדיירים היוצאים בכסף מזומן (כפי שכבר הציעו לי לעשות) ואני בטח שלא מעוניינת לקנות מהם את הפרקט. גם לא רוצה להיות כלבה ולגנוב מאחרים דירה שהובטחה להם (כמו שעשו לי). אני הוגנת. אני מבקשת שהעיר שלי תהיה הוגנת כלפיי.

ואני מבקשת שהיא גם תחזיר לי אהבה. קצת.

תראו אותי, אני עפה מפה – טייק 1

הנה משהו שאנחנו לא יודעים איך הוא יגמר, אבל אני אספר לכם בכל זאת איך הוא התחיל. בתשלום בפייפל. ככה התחיל תהליך ההגירה שלי, המכונה "מבצע חופש לשני" וממש כמו ששרה חווה אלברשטיין: "כרגע זה נראה לא טוב". אבל אני אופטימית באופן זהיר וגם מנמיכה ציפיות ואהיה מרוצה מכל מייל מסוכן ההגירה שהוא לא "עיינתי במסמכים שהעברת והחלטתי שלא לייצגך בתהליך. כמו כן, חשבונך זוכה על עמלת פתיחת התיק. אם הבנתי נכון ואת עוסקת בתקשורת ומתגוררת בישראל – נראה שתזדקקי לכסף הזה יותר ממני".

אופטימית. אני אופטימית, נשבעת לכם. אפילו החשש המוכר מזה שקצין ההגירה יחליט לשים את הבקשה שלי ישירות במגירה שבה מאופסנים דפי הטיוטה – נשלל. זה לא יקרה. הייתי רוצה לחשוב שזה בגלל שאני חומר אטרקטיבי להגירה, אבל זה קשור בעיקר לזה שכל התהליך מתבצע היום אונליין. בלי ניירת. כלומר, שום עץ לא נפגע במהלך נסיון המילוט שלי מישראל. הלוואי והייתי יכולה לומר אותו דבר גם על עצמי.

וכן, גם ברור שאתם ואני מנהלים עכשיו שיחה בוסרית למדי. כמעט כמו בחורה שמתקשרת לספר למשפחה שלה שהיא בהריון שניה אחרי שהבחור אמר לה "בואי אני אתן לך כסף למונית". הבנתי גם שעל הריונות נהוג שלא לדבר ברבים לפחות עד החודש השלישי- רביעי, מחשש לעין רעה או משהו כזה. לעניין הספציפי הזה אני פחות מתחברת כי נאחס לא מפחיד אותי. אני לא צריכה לחשוש ממשהו כל כך לא מוחשי ומיסטי, כשהדבר הכי מעשי בעולם – כלומר, הסיכויים – נגדי.

עם זאת, שמעתי על שני חבר'ה שעלו בשבוע שעבר על המגרש בווימבלדון ואמרו להם שרוב הסיכויים שהם לא הולכים לנצח את פדרר ונדאל. גם לסטטיסטיקה מותר לפשל פה ושם ואני מרגישה כבר בשלה מספיק לרגע הזה שבו הסטטיסטיקה תפשל, אבל לטובתי. ולתהליך הזה, שזה עתה התחיל, יש רק תוצאה אפשרית אחת: הגירה. אין לי מושג איך זה יקרה ומתי, אם זה יהיה נקי או מלוכלך, ביי הוק אור ביי קרוק – אבל זה יקרה. כי כדור השלג התחיל להתגלגל והמדרון כאן – ממש כמו הדשא בווימבלדון – חלקלק.

לדלת הפתוחה לרווחה הזאת (שלא לומר לשער העליה למטוס הפתוח הזה) התפרצו בסוף השבוע שניים: אחד, שאול אמסטרדמסקי עם מה שיכול בקלות להחשב לאחד הפוסטים המדכאים של התקופה האחרונה וגם כמקדם מכירות מעולה לתרופות נוגדות חרדה. מה שאמסטרדמסקי עושה שם, בגדול, זה לשרטט איך יראה העתיד שכבר סיכמנו שאין לכם תוך כדי שהוא שולף משם את מרכיב ה"יהיה בסדר" ומוסיף ציטוטים מכמה שיחות שעשה עם זן מאד מסוים של אנשים: כאלה שמבינים בכלכלה אבל לא צריכים לשקר לכם כי אתם לא משלמים להם את המשכורת או צריכים לבחור בהם לעוד קדנציה.

השני, ירון זליכה, שדווקא יש מצב שהוא רוצה שתבחרו בו למשהו מתישהו, בא לצעוק שהמלך הוא ערום ולא בקטע אירוטי ונעים למראה. וגם ששדדו מכם, צעירי ישראל, מאה מיליארד שקל.

שני הטקסטים האלו החזירו אותי – באופן מרשים במיוחד כי נורא התאמצתי להדחיק – לשיעורי תנ"ך בתיכון. אני לא זוכרת הרבה מאז (ותודה לך על זה, אלוהים הטוב), ברם דבר אחד עדיין לא התנדף לחלוטין: הסיפור על הבחורצ'יק ההוא שעבד בלהיות נביא אמת אבל אף אחד לא האמין לו כי היו לו נבואות זעם ובמקום זה האמינו לנביאי שקר כי הם סיפרו לעם על כמה שהכלכלה שלהם צומחת. נדמה לי שקראו לו ירמיהו, אבל אל תתפסו אותי במילה.

בקיצור, תקראו (לא את התנ"ך, את שני הטקסטים האלה). אם אתם מפחדים נורא להתבאס – תזכרו שכלום לא יעשה לכם יותר רע מאיך שאתם כבר מרגישים ביום שבו מעלים לכם את מחירי הערק. אבל אם אתם עדיין מרגישים שמפעמת בכם רוח אופטימית (או חיבה כלפיי), אז בבקשה, יש המשך במיוחד בשבילכם. באקדמיה, אם איני טועה, קוראים לזה קריאה רשות:

טוב, אתם יכולים לתפוס אותי במילה. עשיתי גוגל וזה אכן ג'רמי (דיבר בכיתה היום. זה בלתי אפשרי לא לשיר כששומעים את השם הזה) ואכן היו לו המון צ'ילבות שעבדו בלשקר. מצד שני, היריבות בין השקרנים לירמי היא כלום לעומת היריבות שהיתה יכולה להיות להם עם יאיר לפיד. הוא אולי לא נכנס בהגדרה הקלאסית של נביא שקר (כי הם, אם הבנתי נכון, שיקרו באופן קוהרנטי וברור) והוא גם בכלל רואה בעצמו משיח (שקר) – אבל בלהיות שקרן, אין עליו. גדול שקרני ישראל ושיאן העולם בשקרים בעברית.

מה שאני אוהבת במצב הזה, שממש כמו בכל יצירה ספרותית אחרת (כמו למשל התנ"ך) גם כאן דמות המשנה י. לפיד הוכנסה לסיפור רק כדי לשפוך אור על עוד כמה קווי אופי שלכם. כלומר, הוא שקרן וזה נהדר כי זה מכוון אלומת אור שוות ערך לכל הפרוז'קטורים שתלויים באמפי בקיסריה + בלומפילד + בריכת הסולטן על זה שאתם מטומטמים. אבל מטומטמים אש. מטומטמים ברמת "זה כאב כשהתעוררתם בחדר התאוששות אחרי שעברתם כריתת אונה?". אז כזה.

אני באמת חושבת שאתם הבעיה כאן, לא הוא וגם לא החבר שלו שחולק איתו את החיבה לסיגרים ושקרים (להלן: ביב הבדאי). אגב רמנסינג מתיכון, אתם יודעים כמה פעמים אני שיקרתי בשביל שחברים שלי לא ידפקו? אז יאיר עושה אותו דבר. רק שחברים שלו הם לא חבורת פריקים שמעשנים בחצר אלא איחוד בעלי ההון בישראל. ואתם הבעיה כי אתם מסרבים להבין את זה ומוכנים להמשיך לבלוע חרא (לא רק ממנו, אגב) ולקבל את המצב כמו שהוא. מה זה אומר? זה מה שזה אומר:

1. השבוע שמעתי כבר על שני זוגות שמחפשים לקנות דירה. במחירי השוק הנוכחיים. זה פחות מרתיע אותם להשתעבד לשלושים שנה מלעשות חיקוי של ריו או איסטנבול. כי מה הן שלושים שנה בכלא לעומת 12 שעות במעצר?  ואם כבר, אז אספר שאחד הזוגות הסתכסך עם ההורים כי הם לא היו מוכנים להקריב את חסכונות חייהם למטרה הנעלה. הצעת הגשה לעזות מצח.

2. זאת דוגמה משעממת. צודקים. קחו אחת אקסטרים: אתמול חברה הסבירה לי שאין סיכוי שנצליח להגדיל את מספר הרופאים/מיטות/אחיות/מכשירי MRI בישראל, אז צריך לחשוב יצירתי. היצירתי שלה התמקד בלהכריח מסעידים להגיש בבתי ספר סנדביצ'ים בריאים בלבד כאילו שהמסדרונות בפנימית ו' מפוצצים בילדים שסובלים מאוביסטי.

3. חברה אחרת ששאלה למה אני רוצה לעזוב (שלפתי, שרירותית, את סיבה #62: לא רוצה שהילדים שלי יגדלו תחת טילים), טענה בלהט שהאחיינים שלה גדלים מגיל אפס עם רקטות (ופצמ"רים!) ושאין מה לעשות, זה המצב, זה בלתי הפיך וזה לא משנה את העובדה שהם חווים ילדות מאושרת שאני יכולה רק לקנא בה. מוזר, כל כך התמקדתי בזה שאילפו אתכם לחשוב שרווחה כלכלית אמתית היא בלתי מושגת, ששכחתי שגם חינכו אתכם להבין שלגדול בין טילים זה לא רק בלתי הפיך – זה גם כיף ולגיטימי.

בקיצור, אני בעד שהאו"ם ישקול לקבל מחדש את ההחלטה על זה שציונות היא גזענות, רק בשינוי אחד – במקום גזענות, שיכתבו פסיכוזה. ושלא ישכחו לעדכן את העורכים של ה-DSM.

מטומטמים, לא לשרוד. לחיות

אפשר להכתיר את סוף השבוע האחרון כפורה מאד. זה כמובן בתנאי שמגדירים פריון באמצעות זמינות של חומר קריאה מדכא במיוחד. ואכן, עיתוני השבת הפילו עליי שלל כתבות שמציגות בסלואו מושן את מעריב נופח את נשמתו, והייתה גם כתבה אחת על המשבר הזה שעוברים בני גילי כשהם מגלים שהם תפרנים בלי עתיד. משבר רבע החיים, כך זה נקרא.

אבל קודם מעריב, ברשותכם:

עם כל החיבה שלי לדמוקרטיה ולתפקידה של העיתונות בה ועם כל חוסר החיבה שלי לאסירים משוחררים שמעלימים כספי פנסיה ופיצויים של שכירים, הקינה הזאת על לכתו של מעריב היא אישית ופרטית. עבור הכלבה האגוצנטרית שאני, הקריסה הזאת היא בעיקר האחרונה בשורת הוכחות לזה שבחרתי במקצוע הלא נכון.

שבע שנים אני כבר מתפרנסת (או לפחות מנסה להתפרנס) מהתחום הזה. התחלתי ממקום שלא משלם נסיעות, חופשות וימי מחלה ומשם השתדרגתי למקומות שמשלמים בשוטף פלוס הריון של פילה ממוצעת (כשהם לא שוכחים לשלם), שלא מאמינים בשעות נוספות ולכאלו שסבורים שאפשר לכבות לעובדים מזגנים אם לוח השנה מראה על שבת. המסקנה המרכזית שלי משבע השנים הלא רעות אבל הבטח לא טובות האלה היא שאני לא שווה הרבה על הנייר. ובדגש על הנייר ממנו עשויים תלושי משכורת.

ואם תרשו לי קצת עתידות, אז לא נראה לי שהמצב הזה הולך להשתפר. כי כשמצד אחד יש מקצוע הולך ונעלם ומהצד השני כמה מאות מובטלים חדשים ומאד נחושים (אני מנחשת שלמי שאין פיצויים יש הרבה יותר נחישות למצוא עבודה חדשה) הולכת להיות לי תחרות ממש קשה בדרך לג'וב הבא. ותחרות, ככה אומרים הכלכלנים, טובה לשוק ועוזרת להוריד מחירים. או במקרה הזה: משכורות.

ואולי בגלל זה בשבוע האחרון דחיתי כמה גישושים שהגיעו אלי בנושאי עבודה. אלו אמנם כולה גישושים, אבל רק חודש אחורה טרחתי לא מעט כדי למצוא ליד כזה. וחודש זה לא כזה הרבה זמן (למרות שהעבירו לשעון חורף, אז זה הפך לחודש ארוך במיוחד).

אבל זאת לא רק הבעיה שלנו, אלו שבחרו מקצוע שרוב הזמן עובדים בו הכי קרוב שאפשר לפרו בונו. מסתבר שאם אתם בגילאי 25-30, סיכוי לא רע שגם אתם נדבקתם במגיפה שזכתה לשם הלא באמת מחמיא משבר רבע החיים (לינק פה). זאת תופעה מבאסת כי 1. בחישוב גס, זה אומר שנגזר עלינו לחיות עד גיל מאה. 2. היא מוכיחה שאיני מיוחדג'ת ושהצרה הזאת של צעירים בלי עתיד נפוצה יותר משחשבתי.

מהנדסים, מורים, עורכי דין, פראיירים שמתעסקים בתקשורת –  בסוף כולם עובדים בלא לטבוע, בלנסות להשאיר את הראש מעל המים. עסוקים כל הזמן בלהיות מרחק של שניה אחת, שני סנטימטרים וחמישה ליטר מים בריאות מלטבוע.

ולי, פרדון מיי פרנץ' אנד מיי דימויים פרום עולם המים, אין כוח יותר לעשות תנועות מוזרות עם הידיים והרגליים כדי לשרוד עוד חודש בקושי. לא בא לי להרוויח שכר שמעליב אותי ולשלם שכר דירה שעושה לי לבכות ולקנות במחירים שמוציאים את החשק לחיות. אני רוצה לצוף כמו שצריך, אבל אני מוכנה גם לטבוע. במילים אחרות: או שאני אתחיל לראות פה עתיד, או שיגמר לי החמצן ואני אעוף מכאן למדינה שלא רק מעמידה פנים שהיא מערבית. אתם יודעים, מדינה שהבינה שהאזרח הוא לא רק כלי קיבול שצריך לרוקן מכסף.

אבל מה שאני באמת רוצה זה לראות את כולם טובעים יחד איתי. לא חלילה כי אני בעניין צרת רבים, אלא כי אם מסה של צעירים לא תצליח לשלם שכר דירה או משכנתה, יותר לא יוכלו לדרוש פה מיליון ומשהו על דירת ארבעה חדרים ביבנה. אם המסה הזאת תאבד את זה ולא תוכל יותר לסיים ימי עבודה של 10 שעות בלי לדמיין שהם מרססים את כל הקומה עם עוזי, למעסיקים לא תהיה ברירה אלא לפתוח מילון ולברר מה ההבדל בין לעבוד לבין להשתעבד. להמשיך או שהפואנטה כבר ברורה?

שיטבעו כבר. וייקחו איתם את שיטת הממשל הלא מתפקדת הזאת ואת הכלכלה האכזרית וחסרת הרסן ואת המנגנונים המושחתים שמוודאים תמיד שהראש לא עובר ביותר משני סנטימר את קו המים.

שיטבעו. ואז, אולי, אפשר יהיה לנשום פה לרווחה.

זה כולה 1200 שקל, מה את בוכה?

כאן זה ארצות הברית והדירה שלי היא כלא מקסימום סיקיוריטי בטקסס בו מתבצעות הוצאות להורג על בסיס יומי בשיטה הישנה והטובה של כיסא חשמלי. אחרת, קשה להשביר איך חשבון החשמל שלי הגיע לפאקינג 1200 שקל. כמה? אלף ומאתיים שקלים. עם איום בניתוק הזרם.

המחשבה הראשונה שחלפה בראשי: רק שלא ינתקו עכשיו את החשמל, כי אני על סף פרפור חדרים וזה יהיה באסה אם מי שירצה לתת לי שוק חשמלי – לא יוכל.

אבל במקום פרפור חדרים, החלטתי לעשות משהו יעיל יותר: לעבור בחדרים ולחפש את המכשיר הבנזונה ששותה לי את החשמל כאילו אין מחר. באמת, בואו נמצא אותו. ייתכן והוא גם אחראי לזה שמצרים לא מעוניינת לספק לנו גז. הכל מתקשר.

סריקה קצרה גילתה שאין מכשיר כזה. דוד חשמלי? כמעט ולא משתמשים, יש דוד שמש. מזגן? רדיאטור? מדי פעם, בערבים קרים. מכונת כביסה? פעמיים שלוש בשבוע, למען ההיגיינה הבסיסית. מדיח? פחחח. מנורות לא חסכוניות? אפילו לא בחלומות הכי שחורים שלי. אז רבאק, איך?

לא הבנתי. וחיפשתי על המכתב, שהוא בכלל התראה (את החשבון עצמו לא קיבלתי משום מה) הסבר. ואין לי בעיה, רק דונט ביט אראונד דה בוש וזה, תכתבו שראש צוות ברוטנברג יוצא לפנסיה וצריך לפרגן במתנה, תודיעו שחבר דירקטוריון רוצה להחליף לדגם הממש ממש חדיש של מרצדס, המסכן. אני אשלם בחפץ לב. אבל דברו איתי, אל תשאירו אותי ככה באוויר.

החלק הבאמת מתסכל בסיפור הוא שאין לאן לברוח מהעול הזה. גם הקלישאה השחוקה "אם אין לך כסף תעברי לפריפריה" לא תופסת פה. והקונספט של לחיות בלי חשמל לא מדבר אליי. זה לא שאני מפונקת, באמת. אבל נסו אתם לגור בדירה עם חלון ויטרינה ענק (חלון ויטרינה = דרכם של בעלי דירות בתל אביב לשדרג את הדירה בלי להוציא כסף. פשוט מעיפים את התריסים הישנים, בלי להתקין חדשים) שהיא גם בקומה האחרונה ועוד פונה מזרחה בתל אביב הלוהטת בין יוני לספטמבר בלי מזגן. יש ימים שבהם כבר בתשע בבוקר אני מפנטזת על לקפוץ לסהרה לכמה דקות, כדי להצטנן.

אי אפשר לחסוך יותר. השלב הבא בקמצנות החשמל הזאת תהיה לבטל את המהפכה התעשייתית  ולשבת בחדר עם עששית שייתן לחיים אפקט בלתי פוסק של תמונה שצולמה באינסטגרם. רק שאתם בכלל לא תוכלו להעלות את התמונות הזאת לפייסוש שלכם כי אין וויפי בגלל שאין חשמל. היוש המאה ה19.

אז במקום, חשבתי להתחתן עם איש חברת חשמל. חשבתי ואז הקאתי קצת בפה. השלב הבא הוא להפיק אנרגיה באופן עצמאי. הרבה ידע בפיזיקה אין לי, אבל אני יודעת שחשמל הוא תוצר של שריפה. אז אני רוצה לשרוף. להבעיר מכל הבא ליד. כולל את המושחתונים בהנהלת חברת חשמל, ואת מוצצי הדם בממשלה ואת כל אלה שעושים קופה מזה שאין לי ברירה ואני חייבת להדליק אור ולהתקלח מדי פעם. אין צורך במים, תנו לבני זונות לבעור.

אבל הכי יעיל יהיה לשרוף את הרחובות. נשרוף אותם. תראו איך זה יוזיל את מחירי החשמל.

הסווטשופ החדש

בדרך כלל אני מפרידה ביזנס מפלז'ר בדיוק כשם שאני מפרידה גילטי מפלז'ר, אבל ביום שבת, חרף העובדה שמדובר ביום המנוחה, החלטתי להתעניין בשלומו של חבר שנמצא על המשמר.

על פניו, מעשה נחמד שאמור להביא לי קארמה טובה. בפועל, החבר גמל לי בזעם. ימבה זעם.

"אין מיזוג וחום אימים ובא למות. ובגלל זה" הוא מספר "אני עובד מעמדה אחרת לחלוטין, שגם בה אין מיזוג והיא בכלל לא שלי, אבל פחות לוהט בה. רק ששם, אין מדפסת ואני מתזז כמו כלבה אול אובר דה פלייס". וזה, כמו שנהוג לומר אצלנו #טרוסטורי.

אפילו לא הצעתי לו לפתוח חלון כי אני יודעת, זה בניין כזה בלי חלונות שנפתחים. רק כאלה שקופים של שופוני, שמהבחוץ יוכלו לראות ולקנא בעיצוב ההיטקיסטי בלי לדעת שבפנים יש מישהו שמזיע את עצמו לדעת.

ונכון, זה באמת מבאס שהמזגן מקולקל. אבל זה קורה. על זה תכתבי פוסט? ובכן, המזגן בסיפור הזה לא מקולקל. הוא כובה באופן יזום מטעמי חיסכון. הרי מדובר כאן על מערכת מיזוג מרכזית שעולה לא מעט כסף להפעיל (גם אם היא מקררת רק בחדר אחד מסכן) ואין טעם להוציא סכום כזה עבור שני אנשים שבאים לעבוד.

ואני לא מתלוננות. אלו לא תנאי עבודה לא סבירים. הם מוכרים לרובנו. בהנחה שרובנו פועלים קשיי יום וחסרי השכלה שמרכיבים אייפונים בסווטשופ בסין שכתחביב עולים לגג בהפסקות וקופצים אל מותנו.

הספקתם כבר להתעצבן קצת? אז חבל. כי החלק מעורר הג'ננה נמצא רק במשפט הבא: השיחה הזאת עם עמיתי, מגיעה בדיוק שבועיים אחרי שאני גם עבדתי באותם התנאים ומצאתי את עצמי עם התקף של חנק וקוצר נשימה (לא אפרט בדיוק מה קרה שם כי זה לא היה מראה מלבב במיוחד), מהסוג שלא היה לי עדיין בחיים. ואז קפצתי לביקור בלתי מתוכנן במיון, באיכילוב.

בטח הייתם מצפים שאחרי אירוע כזה, שבו עובד נשלח אחר כבוד לאיכילוב, מישהו יפעיל שיקול דעת ויסיק שלהשאיר עובדים בלי מיזוג במקום שהוא נטול חלונות זה משהו שנע על הגבול שבין בלתי סביר לבלתי הגיוני.

ובכל זאת, חלפו שבועיים והחיסכון עדיין מנצח את ההיגיון. ובנוקאאוט. כי גם מקבלי ההחלטות במקרה הזה יודעים שבמקצוע שלנו אף אחד לא בא בטענות כשהופכים אותו לאחרון עובדי הסווטשופ. לא בא בטענות ובטח שלא מוחה. כי אנחנו קטנים כאלה, חמודים, צייתנים. אמנם מלאי להט ותשוקה להגן על חלשים ומנוצלים ודפוקים ועזובים – אבל לא כשמדובר בנו.

לכן גם סביר מאד להניח שנבליג גם אם, נגיד, יחליטו יום אחד לסגור את השיבר בסופי שבוע ולהשאיר עובדים בלי מים זורמים כי חבל על הכסף וכי הגיע הזמן שנפסיק להתפנק: מים לשתיה אנחנו יכולים להביא מהבית ולגבי שירותים – נתאפק, זה כולה שמונה שעות וידוע שאנשים שמחרבנים עליהם לא חשים צורך עז לעשות קקה.

ולכן גם לא מפתיע שבסוף השיחה, כששאלתי אותו אם הציף את הבעיה (בהנחה שהביקור שלי במיון לא הפיל את הסכר והציף את הכל כמו שיטפון אכזרי במיוחד) הוא ענה שלא. וברור אפילו יותר שכששאלתי אם לא הגיע הזמן להצטרף לארגון העיתונאים קיבלתי תשובה שהיא שילוב של בוז וזלזול.

אבל זה בסדר, אני עובדת בתחום התקשורת כבר כמה שנים טובות, אני די התרגלתי לזה שמזלזלים בי.

מזל שהתקופה הזאת עברה לבלי שוב.