דברים שאי אפשר לעשות עם 600 אלף שקל

יום שישי בערב, שתיים בלילה. בכל תל אביב אנשים מארחים אנשים אחרים. ברוב המקרים זה כדי לעשות מין או לעשן ביחד עשבים שלא הייתם שמים לסבתא שלכם בתה. אני ושניים מחבריי הטובים החלטנו לחיות הרבה יותר על הקצה, אז התחלנו לדבר על כלכלה.

טוב, לא על כלכלה. אנחנו דיברנו על כלכלה ללא כלכלנים. או כמו שאתם מכירים את זה כאן: הישרדות. ניסינו להבין איך שורדים פה. ובפה, אני מתכוונת לישראל. הארץ המובטחת. הולילנד. מכורה שלי ארץ נוי אביונה. בקיצור, אז זאתי.

הפעם (גם הפעם) התמקדנו באיך לעזאזל קונים פה דירה בלי לנהל קשרי BDSM עם הבנק ב30 השנים הקרובות. ובזמן שאני לא יכולה אפילו להיכנס לחלק של המשכנתאות בבנק בלי שמאבטח בא לירוק עליי, שני החברים חסכו לא מעט כסף בזכות עבודה קשה. "אבל רבינובה", אתם אומרים, "את סתומה. מעבודה קשה לא עושים כסף". נכון, לא בישראל, אבל בשאר העולם כן. ולכן החברים לא בחלו בדרכונים והגיעו ללא מעט עגלות על פני הגלובוס. דד סי פרודוקטס, יס?

בקיצור, הם שמעו שיבנה זה האזור החם הבא, אז הם נסעו לבקר שם. תמורת כל הכסף שיש להם + משכנתא הם מקבלים דירה מתפרקת באמצע סלאמס שמוגדרת על ידי כמה מתווכים כ"אזור החם הבא". אבל הם לא בעניין של להמר על כל הכסף שיש להם, יבנה היא הרי לא וגאס, ולכן הם המשיכו הלאה.

הלאה לרמלה. הם לא הגיעו לרמלה פיזית, אבל גם היא הוזכרה. "את מבינה שאני צריך לקחת משכנתא כדי לגור בשכונת עוני בתוך העיר שהיא כנראה הכי מגעילה במדינה ואולי גם במזרח התיכון?"

צודק. ואז הבחורה, שמאסה בחשיבה השבלונית העלתה הצעה. לקחת כמה חברים, נגיד 10 או 15 זוגות ולעבור איתם למושב הכי מוזנח ושכוח אל. הם השתמשו במושג "מושבים של כורדים עם זבל ברחובות" אבל אני נמנעת מאמירות גזעניות כאלה. היא מספרת, בלהט, על איך שקבוצה של עשר משפחות צעירות ואיכותיות יכולה ממש לשנות פנים של יישוב פריפריאלי מוזנח. "זה לא רק נכון כלכלית, זאת גם ציונות" אמרה הבחורה ובצדק.

גם את זה הם בדקו. אפילו במושב הכי – נו, אין ברירה – כורדי עם זבל ברחובות צפונית לחדרה אי אפשר לקנות בית בפחות ממיליון וחצי. "גם בפאקינג נתיבות, איפה שהמושבים נראים כמו חיקוי של רהט, גם במנטליות, בית עולה מיליון וחצי". וכאן כבר הטונים עולים: "הם צריכים לקנות לי בית ועוד לשלם לי תוספת סיכון על זה שאני עובר לגור בתוך עדר הערסים הזה!". הסברתי לו שבעברית זה נקרא השבחת גדודים ולא מקבלים על זה כסף.

אני, אגב, לא האמנתי שאלו המחירים בחורי תחת בין חדרה לשטחים. נכנסתי ליד 2 ומסתבר שהם אפילו היו עדינים. שני מיליון שקל זה המחיר הממוצע. בלתי סביר. אם מוותרים על הרעיון ועולים עוד יותר צפונה, לגליל התחתון, המחיר ההתחלתי עולה בעוד חצי מליון שקל.

וכרגיל, זה נגמר בלי מסקנה חד משמעית ובטח שבלי סיבה לאופטימיות. ארבעה אנשים יושבים בסלון, לבושים קצר אבל לא מפסיקים לדבר על זה שהם מחכים לקיץ. שתבוא כבר, המחאה הזאת. יש פה אנשים שבונים עליה.