אבטיח בשקל, מאמר בשלושים

למרות שאיני יהודיה טובה במיוחד (כך טענו כל מיני אנשים עם כיפה, אז אני מניחה שזה מבוסס), אני מקפידה על עשיית שתי מצוות חשובות: הראשונה היא ריטווט של ציוצי חיפוש עבודה והשניה היא ריטווט של הצעות עבודה. כזאת אני, עוזרת למובטלים למצוא עבודה ולסוכנות של מנפאוור לאבד את שלהן.

גם אתמול, כמדי יום, נתקלתי בציוץ דרושים שהסתיים בבקשה להדהד אותו ולרגע אחד לא לגמרי הבנתי אם מדובר במודעת דרושים אמיתית או בדאחקה (מתבקשת, יש לומר) על התחום. הציוץ הלך ככה: "זקוקה לכותב תוכן ל-8 מאמרים של 400 מילה. יש לי תקציב של 30 ש"ח למאמר."

שמונה מאמרים – אחלה. 400 מילה – אורך מכובד בהחלט. 30 שקל למאמר? וואט דה פאק? לא, לא הגיוני. בטח פספסתי שם אפס. קוראת שוב. נואופ, עדיין 30 שקל למאמר. עכשיו – אל תבינו לא נכון – זה לא שאי אפשר למצוא הצעות כאלה בשפע. אולג'ובס מפוצצת בחברות תוכן שמחפשות כותבים שיעבדו לפי משקל. 30 שקל לחתיכה, 20 שקל לחתיכה. לא חסר. זה פשוט שלא חשבתי שמישהי תעלה על דעתה לפרסם את זה בטוויטר ועוד תחת היוזר האישי שלה.

למי שלא מכיר, התשלום הסטנדרטי לכתובים אמור להיות שקל למילה, שזה 400 שקל למאמר. אבל בברנז'תי אני חיה ואני יכולה להעיד שקשה מאד למצוא היום מי שישלם ככה. אז מה הסטנדרט החדש? לא יודעת לומר בוודאות, אבל 7.5 (ולא 13, כמו שסברנו בטעות בהתחלה כי הברזנו משיעורי מתמטיקה באופן תדיר. ותודה ליען על התיקון) אגורות למילה הן הרבה הרבה מתחתיו.

בואו נחשב רגע, 30 שקל זה במקרה הממש טוב שכר שמכסה שעה עבודה אחת. אז נכון, אתם תגידו ששכר המינימום הוא 23 שקלים לשעה, אבל אני די בטוחה שמי שמזמין מאמרים ב30 שקל לחתיכה לא ממש משלם ביטוח לאומי ושאר הטבות סוציאליות או דואג לסביבת עבודה מסודרת, ככה שאחרי שלל ניכויים על כל שעה נשאר משהו ששווה ערך לשכר מינימום. אלא שאין שום סיכוי בעולם שתצליחו להנפיץ 400 מילה במצב צבירה קריא תוך שעה. כלומר, יש סיכוי, בוודאי – אבל רק אם אתם כותבים על נושא שאתם שולטים בו ללא עוררין ואין לכם צורך בתחקיר מוקדם עליו, כמו למשל מגרעותיה של ממשלת נתניהו השלישית או מצבו המחורבן של שוק התקשורת בישראל*. במקרה הזה, הכותב נדרש לכתוב על חדרי אירוח לישיבות עסקית, לא בדיוק בסיס ידע שיש לכל אדם סביר.

אז כמה זמן ייקח לכתוב טקסט כזה? לדעתי, משהו כמו שעתיים. לפחות. תעשו 30 שקל חלקי שעתיים וייצא לכם 15 שקל לשעה. ברוטו. אה, וכן, בטח יש סיכוי לא רע שהתשלום הוא בשוטף + פרק הזמן שלפיליפינים ייקח להתאושש מאסון הטבע שפקד אותם.

באינגלוזית יש ביטוי שאומר "מי שמשלם בוטנים מקבל קופים". אבל הוא הלך לאיבוד בתרגום. עד כדי כך הלך לאיבוד שאין למשפט הזה שום תוקף בעברית. מי שמשלם כאן בוטנים מקבל אנשי תוכן סבירים לחלוטין, לא קופים ולא נעליים. איך אני יודעת? ראיתי אנשי תוכן סבירים לחלוטין עונים למפרסמת המודעה ומבקשים שתדאם להם פרטים. שכר משפיל או לא, בעל הדירה שלהם לא מתעניין איך הם הרוויחו את שכר הדירה וכמה הם הזנו את המקצוע בשביל לשלם אותו.

אחרי גל המתעניינים הראשוני (שרק במאמץ עילאי אני לא מכנה אותם כאן עבדים נרצעים) הגיע גל המתעניינים השני (לא בדיוק גל, יותר אדווה). אחד מהם הסכים לכתוב 8 מאמרי לורם איפסום בחצי מהסכום, השני נידב את הלפידמטור – חינם אין כסף. ואחרי שבכינו וצחקנו, הגיע הזמן של הזעם:

רוב אנשי התוכן השפויים ברשת החברתית השפויה הזאת (ועוד כמה מתנדבים מתחומים מקצועיים אחרים) עשו למי שפרסמה את המודעה את מה שהטבח של אל באבור עושה לירקות שיועדו להיות סלט טבולה. קצצו אותה דק דק דק. הם אמרו, פחות או יותר, את כל מה שכתבתי למעלה, רק ביותר חריף.

מפרסמת המודעה, מצידה, הגיעה עם קו הגנה של "אני רק השליח" תוך כדי שהיא לא מוכנה לפרסם את שם החברה שהזמינה את העבודה; אחרי זה היא השתכללה ל"אבל זה טוב לכותבים מתחילים שרוצים לבנות תיק עבודות" – טיעון שאפשר להשתמש בו רק ביקום מקביל שבו עדיין לא המציאו את הפלטפורמה שנקראת בלוגים; בסוף היא הודתה באמת: "יש לי חשבונות לשלם ובכוונתי לשלם אותם ויהי מה. לסרסר את חבריי למקצוע, לשתף פעולה עם העסקה מתחת לשכר המינימום, לתרום להרס התחום – הכל קביל, העיקר לשלם חשבונות. במידה ותרצו, תוכלו למצוא הרחבה על התירוץ הזה תחת הערך "סולידריות, ההפך מ".

ושתדעו שהייתי מוכנה לשקול לקבל את טיעוניה על כך שהיא קורבן של השיטה שרק מחפש לסגור את החודש, אם היא לא הייתה מסרבת בכזאת נחרצות לחשוף את זהות המעסיק שלה. מצד שני, גם התרגשתי. מסירות כזאת לא רואים בכל יום. אפילו במשפחות הפשע המלוכדות ביותר מישהו בסוף מוכר את הבוס עבור מאמר בן 400 מילה שנקרא "הסכם עד מדינה". והצייצנית שלנו? היא מגינה בחירוף נפש על הבוס למרות שלטענתה לא עשה שום דבר לא בסדר או חלילה לא חוקי. לויאליות ללא גבולות.

תשמעו, עבדתי בעברי (לשמחתי בעבר הרחוק) בעבודות שמגרדות את שכר המינימום ולא בהכרח מלמעלה. יצא לי גם לעבוד עבור שכר שהוא חוקי לחלוטין, אבל לא משקף את היקף וטיב העבודה שעשיתי (כמו רובכם, אני יודעת). סיימתי עם ההרגל המגונה הזה. אני נענית רק להצעות שנראות לי הוגנות. מי שחושב שהוא הולך לקבל 1000 מילה בעמידה בחצר בחמישים שקל – טועה. היה יכול להיות מגניב אם גם אחרים היו מעמידים נצלנים כאלה על טעותם.

כי אם אתם רוצים להיות שרמוטות- סבבה, אבל למה בשכונה שלכם שכל השכנים יראו? לכו תהיו נערה עובדת בשכונה ליד. רוצה לומר – עבודות שחורות בשכר משפיל יש באינספור תחומים אחרים שלא קשורים לתוכן או לתקשורת. לפחות שם אתם לא מסתכנים בזה שתדבר בכם התדמית של "זה שמוכן לעבוד עבור כל סכום שניתן לו". אה, וכבונוס לא תהיו שותפים להזניית התחום. זה גם אחלה.

בכלל, גם שחקנים מאד רוצים לשחק ומתים לפרוץ בכל מחיר. ועדיין, האיגוד המקצועי שלהם קבע תעריף מינימום ליום עבודה ולפי מיטב הבנתי רודף בקטע ברוטלי את מי שמעיזים לא לשלם אותו. לא מבינה למה האיגוד המקצועי של אנשי התקשורת לא עושה משהו דומה. אז נכון, עיתונאים הם לא שחקנים וגם כותבי תוכן שיווקי הם לא בהכרח אנשי תקשורת, ושוק התקשורת גוסס הרבה יותר מתחום המשחק ובאופן כללי זה נשמע כמו מהלך שנידון לכשלון – אבל זאת לא סיבה לא לנסות. אם הצליחו לעשות בעולם רגולציה לתחום הזנות, אין שום סיבה שלא תנסו לעשות קצת סדר גם בבורדל הקטן והמטונף שלנו.

*הפוסט הזה בן 970 מילה ולקח לי 160 דקות לכתוב ולערוך אותו. וכמו שציינתי, אני די שולטת בנושא שנקרא "מצבו המחורבן של שוק התקשורת בישראל".