2015 היא השנה שבה אשנה את דפוסי ההצבעה שלי

לא רוצה להתרברב, אבל יכול להיות שפיצחתי את הקוד וגיליתי מה הדבר שהכי צורם לישראלים באוזן, המשפט שמוציא מדעתם את כולם, חבריי השמאלנים וימנים כאחד (סתם, אין לי חברים ימנים) ומכניס אותם לאטרף שאפילו לוחם דאעש שאוחז בסכין מושחזת לא מכיר. בניגוד לתחושת הבטן הראשונית, לא מדובר בהזדהות עם בנצי גופשטיין וגם לא וידוי על משיכה מינית לאיברהים צרצור, לא המשפט "אונס זה די לגיטימי אם הבחורה מתלבשת חשוף", אפילו לא אם אקרא לאמא שלהם זונה ואפרט את התעריפון המלא – כל אלה מתגמדים לעומת המשפט הבא: "אני לא מתכוונת להצביע בבחירות".

במקרה הגעתי לתגלית המרעישה הזאת כי מאז שהכריזו פה על הבחירות לכנסת העשרים, לפני מלאנתפלים זמן, אני מסתובבת בעולם ומספרת לאנשים שאני מוחלת על זכותי הבסיסית לשלשל פתק לקלפי. האמת שזה לא מדויק, בשבוע האחרון אני טוענת בלהט שאני שבויה בהתלבטות קשה בין ש"ס של דרעי לתואם ש"ס הזול שמזמינים באלי(ישי)אקספרס. נלווה לזה גם הסבר על זה שכל ההודעות ששלחתי בווטסאפ למר"ן כדי להתייעץ עדיין לא קיבלו וי כחול, אבל שאם הבנתי ממנו נכון, אף אחד מהשניים לא ממשיך את דרכו של מר"ן כי כבודו הלך בסוף בדרך כל בשר.

רק שהדאחקה הקטנה והעדתית הזאת לא ממש עוזרת לי ואנשים מצליחים, באמצעות כישורים דידוקטיביים יוצאי דופן, להסיק שגברים מזוקנים והומופובים לא מייצגים אותי משהו, אז הם ממשיכים להתעקש. ואז אני מתוודה שוב: לא מצביעה. ואז נופלת עטרת ראשם. הלם ותדהמה. צער רב ויגון עמוק.

כמו כל אדם מוכה זעזוע, גם אלו שדגמתי מיד מעלים בסיאנס את המורה שלהם לאזרחות ומספרים לי על כמה חשוב להצביע. לי, כן? אני, שהצבעתי בבערך 13 מערכות בחירות מאז שהחוק התיר לי לצרוך אלכוהול! אני, שגררתי את חבריי לקלפיות באיומי אקדח, אפילו את הימנים (סתם נו, אין לי חברים ימנים)! ולמרות שזה מרגש לגלות שאחרי שנות הכרות רבות אנשים עדיין סבורים שאני לא מבינה מה הערך של השתתפות במשחק הדמוקרטי – אני לא מתרגשת ממסע השכנוע שלהם.

הטענה המרכזית שלהם היא שאם הציבור החילוני מתון (אין לי מושג על איזה סגמנט מדובר, אבל כנראה שהכוונה היא לכל מי שהם לא חרדים, מתנחלים וערבים) יגיע בהמוניו לקלפי, אז דירות יעלו קצת כסף ויהיו אוטובוסים בשבת או משהו כזה. תוהה מתי יהיה זמן טוב לספר לכל אותם גאונים מתמטים ש: 1. ראש הממשלה חילוני. 2. שר האוצר (היה) חילוני. 3. שר הפנים חילוני. 4. שר התחבורה חילוני. 5. רוב הח"כים חילונים. 6. לא בטוח שעוד שני ח"כים ליש עתיד ואחד לעבודה הם ההבדל הקריטי שבניתם עליו. 7. ודרך אגב, החרדים לא אשמים בזה שנבחרי הציבור שלכם אימפוטנטים כמו א-מיני שנשלח לעבור סירוס כימי.

זה נהיה אירוני במיוחד כשנאום כזה מגיע ממצביע לפיד (שהתוודה על כוונתו להצביע לו שוב), האיש שקבע תקנון כל כך לא דמוקרטי שהיועץ המשפטי של המפלגה הקומוניסטית בתקופת יוזף סטאלין נמלא קנאה מעוצמת הריכוזיות. ומילא לא להכיר את תקנון המפלגה שאתה בוחר בה, זה שמאפשר ליאיר לפיד לכלוא את טופורובסקי במרתף של מטה התנועה בפתח תקווה ולהפוך אותו לשפחת המין הפרטית שלו – אבל לא להכיר את המציאות הכלכלית שאתה חי בה? כי היא לא השתנתה לטובה והעובדה שהאיש לא מקשר את זה עם היותו של לפיד שר האוצר בשנתיים האחרונות היא בהחלט פלא קטן.

גם אם זה עצוב, זה לא מתקרב לעוצמה הטראגית של מאות אלפי ישראלים שממשיכים להצביע לליכוד למרות שניכר שיורדים עליהם טילים ושהבנק מקעקע להם את גובה המינוס על הגב, בחלק שקרוב לעמוד השדרה. אפשר יהיה לכתוב ספרים שלמים על הפסיכוזה הזאת ועל היסודות הנפשיים של ההרגל הזה, לא כי להצביע לימין זה רע, אלא כי הנטיה שלנו להצביע שוב ושוב עבור מי שבבירור לא עושים את העבודה, היא הדגמה נהדרת למשפט של אינשטין על זה שלבצע את אותה הפעולה שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות, זו אי שפיות. וזאת גם הוכחה לזה שמהגניוס היהודי נשאר בעיקר יוס, אהבל אחד שאוהב את המדינה ושונא להתעמת עם המציאות.

איכשהו, מכל מבול ההשמצות המרוככות שאני מקבלת מחבריי כי החלטתי (לעת עתה, הרי בחיים הכל יכול להשתנות. למעט, אולי, מצבי הכלכלי) לא להצביע, הגעתי רק למסקנה אחת: יש יסוד סביר להניח שלא הפנמנו את צורת השלטון הזאת עד הסוף ושחלק גדול מאיתנו משוכנע שדמוקרטיה מתמצה בהליכה לקלפי אחת לארבע (זה מצחיק, כתבתי ארבע) שנים. כאילו הפתק והמעטפה הם חזות הכל ותוך התעלמות מזה שבסוף התהליך הנבחרים אמורים לתרגם את הפתקים האלה למדיניות. למשל, אם אנשים מצביעים למפלגה שבראשה עומד – ואני סתם ממציאה פה שם – מישהו בשם בנג'מין ניתאי שאומר שהוא "חזק מול החמאס", אז המצביעים אמורים לקבל ארבע שנים שקטות. אלא אם כן ריצה למקלטים היא ביטוי כלשהו לחוזק. ברגע שהוא לא עושה את זה, הקונספט של שלטון העם נמעך. ברגע שהוא לא עושה את זה ולמרות זאת בוחרים בו שוב, הקונספט של שלטון העם מתחלף ברעיון של שלטון העמות.

כי בסופו של דבר, אם אני צריכה להכנס אל מאחורי הפרגוד ולהעמיד פנים שבראש מפלגת השלטון לא עומד איש מטורף שהישגו היחיד הוא שבירת שיא גינס באזכור המילים שואה ואיראן; ולהעמיד פנים שיש עתיד לא מונהגת על ידי מחולל ססמאות טבול בג'ל; ולהעמיד פנים שמפלגת הפועלים ההיסטורית מציעה לי את הבעלים של משרד עורכי הדין הכי נכלולי בסביבה, ששתק בעצמו בחקירת שחיתות; ולהעמיד פנים שמפלגת השמאל היחידה היא גם זאת שלא הסכימה להפגין נגד מלחמה בזמן שהיא נמשכת, כי כשהתותחים רועמים המחאה על מיוט. אולי במקום זה, פשוט נעמיד פנים שכן הצבעתי?

לאן יורדים פתאום כולם?

חברים, יש פיל בחדר וכדאי שנדבר על זה לפני שגם הוא אורז הכל ועובר לברלין‎.

כן, צפיתי בסדרת הכתבות של ערוץ עשר על היורדים החדשים ותשמעו – לא הופתעתי מכלום. בעיקר לא מזה שהרעיון של "בואו נלמד קצת על מהגרים" בא דווקא בדסק שבו כולם מרוויחים חמשת אלפים שקל, מקום העבודה שלהם נמצא בסכנת סגירה והמקצוע שלהם עומד בפני הכחדה. וכנראה שלא רק אני צפיתי, כי הסדרה החצי דוקומנטרית (שם זמני במהלך העריכה: חודורוב נשלח לרחרח אם  יש מצב לסדר לנו חלטורה בברלין) עשתה את האפקט, כולם מדברים על הכתבות וכולם מדברים על היורדים ומי שלא מדבר – זה רק כי הוא עסוק בלארוז לקראת המעבר לקנדה ובוסטון (שני חברי פייסבוק שלי עשו זאת בחודש האחרון, ויש לי בקושי 300 חברים).

ואתם יודעים, במדינת ישראל המושג "כולם מדברים על" לא שלם אם שר האוצר לא פרסם סטטוס בנושא. ואכן, שר האוצר פרסם סטטוס בנושא. כדרכו, הוא היה מנותק, מתנשא, חסר פואנטה ורווי התלהמות. אבל לזכותו ייאמר שגם הפוסט הזה שלו אוצר בתוכו הסבר לתופעה ישראלית. והפעם: למה זה בסדר שהחיים שלנו נראים ככה ולמה אסור לנו להתלונן על זה ולמה חובה עלינו לשרוף את הפספורט הזר.

ובכן, זה כי אנחנו משלמים פרוטקשן. מפרישים חלק ניכר מהכנסותינו, זמננו (צבא), דמינו (כנ"ל), עצבינו ושוב הכנסותינו בשביל זה שישמרו עלינו מהשואה הבאה. אז כן, יקר פה ויקר פה ויקר פה וקשה פה וגם רע פה, אבל זה באמת מחיר סביר לשלם עבור זה שלא נעבור שוב רצח עם בקרוב. ומה הם שבעה שקלים על קוטג' תמורת זה שלא יקומו עלינו לכלותנו? אני אפילו לא צינית, זה בדיוק מה ששר האוצר שלכם כתב. למעשה, זה מה שכל אחד יגיד לכם אם תרמזו שאתם בדיוק בקאייק, מזמינים כרטיס טיסה בכיוון אחד.

כי בסופו של דבר, כל סט הטיעונים נגד הגירה — ממש כמו הקריירה של ראש הממשלה שלכם — מבוסס על הפחדות. שם יהרגו אתכם, שם תהיו זרים, שם הילדים שלכם לא יזכו להיות בחופש בפורים. נו, כבר שרפתם את הדרכון הזר?

והנה עוד משהו שמציק לי: בשום שיחה שאי פעם ניהלתי, אף אחד לא ניסה לשכנע אותי להישאר בארץ כי טוב פה, כי נעים פה, כי תחבורה ציבורית יעילה פה וכי ימי עבודה קצרים פה. לא. המקסימום שנותנים זה איזה מילה טובה על החמימות הישראלית, שהיא בעיני כולנו בית שחי מיוזע שבין קצוות שערות דביקה אחת לאחרת כולם נותנים לכם צ'פחות ועוזרים לכם אם נפלתם ברחוב – לא לפני שהם גונבים אתכם קצת, עוקפים אתכם בתור, דוקרים אתכם בויכוח על חניה ומקללים אתכם כי אתם מהעדה הלא נכונה. אבל בקנדה אף אחד לא יעזור לכם אם תפלו ברחוב! וגם תהפכו לנציב קרח כי קר שם אז עזבו אתכם מלהגר.

אז רק הפחדות יש להם, וסחיטה רגשית, כמובן: כי אם אני אלך מכאן, כך טוענים בלהט מתנגדי ההגירה, לא יהיה מי שיאבק על הארץ הזאת, שזאת דרך מעודנת לומר שלא יהיה מספיק בשר תותחים למלחמה הבאה או למאבק הדמוגרפי הנוכחי. על כתפיי עכשיו, כל עתיד העם היהודי. וזה טיעון חזק במיוחד בשבוע שבו כל מנהיגי ישראל בערך נמצאים בניו יורק ומלקקים את ישבנם של כמה יהודונים עם ג'ובים טובים בוול סטריט והוליווד, שבין תחביביהם להחזיק את הממשל האמריקני בביצים (לפחות בכל מה שקשור לישראל). אז כן, עתיד ישראל על הכתפיים שלי. לא בלשון של המנהיגים ולא בתחת של היהודונים ולא בביצים של הממשל האמריקני. על הכתפיים שלי.

עוד טיעון חביב נגד הירידה הוא במקרה גם אחד הטיעונים החביבים עליי בעד חתונה/ברית מילה/ כל מנהג פאגאני אחר שעובר מדור לדור: כי ככה אבות אבותייך עשו. כן, העובדה שאבות אבותיי ערגו לארץ הקודש ופנטזו על ירושלים השלמה אמורה לכבול אותי ואת האזרחות האירופית שרק אלוהים יודע למה אין לי, לישראל. רק מה, ההסבר הזה לא מרשים אותי במיוחד. כי מבלי לפגוע בכבודה של כל השושלת המפוארת (היא לא הייתה מפוארת), כל השאיפות שלהם אז היו – איך לומר –  לא משהו: בני רבינובה רצו לא ללקות באבעבועות שחורות, חלמו למצוא אלף ראשי בקר וקיוו לעבור בקלות את משבר גיל הארבעים – או כמו שהוא נקרא אז: הגיל שבו כולם מתפגרים. כל אלו לא רלוונטים לי, אז למה חלומות רטובים על ארץ הקודש כן?

ובכלל, אני בטוחה שאבות אבותיי היו אנשים פרגמטיים. ההנחה הזאת נעשית על סמך העובדה שגם אני אדם פרגמטי ומישהו היה חייב להעביר את הגן הזה אליי. הם אולי חלמו על ארץ הקודש כי הם גרו בבריטשיווה, הכפר היהודי הקטן שהיה מוקף בכל מיני סלבים נטולי שיניים אבל חדורי רוח אנטישמית, כי הם קראו יותר מדי בתנ"ך ופחות מדי את המפה הגיאופוליטית של העולם. אני בטוחה שעם קצת יותר ידע על מדיניות הרווחה הקנדית או איכות החיים הניו זילנדית, הם היו עוזבים את בסרביה כבר ב1860 (למרות שקנדה הוקמה רק שבע שנים מאוחר יותר. בשביל מה שהולך שם הם היו מוכנים להמתין כמה שנים).

ואם כבר "אם אשכחך ירושלים" וכל זה, אז דווקא עכשיו כשמשפט אולמרט בפרשת הולילנד מתקיים, אני חושבת שדי בטוח לומר שלכולנו כבר די יצא החשק לומר "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". כן, גם את החלום הרטוב שלנו הצלחנו להפוך למשהו שמתנהל כמו קומבינת שטעטל, בהנחה ששטעטל היא עיר הבירה של מדינת עולם שלישי רקובה ומושחתת כלשהי.

הלאה. עוד טיעון אנטי הגירה שמצליח להרשים אותי כל פעם מחדש הוא זה שמזהיר מפני גזענות במדינות אחרות, שזאת דרך מאד מעודנת לומר "תשמעו, כל העולם גזען וקר ומנוכר ומסוכן ליהודים".  ובקטע הזה הם באמת צודקים, רק חבל שהם לא נותנים את החלק השני של המונולוג – "זאת אומרת, גם אנחנו חזק בגזענות, אבל לפחות כאן תהיו בצד הנכון של השנאה". שזה אגב טיעון משכנע במיוחד, בתנאי שמי שאמור להשתכנע הוא לא שמאלן, הומו, תל אביבי או חלק מכל קבוצת מיעוט אחרת, כי אז זה לא באמת אמור לשנות באיזה אזור זמן תקבל את המכות שלך.

אז כן, מסתבר שקצת נמאס לנו מפרוטקשן ומסחיטה באיומים ובעיקר מסחיטה רגשית באיומים. שכל אחד יעשה מה שטוב לו, איפה שטוב לו. למעט המיסיונרים של האנטי הגירה. במקרה שלהם עדיף שיעשו קורס בבניית טיעונים רטוריים שלא קורסים לתוך עצמם.

הקיטור של לפיד

קודם כל, משחק. נחשו מה פגשתי בחג השבועות? לכו על הניחוש הכי פרוע.

רוצים רמז? זה גרוע יותר מבלינצ'ס מוקרם ומפתיע יותר מלגלות שנתאי פרץ הוא בכלל חצי אשכנזי (טפו).

ובכן, חברים: פגשתי מצביע לעתיד של יאיר לפיד.

אמנם יש הרבה זמן עד הבחירות וייתכן שהוא ישנה את דעתו, ירד מהארץ או יאבד את האמון בדמוקרטיה עד אז. אבל, כמו שמסתייגים עורכי הסקרים, אם הבחירות היו נערכות היום – האיש היה הולך לקלפי ומחפש את הערימה של יש עתיד.

ובכל זאת, לפיד?

כן, לפיד. כי הפוליטיקה הישנה אכזבה אותו, כי הליכוד עושה עבודה מחורבנת, כי קדימה סובלת מאין אונות, כי העבודה גם היא שותפה לדבר עבירה וכי מרצ זה לשמאלנים הרד קור (כאלה שעוד מאמינים בשלום) ולכן היא בכלל מחוץ למשוואה.

אני לא מכירה אותו יותר מדי, את המצביע לפיד, אבל הוא לא עושה רושם של איש טיפש. מה שכן, כשהפרסומאים של "אתה ישראלי בעיני, יאיר" פילחו את קהל היעד, הם ראו אותו בעיני רוחם. אשכנזי, בן שלושים ומשהו, איש היי טק בדרג בינוני, מרוויח יפה ואפילו בעלים גאה של דירת ארבעה חדרים (אמנם בפתח תקווה, אבל בכל זאת – דירה).

אז איך הוא נפל ברשת של לפיד? בשביל לענות על זה אצטרך לספר לכם שברגע שהוא התחיל לדבר, האוויר התמלא באדים. לא לא, אלו לא היו אגלי הזיעה של וכחנים להוטים, אלא הקיטור של ישראלי שאגר ואגר וצבר – עד שנשבר. להלן, הקיטור שמניע את הדהירה של לפיד למרכז העניינים של הפוליטיקה.

האיש עצבני, האיש מתוסכל והכי גרוע: האיש מדבר בסיסמאות כי הוא מכיל כל כך הרבה כעס, שאין לו מקום לרעיונות מורכבים.

ואולי הוא כועס בצדק. בסוף יום עבודה של 12 שעות, כשהוא חוזר הביתה, מה שהוא קולט בזווית העין בחדשות זה שמנהיגי המחאה, שהוא גם תמך בה ברגעי השיא, מנצלים את הכוח שלהם כדי להיאבק בשביל אלף מחוסרי דיור שזכאים לדיור ציבורי. או גרוע יותר: הם נאבקים על כסא בכנסת.

הוא לא עצר לחשוב שאולי יש למישהו אינטרס שזה מה שיחשוב על מנהיגי המחאה. ואולי הוא בכלל לא יכול להמשיך לחשוב, אחרי שגילה שבעקבות המחאה הוא משלם יותר מס, אבל בתמורה הוא מקבל את מה שנקרא בשפת העם – זין בעין.

והוא לא מבין שמנהיגי המחאה לא אשמים בכישלון (בדיוק כמו שהם לא אחראים להצלחה. זה גדול מהם) זאת הממשלה שעשתה ספין על טרכטי ואז המשיכה בדרכה, כרגיל. הוא גם לא מפנים שאפילו לו יש חלק באשמה, כי הוא לא טרח להמשיך ולהתייצב בהפגנות. זה הם אשמים, כמה חבר'ה צעירים שיודעים להכין שלטים מפלקטים.

אחרי זה הצטרפו למעגל האשמים גם החרדים והערבים. הריכוזית במשק ואלו שנהנים ממנה, נותרו ללא פגע. הרי ריכוזיות וטייקונים זה נושא שמסובך לעכל בזמן שפרזיטיות של חרדים וערבים זה קומן נולג'. וכמו שהבעיה פשוטה, ככה גם הפתרון: להפסיק להם את הקצבאות. זהו, פיניטו. כאילו שאחרי זה הם לא יהיו כאב הראש של המדינה.

מה עם בתי החולים שלא מתפקדים? ומערכת חינוך שנראית כמו משהו שסובל מפסוריאזיס חמור? הוא עונה רק במילה אחת: להפריט. ולא כי הוא איזה חסיד של מילטון פרידמן, אלא כי הוא פשוט לא סומך על הממשלה שתדע לעשות עם הכסף שימוש נכון, אז הוא מוכן לשלם על כל פוק, העיקר לא לתת למדינה להכניס את היד השמנונית שלה לכיס שלו. ככה זה כשאין אמון.

ואין אמון. האמון הלך לאיבוד. והוא אינו נושא שבב ואין מצב למצוא אותו צמא ומותש בכלביה העירונית, הוא נעלם לתמיד.

ובדיוק כשהוא התחיל להסביר לי שבינתיים, הוא יסתפק אפילו בממשלת ליכוד-קדימה-עבודה (מחורבנת – אין אונות – שותפה לפשע) נטולת חרדים וערבים, בדיוק הוציאו עוגות.

וכידוע, לסיפורים כאלה אין המשך אחרי שמוציאים עוגות.

אבל אולי בכל זאת איזה אפילוג קטן:

השאלה שהכי מציקה לי מאז היא האם נצליח, אחרי הפרד ומשול מוצלח שכזה, להחזיר אותם יחד איתנו לרחובות. אותם זה את אלו שאין להם זמן לדיונים התיאורטיים האינסופיים ושיש להם מלא מה להפסיד. כמו שזה נראה בשבועות, זה לא הולך לקרות.