תראו אותי, אני עפה מפה – טייק 1

הנה משהו שאנחנו לא יודעים איך הוא יגמר, אבל אני אספר לכם בכל זאת איך הוא התחיל. בתשלום בפייפל. ככה התחיל תהליך ההגירה שלי, המכונה "מבצע חופש לשני" וממש כמו ששרה חווה אלברשטיין: "כרגע זה נראה לא טוב". אבל אני אופטימית באופן זהיר וגם מנמיכה ציפיות ואהיה מרוצה מכל מייל מסוכן ההגירה שהוא לא "עיינתי במסמכים שהעברת והחלטתי שלא לייצגך בתהליך. כמו כן, חשבונך זוכה על עמלת פתיחת התיק. אם הבנתי נכון ואת עוסקת בתקשורת ומתגוררת בישראל – נראה שתזדקקי לכסף הזה יותר ממני".

אופטימית. אני אופטימית, נשבעת לכם. אפילו החשש המוכר מזה שקצין ההגירה יחליט לשים את הבקשה שלי ישירות במגירה שבה מאופסנים דפי הטיוטה – נשלל. זה לא יקרה. הייתי רוצה לחשוב שזה בגלל שאני חומר אטרקטיבי להגירה, אבל זה קשור בעיקר לזה שכל התהליך מתבצע היום אונליין. בלי ניירת. כלומר, שום עץ לא נפגע במהלך נסיון המילוט שלי מישראל. הלוואי והייתי יכולה לומר אותו דבר גם על עצמי.

וכן, גם ברור שאתם ואני מנהלים עכשיו שיחה בוסרית למדי. כמעט כמו בחורה שמתקשרת לספר למשפחה שלה שהיא בהריון שניה אחרי שהבחור אמר לה "בואי אני אתן לך כסף למונית". הבנתי גם שעל הריונות נהוג שלא לדבר ברבים לפחות עד החודש השלישי- רביעי, מחשש לעין רעה או משהו כזה. לעניין הספציפי הזה אני פחות מתחברת כי נאחס לא מפחיד אותי. אני לא צריכה לחשוש ממשהו כל כך לא מוחשי ומיסטי, כשהדבר הכי מעשי בעולם – כלומר, הסיכויים – נגדי.

עם זאת, שמעתי על שני חבר'ה שעלו בשבוע שעבר על המגרש בווימבלדון ואמרו להם שרוב הסיכויים שהם לא הולכים לנצח את פדרר ונדאל. גם לסטטיסטיקה מותר לפשל פה ושם ואני מרגישה כבר בשלה מספיק לרגע הזה שבו הסטטיסטיקה תפשל, אבל לטובתי. ולתהליך הזה, שזה עתה התחיל, יש רק תוצאה אפשרית אחת: הגירה. אין לי מושג איך זה יקרה ומתי, אם זה יהיה נקי או מלוכלך, ביי הוק אור ביי קרוק – אבל זה יקרה. כי כדור השלג התחיל להתגלגל והמדרון כאן – ממש כמו הדשא בווימבלדון – חלקלק.

לדלת הפתוחה לרווחה הזאת (שלא לומר לשער העליה למטוס הפתוח הזה) התפרצו בסוף השבוע שניים: אחד, שאול אמסטרדמסקי עם מה שיכול בקלות להחשב לאחד הפוסטים המדכאים של התקופה האחרונה וגם כמקדם מכירות מעולה לתרופות נוגדות חרדה. מה שאמסטרדמסקי עושה שם, בגדול, זה לשרטט איך יראה העתיד שכבר סיכמנו שאין לכם תוך כדי שהוא שולף משם את מרכיב ה"יהיה בסדר" ומוסיף ציטוטים מכמה שיחות שעשה עם זן מאד מסוים של אנשים: כאלה שמבינים בכלכלה אבל לא צריכים לשקר לכם כי אתם לא משלמים להם את המשכורת או צריכים לבחור בהם לעוד קדנציה.

השני, ירון זליכה, שדווקא יש מצב שהוא רוצה שתבחרו בו למשהו מתישהו, בא לצעוק שהמלך הוא ערום ולא בקטע אירוטי ונעים למראה. וגם ששדדו מכם, צעירי ישראל, מאה מיליארד שקל.

שני הטקסטים האלו החזירו אותי – באופן מרשים במיוחד כי נורא התאמצתי להדחיק – לשיעורי תנ"ך בתיכון. אני לא זוכרת הרבה מאז (ותודה לך על זה, אלוהים הטוב), ברם דבר אחד עדיין לא התנדף לחלוטין: הסיפור על הבחורצ'יק ההוא שעבד בלהיות נביא אמת אבל אף אחד לא האמין לו כי היו לו נבואות זעם ובמקום זה האמינו לנביאי שקר כי הם סיפרו לעם על כמה שהכלכלה שלהם צומחת. נדמה לי שקראו לו ירמיהו, אבל אל תתפסו אותי במילה.

בקיצור, תקראו (לא את התנ"ך, את שני הטקסטים האלה). אם אתם מפחדים נורא להתבאס – תזכרו שכלום לא יעשה לכם יותר רע מאיך שאתם כבר מרגישים ביום שבו מעלים לכם את מחירי הערק. אבל אם אתם עדיין מרגישים שמפעמת בכם רוח אופטימית (או חיבה כלפיי), אז בבקשה, יש המשך במיוחד בשבילכם. באקדמיה, אם איני טועה, קוראים לזה קריאה רשות:

טוב, אתם יכולים לתפוס אותי במילה. עשיתי גוגל וזה אכן ג'רמי (דיבר בכיתה היום. זה בלתי אפשרי לא לשיר כששומעים את השם הזה) ואכן היו לו המון צ'ילבות שעבדו בלשקר. מצד שני, היריבות בין השקרנים לירמי היא כלום לעומת היריבות שהיתה יכולה להיות להם עם יאיר לפיד. הוא אולי לא נכנס בהגדרה הקלאסית של נביא שקר (כי הם, אם הבנתי נכון, שיקרו באופן קוהרנטי וברור) והוא גם בכלל רואה בעצמו משיח (שקר) – אבל בלהיות שקרן, אין עליו. גדול שקרני ישראל ושיאן העולם בשקרים בעברית.

מה שאני אוהבת במצב הזה, שממש כמו בכל יצירה ספרותית אחרת (כמו למשל התנ"ך) גם כאן דמות המשנה י. לפיד הוכנסה לסיפור רק כדי לשפוך אור על עוד כמה קווי אופי שלכם. כלומר, הוא שקרן וזה נהדר כי זה מכוון אלומת אור שוות ערך לכל הפרוז'קטורים שתלויים באמפי בקיסריה + בלומפילד + בריכת הסולטן על זה שאתם מטומטמים. אבל מטומטמים אש. מטומטמים ברמת "זה כאב כשהתעוררתם בחדר התאוששות אחרי שעברתם כריתת אונה?". אז כזה.

אני באמת חושבת שאתם הבעיה כאן, לא הוא וגם לא החבר שלו שחולק איתו את החיבה לסיגרים ושקרים (להלן: ביב הבדאי). אגב רמנסינג מתיכון, אתם יודעים כמה פעמים אני שיקרתי בשביל שחברים שלי לא ידפקו? אז יאיר עושה אותו דבר. רק שחברים שלו הם לא חבורת פריקים שמעשנים בחצר אלא איחוד בעלי ההון בישראל. ואתם הבעיה כי אתם מסרבים להבין את זה ומוכנים להמשיך לבלוע חרא (לא רק ממנו, אגב) ולקבל את המצב כמו שהוא. מה זה אומר? זה מה שזה אומר:

1. השבוע שמעתי כבר על שני זוגות שמחפשים לקנות דירה. במחירי השוק הנוכחיים. זה פחות מרתיע אותם להשתעבד לשלושים שנה מלעשות חיקוי של ריו או איסטנבול. כי מה הן שלושים שנה בכלא לעומת 12 שעות במעצר?  ואם כבר, אז אספר שאחד הזוגות הסתכסך עם ההורים כי הם לא היו מוכנים להקריב את חסכונות חייהם למטרה הנעלה. הצעת הגשה לעזות מצח.

2. זאת דוגמה משעממת. צודקים. קחו אחת אקסטרים: אתמול חברה הסבירה לי שאין סיכוי שנצליח להגדיל את מספר הרופאים/מיטות/אחיות/מכשירי MRI בישראל, אז צריך לחשוב יצירתי. היצירתי שלה התמקד בלהכריח מסעידים להגיש בבתי ספר סנדביצ'ים בריאים בלבד כאילו שהמסדרונות בפנימית ו' מפוצצים בילדים שסובלים מאוביסטי.

3. חברה אחרת ששאלה למה אני רוצה לעזוב (שלפתי, שרירותית, את סיבה #62: לא רוצה שהילדים שלי יגדלו תחת טילים), טענה בלהט שהאחיינים שלה גדלים מגיל אפס עם רקטות (ופצמ"רים!) ושאין מה לעשות, זה המצב, זה בלתי הפיך וזה לא משנה את העובדה שהם חווים ילדות מאושרת שאני יכולה רק לקנא בה. מוזר, כל כך התמקדתי בזה שאילפו אתכם לחשוב שרווחה כלכלית אמתית היא בלתי מושגת, ששכחתי שגם חינכו אתכם להבין שלגדול בין טילים זה לא רק בלתי הפיך – זה גם כיף ולגיטימי.

בקיצור, אני בעד שהאו"ם ישקול לקבל מחדש את ההחלטה על זה שציונות היא גזענות, רק בשינוי אחד – במקום גזענות, שיכתבו פסיכוזה. ושלא ישכחו לעדכן את העורכים של ה-DSM.

ליזיסטרטה של מסים

אני אוהבת את ישראל. באמת. אני אוהבת אותה. ולא סתם אהבה מסיבות ערטילאיות כמו ציונות, אלא מסיבות מוחשיות למדי: היא מצחיקה אותי. מצחיקה אותי באמת, כמו שג'ון סטיוארט מצחיק אותי, כמו שטוויטר (לפעמים) מצחיק אותי וכמו שלצפות בבוב ספוג כשאני מסטולה (להלן: סקוויד-וויד) מצחיק אותי. היא מצחיקה אותי כי היא קומדיה וכי היא נותנת לי לצפות בה מקרוב. ותאמינו לי שאפשר להעריך את החוש הקומי שלה כשמגיעים למסקנה שהעתיד כבר לא תלוי במדיניות הכלכלית שלה, אלא רק במדיניות ההגירה של אוסטרליה (או ניו זילנד, או קנדה, או ארצות הברית או כל מדינה דוברת אנגלית אחרת שלא עולה במוחי כי סקוויד-וויד).

אבל יש לה בעיה אחת לישראל הזאת, התזמון הקומי שלה לא משהו. אם למשל החליטו כאן על העלאת המע"מ ביום רביעי, אז ההפגנה נגד המהלך התרחשה רק במוצאי שבת, שלושה ימים אחרי. כאילו שהמוחים התכוונו לבוא להפגנה מצוידים בגרון מצוחצח, שלטים בולטים, נעליים נוחות ומכונת זמן.

למה הם עשו את זה ככה? לא יודעת, אולי זה נסיון לעשות סלפסטיק. אתם יודעים, המפגינים מתרסקים על הפרצוף ואנחנו צוחקים ומוחאים כפיים. ואגב, אם זה לא מספיק, אז להפגנה הזאת גם הגיעה כמות אנשים שלא הייתה עוזרת לכם לארגן מניין. אבל אל תתנו לזה להרוס לכם, הרי גם קומדיה של טעויות היא קומדיה. כאמור, עם בעל חוש קומי מפותח, אבל רופס וכנוע ורקוב. וזוהי לא רשימת תכונות מעליבה אלא בעיקר מחווה לאחת הדמויות המצחיקות שנראו כאן: אל בנאדי.

אני, אישית, לא מוטרדת מעליית המע"מ בדיוק מאותה סיבה שאני לא מוטרדת מאלוהים – כי הוא לא קיים בשבילי. ההוצאות שלי כל כך מינימליות, כל כך בסיסיות , שההשפעה של עליית המע"מ כמעט זניחה. אבל אתם? אתם ממשיכים לקנות, משום מה. עובדים על אוטומט וקונים על אוטומט ואילמים. כנראה מחווה לצ'פלין בזמנים מודרניים. שזה מצחיק והכל, אבל מה הקטע?

אבל אתם, אתם כן קונים. ובדיוק בגלל זה אני רוצה לומר לכם: אל תקנו. זה יקר מדי. המע"מ אמנם עלה רק באחוז, אבל אתם לא יודעים לחשב אחוז וברשתות יודעים את זה, אז הם דחפו לכם עוד עליות מחירים. כי הדלק התייקר וכי היה אסון בבנגלדש וכי מחירי הסחורות עלו – למרות שאף אחד לא באמת יודע מהן אותן סחורות מסתוריות ואיך קורה שהן רק עולות, למרות שבעיתונים כתוב לפעמים שהתעריפים יורדים.

ולמרות שעלה, לפעמים אתם מוצאים את עצמכם הולכים לקנות משהו. פריט. חולצה או נעליים או אופניים או טלוויזיה או שתי ביצים עם סלט ומיץ תפוזים עלק טבעי שעשוי מרכז (זה נקרא, אם אני לא טועה, ארוחת בוקר ישראלית זוגית וכדי שבאמת תהיה סיבה לצחוק, כי ישראל מצחיקה, זה עולה שמונים שקל). בואו שניה נודה על אמת, רוב הסיכויים שאתם לא צריכים את הפריט החדש הזה, כנראה שתסתדרו בלי חולצה חדשה, נעליים חדשות אופניים חדשים, טלוויזיה חדשה או קלקול קיבה (הייתם מצפים שבשביל שמונים שקל לחביתה הם יטרחו לשמור על מטבח קצת יותר היגייני, אבל לא). אתם רק רוצים אותם. וכנראה שבצדק, כי הם יעשו לכם להרגיש נעים בתוך כל התקופה המחורבנת הזאת, שזה אחלה והכל – אבל לא משתווה לנעים כשמרגישים כשמאלצים את הממשלה לאכול את הדייסה שהיא בישלה.

תוציאו פחות. בסופו של דבר יראו את זה בדו"חות. בחדשות יראיינו פושטי רגל ובעלי עסקים שבוכים שהקונים לא באים, הרשתות ינסו להמציא מבצעים חדשים וארוחת בוקר ישראלית תתעדכן למחיר הריאלי של 79 שקלים בלבד. שר האוצר שלכם יזיע כאילו הוא באימון אגרוף. יהיה צחוקים.

ואתם יודעים מה? גם כשאתם חייבים לקנות, המדינה לא חייבת לדעת מזה. זה יכול להיות הסוד הקטן שלי ושלכם. ושל בעל העסק. שלמו מזומן, אבל לא מזומן אלא "מזומן" מהסוג שמתלווה אליו "הנחת מזומן".עסקה כזאת מהסוג שבה כולם יוצאים מרוצים, חוץ מהמדינה, שיוצאת – כהרגלה – כלבה סדיסטית. אז נכון שזה קצת קשה לקנות בלי חשבונית בשופרסל, אבל אם אתם עדיין קונים בשופרסל – מע"מ היא הבעיה האחרונה שלכם. שלמו מזומן במכולת השכונתית (שכנראה לא מדווחת גם ככה), תבקשו מהמוסכניק שיעשה ג'סטה ויקח מכם מחיר מזומן, נסו בכל חנות לבקש הנחת מזומן. אם יש בכם עוז, תבקשו לשלם גם לרואה החשבון שלכם בשחור. אני שונאת בעלי מקצוע שמעלימים מס, זה דוחה, אבל ההתנהלות של המדינה דוחה יותר.

בינתיים, שתלך המדינה ותשכלל את מנגנון הגבייה שלה על החברות שמתעקשות לשמור אצלן רווחים כלואים. תסבירו לה שקשה באימונים – קל בקרב. זה לא אולי לא מצחיק, אבל   בצה"ל אומרים את זה בכל פעם שבאים לקצץ להם בתקציב, אז כנראה שזה נכון.

באמת ישראלים, אם אתם לא מתחברים לקונספט הזה של עשייה ופחות מתאים לכם הקטע הזה של לצאת מהבית ולמחות, זה בסדר. אבל תפצו על זה באי עשייה. אל תקנו ואל תבקשו/תוציאו חשבוניות. תעשו ליזיסטרטה של כסף. ובגלל שהם כל כך אוהבים לדפוק אתכם, נראה כמה זמן הם כבר יחזיקו מול השביתה הזאת. ודבר אחד בטוח, גם אם זה לא יצליח – לפחות יהיה מצחיק.

להציל את טוראי לפיד

לפעמים אדם, כל אדם, עובר חוויה מטלטלת שלאחריה חייו לא ישובו להיות כפי שהיו. וגם אני אדם וגם אני עברתי, בעקבות מה שאתם עשיתם מהפוסט של יאיר לפיד, חוויה מטלטלת והנה גם החיים שלי משתנים. כן, לראשונה מאז 1984  אני בטוחה במשהו (מלבד הדברים הבנאליים האלה כמו המוות ושמחר תזרח השמש ושאוכלוסיות מקופחות לנצח יצביעו ליכוד וכו'), סוף סוף יש קרקע מוצקה מתחת לרגליי, יש אמת צרופה ואיזה בסיס של ידע שאפשר להעביר לדורות הבאים:

האומה הזאת מטומטמת.

אבל ממש.

יומיים ישבתי כאן, וצפיתי בעמישראלחי נכנס לאקסטזה שכללה שיחות אינסופיות על עשירונים, התמכרות קשה למחשבוני מס לשכירים, דיונים בלתי פוסקים על איפה מתחיל מעמד הביניים ומתי הוא נגמר (רמז: בקרוב) והפיכת קיר הפייסבוק של יאיר לפיד, דה יורה ודה פקטו, לכותל המערבי של כל משקי הבית בישראל שנמצאים במינוס.

אבל אני, אומה, אדם רחום, חנון וחסר כל ציפיות – אז לא עשיתי עניין מכל הדברים האלה. מה ששבר אותי באמת היא הידיעה שרבים מכם, אם במודע ואם בגלל חוסר יכולת לעשות אנלייק לדף של הטוראי הראשי במשרד האוצר – קראתם מרצונכם החופשי ובאופן וולנטרי את הטור שכתב לפיד כשהחל להשתעמם בשיעורים הפרטיים שטרכטנברג מעביר לו (שזה מצד אחד, דיסריספקט רציני כלפי האיש, שהוא פאקינג פרופסור. ומאידך, לא נורא כי טרכטי רגיל שעושים לו "כן כן, הבנו" עם הראש ואז מתעלמים לחלוטין מכל מה שהוא אמר. זה ככה עוד מימי הוועדה לשינוי חברתי כלכלי).

חיבוק קבוצתי לטרכטנברג? ברור לי שזה לא קשור, אבל פתאום התמלאתי חמלה כלפיו וזה הרגיש לי נכון.

נמשיך. אז הנה, אפילו אני, עם היכולות המוגבלות שלי בכל מה שקשור לבחירות נכונות בחיים, הבנתי שאת הטור הזה אסור לקרוא. למען האמת, אף פעם לא קראתי טור של יאיר*. אני אפילו מעדיפה לקרוא טור של יונתן גפן (מהתקופה האחרונה), שעבר הגהה ועריכה בידי בן דודו המוכשר אסי דיין (בתקופה המסוממת שלו, בהנחה והייתה לו תקופה לא מסוממת) מאשר להעיף אפילו מבט חטוף בכותרת הטור של לפיד.

אבל בסוף קראתי את הפוסטור שלו. אין ברירה, בעמי אני חיה והבנתי שאם אני רוצה שגם יהיו לי נושאי שיחה משותפים עם העם הזה, כדאי שאקרא. זה לא היה קל. שלוש פעמים ניסיתי לשסף את ורידיי תוך כדי קריאה, בפעם הרביעית הצלחתי. נשארתי בחיים כי מסתבר שצריך לחתוך עורקים כדי למות. התאכזבתי מעצמי והמשכתי לקרוא. חייכתי לפרקים, אבל החיוך שלי מיד התחלף במבטים מהורהרים, כשניסיתי להבין למה אף אחד לא פרסם תקציר מנהלים של הדבר הזה.

ואם זה לא מספיק, אז אחרי שסיימתי את המלאכה המייגעת של לא לטבוע בים הקלישאות השחוקות והטכניקה הממוחזרת (אני כמעט בטוחה שיש לו מחולל טורים על המקבוק), לא יכולתי שלא לחוש אמפתיה כלפי נערי האוצר. וזה מגיע מהאישה שטבעה את המשפט "לא אומרים אנטישמי, אומרים נער אוצר". תגידו, הוא באמת דיבר אליהם כמו מורה בתיכון שמנסה לעורר מוטיבציה בתלמידים? כי אם כן, וזאת לא עוד אחת מהגוזמאות הלפידיות הישנות והטובות, אולי הגיע הזמן לספר לו שה"נערים" זה רק כינוי.

מספיק עם נערי אוצר. בואו נדבר על מי שבאמת אין להם ולא הוזכרו בפוסטור הזה. בואו נדבר על משפחת פרי. ליתר דיוק, על אדון פרי מתל אביב, שלמרות שעבד כל חייו במקומות מכובדים – במערכת הביטחון, בחברת סלולר ובבנק – הגיע לגיל פרישה ונאלץ להמשיך לעבוד, בחלטורות, כדי שיוכל להמשיך להתקיים בכבוד. הוא אפילו לא יכול להרשות לעצמו לטוס לחו"ל פעם בשנתיים, אבל יכול להיות שזה לא קשור למצבו הכלכלי אלא לכל מיני צווי מעצר בחו"ל שתלויים נגדו מהתקופה שעבד בשירות הביטחון. עוד דוגמה למערכת שלא יודעת לתגמל את עובדיה.

אדון פרי לא לבד. תכירו את משפחת תשובה מנתניה, עוד בית בישראל שנותן כל כך הרבה למדינה ונזנח ברגעי האמת. אבי המשפחה, מר תשובה, נקלע בעבר לאוברדרפט קטן של 1.4 מיליארד שקלים, אך באמצעות תושייה החזיר לעצמו את השליטה הכלכלית בחייו, הקים עסק קטן עם חברים וחזר להרוויח. לא הרבה, סכום צנוע של כמה מיליארדי שקלים. אבל במקום לתת לאדון תשובה לקצור את הפירות מעבודתו הקשה וליהנות אחרי התקופה הקשה שעבר, המדינה מתעקשת להיכנס לכיסיו ולהטיל עליו עוד ועוד מסים, למרות שהמדינה לא תרמה דבר להצלחת המיזם הקטן שלו. כל כך מרתיח.

ויש עוד הרבה משפחות שהיו יכולות להיות במרכז הטור הזה. יש את גברת אריסון ומר דנקנר וגם את אדון חבס. וכולם סובלים ומתייסרים. כולם היו יכולים להיות לב לבו של הפוסט הזה, אם יאיר השרלטן היה טורח לעשות תחקיר עומק על מעמד הביניים ולא מציג אותו באמצעות אישה שמרוויחה יחד עם בעלה 20 אלף שקל בחודש (שהרי הם, כידוע לכל, בעשירון שמיני, מקום משכנם של הטייקונים).

ועכשיו כולנו ביחד צריכים לקוות שהנערים, תמימים ככל שיהיו, לא יתבלבלו מהדברים הפופוליסטיים של השר ויזכרו 1. כן להכין מצגת לישיבה הבאה (זה נראה לא מקצועי בלי) 2. לדאוג למעמד הביניים האמיתי, לעמוד השדרה של המשק, לתשובות ולפרים ולאריסונים. ואם החלום הזה יתגשם (והוא יתגשם, אם יורשה לי להכניס אחרי 800 מילה משפט אחד שהוא לא ציני), נוכל להתפנות לכיבוש היעד הבא: לגמול את עם ישראל מלקרוא את הזבל הזה ששר האוצר שלו מפרסם. 

וזכרו, מנכ"ל פייסבוק אמר שאם כל המצביעים של יש עתיד לא יצביעו ליש עתיד בבחירות הבאות, לא יהיו יותר טורים מאת שר האוצר בפייסוש.

 

 

 

*למעט בפעם ההיא שהוא כתב על בית הספר שלמדתי בו, אחרי שהמנהל החליט שכל השכבה שלי צריכה ללכת לרב פינטו לקבל ברכה, כי רובצת עלינו קללה. ואתם חייבים להודות שהדבר הכי פחות מוזר בסיטואציה הזאת זה שקראתי טור של לפיד.

 

לא נאמתם לי

אז כן, חזרתי מניו זילנד*. ולפני שאתם מזדרזים לשאול את השאלה הברורה מכולן, הלא היא "למה בשם בכל הרוחות עשית זאת"? אפנה אתכם לגורמים הרלונטיים (קליק). ודווקא הייתם מצפים שהרשויות יגלו קצת יותר גמישות כלפי מישהי שתרמה כל כך הרבה לכלכלה הניוזילנדית (בעיקר למגזר האמון על הכנת פיש אנד צ'יפס) ומפרגנות לפחות בתושבות קבע, אבל לא.

מאז שנחתי כאן הספקתי להתגבר על ג'טלג אימתני, לחוות הלם תרבות מהסוג שלא חשבתי שיכול לפקוד מישהי שהתחנכה באשדוד, ולהצביע. למרות שיש לי הרבה מה לכתוב גם על השניים הראשונים, נראה שהפעם אני דוקא אתמקד בבחירות.

אכזבה מתוצאות הבחירות לא תמצאו אצלי, כי הרי אני מהדור שחונך על תבוסת ותבוסתנות השמאל. אבל בגלל שאין דבר כזה וואקום, אז את החלק שאמור להיות מוקדש למפח נפש, הקצתי לקנאה. ולא קנאה בומבסטית של "למה המדינה שלהם טובה יותר/מתפקדת יותר/אוהבת את התושבים שלה יותר?", אלא משהו צנוע, מהסוג של "למה המנהיגים המזורגגים שלהם יודעים לתת נאומי ניצחון טובים יותר"?

באמת, אני לא דורשת רמה גבוהה של ביצוע ואפילו לא הבעת נכונות לקיום הבטחות, אבל בחייאת, לפחות בתקופה הזאת של המשחק המקדים שלפני הרכבת ממשלה, כשכל אחד מבטיח גדולות ונצורות עם שאריות קונפטי מעל – המינימום שאני רוצה זה שתתנו לי להרגיש, פעם אחת, שאתם יודעים מה הכיוון הנכון. לא שאתם הולכים אליו, לא שהזנתם אותו ביעד בוויז, לא. רק שאתם יודעים.

למשל, אם פוליטיקאי מסוים ואלמוני מצליח להחזיר את המפלגה חסרת הסקס אפיל שלו לימי הזוהר שלה, אז שלא יתחיל את נאום הניצחון שלו בתודה לחיילי צה"ל אשר על המשמרת. רק פעם אחת, בואו נעמיד פנים שיש עוד משהו שמקשר אותנו מלבד הזכות המפוקפקת ללבוש מדי זית מאד לא מחמיאים בשנים היפות של חיינו. וגם אם אין, אז אולי סתם אפשר להשתדל לא להעלות על ראש שמחתנו את הארגון הנפלא והמדהים הזה, שהוא הרבה דברים – אבל לא בדיוק משהו שפוליטיקאי מתחיל אמור לאונן עליו בשידור חי ברגע הכי חשוב של הדמוקרטיה המשתנקת הזאת. אלא אם כן הוא מתכנן הפיכה צבאית או משהו.

הייתי רוצה גם שבדקה השמינית לנאומו, כשהוא כבר מדבר סוף כל סוף על ליצור מדינה שבה לילד שנולד בדימונה יהיו אותן הזדמנויות כמו לבן עשירים מפונק שנולד ברמת השרון, שיקח את זה עד הסוף. שיבטיח שוויון בין הילד מרמת השרון לילד מחברון. אגב, לא חייבים לקיים, רק להבטיח, מראית עין. שנרגיש נורמליים לפחות עד הבוקר.

יודעים מה? אם זה כזה קונספט חדשני, אז פשוט שיביע שאיפה לוותר על הצורך לשלוט בהם וייתן לראש הממשלה הפלסטיני לשבור את הראש על איך עושים שהילד בחברון יהיה שווה לזה שבשכם.

וכשהמטאור הפוליטי החדש, זה עם הג'ל בשיער והריק בעיניים עולה לנאום, במקום להמציא סיפור שקרי על אביו המנוח ולהגיד "יש לנו הזדמנות לעשות משהו למען ישראל", שיצהיר בפשטות: אנחנו נשגשג רק כשלא יהיו פה עובדים שלא מצליחים לגמור את החודש וכשלא יהיו יותר נשים שמרוויחות רק פחות כי הן נשים. אם הוא רוצה לעשות את זה אותנטי, הוא גם יכול מצידי לסיים בטוב ביי.

וכשראש הממשלה הנבחר – או אולי עדיף לומר: הנבחר בקושי – נדחף לנאום של הג'ל והמבט החלול, שלא יפחיד אותי עם האיראן הזאת שלו, אלא שיבטיח לי שביטחון ושלום לא דורשים מלחמה נצחית. ואם הוא גם לא חושש בצורה יוצאת דופן מההשלכות או ממה שתגיד אשתו, שיצהיר שהוא הולך לדאוג לזה שחירות ואושר לא יהיו פריווילגיות של מיעוט, שיבהיר שזכויות סוציאליות לא פוגעות בחופש הכלכלי. והכי גרוע, שיגיד אחת ולתמיד שלא יכול להיות שבמדינה שלו אנשים לא יוכלו להתחתן ולקבל זכויות שוות רק כי הם הומואים (או סתם לא יהודים), כי הם פאקינג נוצרו שווים. ובפעם המיליון, אין צורך לעמוד מאחורי המילים האלו, רק לתת להן לצאת מהפה. זהו.

ועכשיו הכל טוב ויפה. ואתם יכולים לצחוק חופשי כי אתם נבוכים מהנאיביות שלי. ואני יכולה לצחוק קצת, בעיקר כדי לגוון מהיאוש, ו-313 מיליון אמריקאים (שיצא להם לאכול לא מעט מלחמות וגרעון ואבטלה ומסתננים) יכולים לצחוק גם – כי הנשיא שלהם אשכרה אמר את הדברים האלה (קליק). ובמקרה שלו אפשר גם להמר שהוא אפילו קצת התכוון לזה.

אז איך אפשר שלא לקנא?

 

 

 

 

*לאור חזרתי הבאמת מצערת מניו זילנד, נכנסתי למוד אינטנסיבי של חיפוש עבודה. אם יש לכם הצעות מעניינות (בעיקר בתחום התקשורת, אבל לא רק) – דברו איתי, אני ב rabinova123@gmail.com