2015 היא השנה שבה אשנה את דפוסי ההצבעה שלי

לא רוצה להתרברב, אבל יכול להיות שפיצחתי את הקוד וגיליתי מה הדבר שהכי צורם לישראלים באוזן, המשפט שמוציא מדעתם את כולם, חבריי השמאלנים וימנים כאחד (סתם, אין לי חברים ימנים) ומכניס אותם לאטרף שאפילו לוחם דאעש שאוחז בסכין מושחזת לא מכיר. בניגוד לתחושת הבטן הראשונית, לא מדובר בהזדהות עם בנצי גופשטיין וגם לא וידוי על משיכה מינית לאיברהים צרצור, לא המשפט "אונס זה די לגיטימי אם הבחורה מתלבשת חשוף", אפילו לא אם אקרא לאמא שלהם זונה ואפרט את התעריפון המלא – כל אלה מתגמדים לעומת המשפט הבא: "אני לא מתכוונת להצביע בבחירות".

במקרה הגעתי לתגלית המרעישה הזאת כי מאז שהכריזו פה על הבחירות לכנסת העשרים, לפני מלאנתפלים זמן, אני מסתובבת בעולם ומספרת לאנשים שאני מוחלת על זכותי הבסיסית לשלשל פתק לקלפי. האמת שזה לא מדויק, בשבוע האחרון אני טוענת בלהט שאני שבויה בהתלבטות קשה בין ש"ס של דרעי לתואם ש"ס הזול שמזמינים באלי(ישי)אקספרס. נלווה לזה גם הסבר על זה שכל ההודעות ששלחתי בווטסאפ למר"ן כדי להתייעץ עדיין לא קיבלו וי כחול, אבל שאם הבנתי ממנו נכון, אף אחד מהשניים לא ממשיך את דרכו של מר"ן כי כבודו הלך בסוף בדרך כל בשר.

רק שהדאחקה הקטנה והעדתית הזאת לא ממש עוזרת לי ואנשים מצליחים, באמצעות כישורים דידוקטיביים יוצאי דופן, להסיק שגברים מזוקנים והומופובים לא מייצגים אותי משהו, אז הם ממשיכים להתעקש. ואז אני מתוודה שוב: לא מצביעה. ואז נופלת עטרת ראשם. הלם ותדהמה. צער רב ויגון עמוק.

כמו כל אדם מוכה זעזוע, גם אלו שדגמתי מיד מעלים בסיאנס את המורה שלהם לאזרחות ומספרים לי על כמה חשוב להצביע. לי, כן? אני, שהצבעתי בבערך 13 מערכות בחירות מאז שהחוק התיר לי לצרוך אלכוהול! אני, שגררתי את חבריי לקלפיות באיומי אקדח, אפילו את הימנים (סתם נו, אין לי חברים ימנים)! ולמרות שזה מרגש לגלות שאחרי שנות הכרות רבות אנשים עדיין סבורים שאני לא מבינה מה הערך של השתתפות במשחק הדמוקרטי – אני לא מתרגשת ממסע השכנוע שלהם.

הטענה המרכזית שלהם היא שאם הציבור החילוני מתון (אין לי מושג על איזה סגמנט מדובר, אבל כנראה שהכוונה היא לכל מי שהם לא חרדים, מתנחלים וערבים) יגיע בהמוניו לקלפי, אז דירות יעלו קצת כסף ויהיו אוטובוסים בשבת או משהו כזה. תוהה מתי יהיה זמן טוב לספר לכל אותם גאונים מתמטים ש: 1. ראש הממשלה חילוני. 2. שר האוצר (היה) חילוני. 3. שר הפנים חילוני. 4. שר התחבורה חילוני. 5. רוב הח"כים חילונים. 6. לא בטוח שעוד שני ח"כים ליש עתיד ואחד לעבודה הם ההבדל הקריטי שבניתם עליו. 7. ודרך אגב, החרדים לא אשמים בזה שנבחרי הציבור שלכם אימפוטנטים כמו א-מיני שנשלח לעבור סירוס כימי.

זה נהיה אירוני במיוחד כשנאום כזה מגיע ממצביע לפיד (שהתוודה על כוונתו להצביע לו שוב), האיש שקבע תקנון כל כך לא דמוקרטי שהיועץ המשפטי של המפלגה הקומוניסטית בתקופת יוזף סטאלין נמלא קנאה מעוצמת הריכוזיות. ומילא לא להכיר את תקנון המפלגה שאתה בוחר בה, זה שמאפשר ליאיר לפיד לכלוא את טופורובסקי במרתף של מטה התנועה בפתח תקווה ולהפוך אותו לשפחת המין הפרטית שלו – אבל לא להכיר את המציאות הכלכלית שאתה חי בה? כי היא לא השתנתה לטובה והעובדה שהאיש לא מקשר את זה עם היותו של לפיד שר האוצר בשנתיים האחרונות היא בהחלט פלא קטן.

גם אם זה עצוב, זה לא מתקרב לעוצמה הטראגית של מאות אלפי ישראלים שממשיכים להצביע לליכוד למרות שניכר שיורדים עליהם טילים ושהבנק מקעקע להם את גובה המינוס על הגב, בחלק שקרוב לעמוד השדרה. אפשר יהיה לכתוב ספרים שלמים על הפסיכוזה הזאת ועל היסודות הנפשיים של ההרגל הזה, לא כי להצביע לימין זה רע, אלא כי הנטיה שלנו להצביע שוב ושוב עבור מי שבבירור לא עושים את העבודה, היא הדגמה נהדרת למשפט של אינשטין על זה שלבצע את אותה הפעולה שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות, זו אי שפיות. וזאת גם הוכחה לזה שמהגניוס היהודי נשאר בעיקר יוס, אהבל אחד שאוהב את המדינה ושונא להתעמת עם המציאות.

איכשהו, מכל מבול ההשמצות המרוככות שאני מקבלת מחבריי כי החלטתי (לעת עתה, הרי בחיים הכל יכול להשתנות. למעט, אולי, מצבי הכלכלי) לא להצביע, הגעתי רק למסקנה אחת: יש יסוד סביר להניח שלא הפנמנו את צורת השלטון הזאת עד הסוף ושחלק גדול מאיתנו משוכנע שדמוקרטיה מתמצה בהליכה לקלפי אחת לארבע (זה מצחיק, כתבתי ארבע) שנים. כאילו הפתק והמעטפה הם חזות הכל ותוך התעלמות מזה שבסוף התהליך הנבחרים אמורים לתרגם את הפתקים האלה למדיניות. למשל, אם אנשים מצביעים למפלגה שבראשה עומד – ואני סתם ממציאה פה שם – מישהו בשם בנג'מין ניתאי שאומר שהוא "חזק מול החמאס", אז המצביעים אמורים לקבל ארבע שנים שקטות. אלא אם כן ריצה למקלטים היא ביטוי כלשהו לחוזק. ברגע שהוא לא עושה את זה, הקונספט של שלטון העם נמעך. ברגע שהוא לא עושה את זה ולמרות זאת בוחרים בו שוב, הקונספט של שלטון העם מתחלף ברעיון של שלטון העמות.

כי בסופו של דבר, אם אני צריכה להכנס אל מאחורי הפרגוד ולהעמיד פנים שבראש מפלגת השלטון לא עומד איש מטורף שהישגו היחיד הוא שבירת שיא גינס באזכור המילים שואה ואיראן; ולהעמיד פנים שיש עתיד לא מונהגת על ידי מחולל ססמאות טבול בג'ל; ולהעמיד פנים שמפלגת הפועלים ההיסטורית מציעה לי את הבעלים של משרד עורכי הדין הכי נכלולי בסביבה, ששתק בעצמו בחקירת שחיתות; ולהעמיד פנים שמפלגת השמאל היחידה היא גם זאת שלא הסכימה להפגין נגד מלחמה בזמן שהיא נמשכת, כי כשהתותחים רועמים המחאה על מיוט. אולי במקום זה, פשוט נעמיד פנים שכן הצבעתי?

ליזיסטרטה של מסים

אני אוהבת את ישראל. באמת. אני אוהבת אותה. ולא סתם אהבה מסיבות ערטילאיות כמו ציונות, אלא מסיבות מוחשיות למדי: היא מצחיקה אותי. מצחיקה אותי באמת, כמו שג'ון סטיוארט מצחיק אותי, כמו שטוויטר (לפעמים) מצחיק אותי וכמו שלצפות בבוב ספוג כשאני מסטולה (להלן: סקוויד-וויד) מצחיק אותי. היא מצחיקה אותי כי היא קומדיה וכי היא נותנת לי לצפות בה מקרוב. ותאמינו לי שאפשר להעריך את החוש הקומי שלה כשמגיעים למסקנה שהעתיד כבר לא תלוי במדיניות הכלכלית שלה, אלא רק במדיניות ההגירה של אוסטרליה (או ניו זילנד, או קנדה, או ארצות הברית או כל מדינה דוברת אנגלית אחרת שלא עולה במוחי כי סקוויד-וויד).

אבל יש לה בעיה אחת לישראל הזאת, התזמון הקומי שלה לא משהו. אם למשל החליטו כאן על העלאת המע"מ ביום רביעי, אז ההפגנה נגד המהלך התרחשה רק במוצאי שבת, שלושה ימים אחרי. כאילו שהמוחים התכוונו לבוא להפגנה מצוידים בגרון מצוחצח, שלטים בולטים, נעליים נוחות ומכונת זמן.

למה הם עשו את זה ככה? לא יודעת, אולי זה נסיון לעשות סלפסטיק. אתם יודעים, המפגינים מתרסקים על הפרצוף ואנחנו צוחקים ומוחאים כפיים. ואגב, אם זה לא מספיק, אז להפגנה הזאת גם הגיעה כמות אנשים שלא הייתה עוזרת לכם לארגן מניין. אבל אל תתנו לזה להרוס לכם, הרי גם קומדיה של טעויות היא קומדיה. כאמור, עם בעל חוש קומי מפותח, אבל רופס וכנוע ורקוב. וזוהי לא רשימת תכונות מעליבה אלא בעיקר מחווה לאחת הדמויות המצחיקות שנראו כאן: אל בנאדי.

אני, אישית, לא מוטרדת מעליית המע"מ בדיוק מאותה סיבה שאני לא מוטרדת מאלוהים – כי הוא לא קיים בשבילי. ההוצאות שלי כל כך מינימליות, כל כך בסיסיות , שההשפעה של עליית המע"מ כמעט זניחה. אבל אתם? אתם ממשיכים לקנות, משום מה. עובדים על אוטומט וקונים על אוטומט ואילמים. כנראה מחווה לצ'פלין בזמנים מודרניים. שזה מצחיק והכל, אבל מה הקטע?

אבל אתם, אתם כן קונים. ובדיוק בגלל זה אני רוצה לומר לכם: אל תקנו. זה יקר מדי. המע"מ אמנם עלה רק באחוז, אבל אתם לא יודעים לחשב אחוז וברשתות יודעים את זה, אז הם דחפו לכם עוד עליות מחירים. כי הדלק התייקר וכי היה אסון בבנגלדש וכי מחירי הסחורות עלו – למרות שאף אחד לא באמת יודע מהן אותן סחורות מסתוריות ואיך קורה שהן רק עולות, למרות שבעיתונים כתוב לפעמים שהתעריפים יורדים.

ולמרות שעלה, לפעמים אתם מוצאים את עצמכם הולכים לקנות משהו. פריט. חולצה או נעליים או אופניים או טלוויזיה או שתי ביצים עם סלט ומיץ תפוזים עלק טבעי שעשוי מרכז (זה נקרא, אם אני לא טועה, ארוחת בוקר ישראלית זוגית וכדי שבאמת תהיה סיבה לצחוק, כי ישראל מצחיקה, זה עולה שמונים שקל). בואו שניה נודה על אמת, רוב הסיכויים שאתם לא צריכים את הפריט החדש הזה, כנראה שתסתדרו בלי חולצה חדשה, נעליים חדשות אופניים חדשים, טלוויזיה חדשה או קלקול קיבה (הייתם מצפים שבשביל שמונים שקל לחביתה הם יטרחו לשמור על מטבח קצת יותר היגייני, אבל לא). אתם רק רוצים אותם. וכנראה שבצדק, כי הם יעשו לכם להרגיש נעים בתוך כל התקופה המחורבנת הזאת, שזה אחלה והכל – אבל לא משתווה לנעים כשמרגישים כשמאלצים את הממשלה לאכול את הדייסה שהיא בישלה.

תוציאו פחות. בסופו של דבר יראו את זה בדו"חות. בחדשות יראיינו פושטי רגל ובעלי עסקים שבוכים שהקונים לא באים, הרשתות ינסו להמציא מבצעים חדשים וארוחת בוקר ישראלית תתעדכן למחיר הריאלי של 79 שקלים בלבד. שר האוצר שלכם יזיע כאילו הוא באימון אגרוף. יהיה צחוקים.

ואתם יודעים מה? גם כשאתם חייבים לקנות, המדינה לא חייבת לדעת מזה. זה יכול להיות הסוד הקטן שלי ושלכם. ושל בעל העסק. שלמו מזומן, אבל לא מזומן אלא "מזומן" מהסוג שמתלווה אליו "הנחת מזומן".עסקה כזאת מהסוג שבה כולם יוצאים מרוצים, חוץ מהמדינה, שיוצאת – כהרגלה – כלבה סדיסטית. אז נכון שזה קצת קשה לקנות בלי חשבונית בשופרסל, אבל אם אתם עדיין קונים בשופרסל – מע"מ היא הבעיה האחרונה שלכם. שלמו מזומן במכולת השכונתית (שכנראה לא מדווחת גם ככה), תבקשו מהמוסכניק שיעשה ג'סטה ויקח מכם מחיר מזומן, נסו בכל חנות לבקש הנחת מזומן. אם יש בכם עוז, תבקשו לשלם גם לרואה החשבון שלכם בשחור. אני שונאת בעלי מקצוע שמעלימים מס, זה דוחה, אבל ההתנהלות של המדינה דוחה יותר.

בינתיים, שתלך המדינה ותשכלל את מנגנון הגבייה שלה על החברות שמתעקשות לשמור אצלן רווחים כלואים. תסבירו לה שקשה באימונים – קל בקרב. זה לא אולי לא מצחיק, אבל   בצה"ל אומרים את זה בכל פעם שבאים לקצץ להם בתקציב, אז כנראה שזה נכון.

באמת ישראלים, אם אתם לא מתחברים לקונספט הזה של עשייה ופחות מתאים לכם הקטע הזה של לצאת מהבית ולמחות, זה בסדר. אבל תפצו על זה באי עשייה. אל תקנו ואל תבקשו/תוציאו חשבוניות. תעשו ליזיסטרטה של כסף. ובגלל שהם כל כך אוהבים לדפוק אתכם, נראה כמה זמן הם כבר יחזיקו מול השביתה הזאת. ודבר אחד בטוח, גם אם זה לא יצליח – לפחות יהיה מצחיק.

להציל את טוראי לפיד

לפעמים אדם, כל אדם, עובר חוויה מטלטלת שלאחריה חייו לא ישובו להיות כפי שהיו. וגם אני אדם וגם אני עברתי, בעקבות מה שאתם עשיתם מהפוסט של יאיר לפיד, חוויה מטלטלת והנה גם החיים שלי משתנים. כן, לראשונה מאז 1984  אני בטוחה במשהו (מלבד הדברים הבנאליים האלה כמו המוות ושמחר תזרח השמש ושאוכלוסיות מקופחות לנצח יצביעו ליכוד וכו'), סוף סוף יש קרקע מוצקה מתחת לרגליי, יש אמת צרופה ואיזה בסיס של ידע שאפשר להעביר לדורות הבאים:

האומה הזאת מטומטמת.

אבל ממש.

יומיים ישבתי כאן, וצפיתי בעמישראלחי נכנס לאקסטזה שכללה שיחות אינסופיות על עשירונים, התמכרות קשה למחשבוני מס לשכירים, דיונים בלתי פוסקים על איפה מתחיל מעמד הביניים ומתי הוא נגמר (רמז: בקרוב) והפיכת קיר הפייסבוק של יאיר לפיד, דה יורה ודה פקטו, לכותל המערבי של כל משקי הבית בישראל שנמצאים במינוס.

אבל אני, אומה, אדם רחום, חנון וחסר כל ציפיות – אז לא עשיתי עניין מכל הדברים האלה. מה ששבר אותי באמת היא הידיעה שרבים מכם, אם במודע ואם בגלל חוסר יכולת לעשות אנלייק לדף של הטוראי הראשי במשרד האוצר – קראתם מרצונכם החופשי ובאופן וולנטרי את הטור שכתב לפיד כשהחל להשתעמם בשיעורים הפרטיים שטרכטנברג מעביר לו (שזה מצד אחד, דיסריספקט רציני כלפי האיש, שהוא פאקינג פרופסור. ומאידך, לא נורא כי טרכטי רגיל שעושים לו "כן כן, הבנו" עם הראש ואז מתעלמים לחלוטין מכל מה שהוא אמר. זה ככה עוד מימי הוועדה לשינוי חברתי כלכלי).

חיבוק קבוצתי לטרכטנברג? ברור לי שזה לא קשור, אבל פתאום התמלאתי חמלה כלפיו וזה הרגיש לי נכון.

נמשיך. אז הנה, אפילו אני, עם היכולות המוגבלות שלי בכל מה שקשור לבחירות נכונות בחיים, הבנתי שאת הטור הזה אסור לקרוא. למען האמת, אף פעם לא קראתי טור של יאיר*. אני אפילו מעדיפה לקרוא טור של יונתן גפן (מהתקופה האחרונה), שעבר הגהה ועריכה בידי בן דודו המוכשר אסי דיין (בתקופה המסוממת שלו, בהנחה והייתה לו תקופה לא מסוממת) מאשר להעיף אפילו מבט חטוף בכותרת הטור של לפיד.

אבל בסוף קראתי את הפוסטור שלו. אין ברירה, בעמי אני חיה והבנתי שאם אני רוצה שגם יהיו לי נושאי שיחה משותפים עם העם הזה, כדאי שאקרא. זה לא היה קל. שלוש פעמים ניסיתי לשסף את ורידיי תוך כדי קריאה, בפעם הרביעית הצלחתי. נשארתי בחיים כי מסתבר שצריך לחתוך עורקים כדי למות. התאכזבתי מעצמי והמשכתי לקרוא. חייכתי לפרקים, אבל החיוך שלי מיד התחלף במבטים מהורהרים, כשניסיתי להבין למה אף אחד לא פרסם תקציר מנהלים של הדבר הזה.

ואם זה לא מספיק, אז אחרי שסיימתי את המלאכה המייגעת של לא לטבוע בים הקלישאות השחוקות והטכניקה הממוחזרת (אני כמעט בטוחה שיש לו מחולל טורים על המקבוק), לא יכולתי שלא לחוש אמפתיה כלפי נערי האוצר. וזה מגיע מהאישה שטבעה את המשפט "לא אומרים אנטישמי, אומרים נער אוצר". תגידו, הוא באמת דיבר אליהם כמו מורה בתיכון שמנסה לעורר מוטיבציה בתלמידים? כי אם כן, וזאת לא עוד אחת מהגוזמאות הלפידיות הישנות והטובות, אולי הגיע הזמן לספר לו שה"נערים" זה רק כינוי.

מספיק עם נערי אוצר. בואו נדבר על מי שבאמת אין להם ולא הוזכרו בפוסטור הזה. בואו נדבר על משפחת פרי. ליתר דיוק, על אדון פרי מתל אביב, שלמרות שעבד כל חייו במקומות מכובדים – במערכת הביטחון, בחברת סלולר ובבנק – הגיע לגיל פרישה ונאלץ להמשיך לעבוד, בחלטורות, כדי שיוכל להמשיך להתקיים בכבוד. הוא אפילו לא יכול להרשות לעצמו לטוס לחו"ל פעם בשנתיים, אבל יכול להיות שזה לא קשור למצבו הכלכלי אלא לכל מיני צווי מעצר בחו"ל שתלויים נגדו מהתקופה שעבד בשירות הביטחון. עוד דוגמה למערכת שלא יודעת לתגמל את עובדיה.

אדון פרי לא לבד. תכירו את משפחת תשובה מנתניה, עוד בית בישראל שנותן כל כך הרבה למדינה ונזנח ברגעי האמת. אבי המשפחה, מר תשובה, נקלע בעבר לאוברדרפט קטן של 1.4 מיליארד שקלים, אך באמצעות תושייה החזיר לעצמו את השליטה הכלכלית בחייו, הקים עסק קטן עם חברים וחזר להרוויח. לא הרבה, סכום צנוע של כמה מיליארדי שקלים. אבל במקום לתת לאדון תשובה לקצור את הפירות מעבודתו הקשה וליהנות אחרי התקופה הקשה שעבר, המדינה מתעקשת להיכנס לכיסיו ולהטיל עליו עוד ועוד מסים, למרות שהמדינה לא תרמה דבר להצלחת המיזם הקטן שלו. כל כך מרתיח.

ויש עוד הרבה משפחות שהיו יכולות להיות במרכז הטור הזה. יש את גברת אריסון ומר דנקנר וגם את אדון חבס. וכולם סובלים ומתייסרים. כולם היו יכולים להיות לב לבו של הפוסט הזה, אם יאיר השרלטן היה טורח לעשות תחקיר עומק על מעמד הביניים ולא מציג אותו באמצעות אישה שמרוויחה יחד עם בעלה 20 אלף שקל בחודש (שהרי הם, כידוע לכל, בעשירון שמיני, מקום משכנם של הטייקונים).

ועכשיו כולנו ביחד צריכים לקוות שהנערים, תמימים ככל שיהיו, לא יתבלבלו מהדברים הפופוליסטיים של השר ויזכרו 1. כן להכין מצגת לישיבה הבאה (זה נראה לא מקצועי בלי) 2. לדאוג למעמד הביניים האמיתי, לעמוד השדרה של המשק, לתשובות ולפרים ולאריסונים. ואם החלום הזה יתגשם (והוא יתגשם, אם יורשה לי להכניס אחרי 800 מילה משפט אחד שהוא לא ציני), נוכל להתפנות לכיבוש היעד הבא: לגמול את עם ישראל מלקרוא את הזבל הזה ששר האוצר שלו מפרסם. 

וזכרו, מנכ"ל פייסבוק אמר שאם כל המצביעים של יש עתיד לא יצביעו ליש עתיד בבחירות הבאות, לא יהיו יותר טורים מאת שר האוצר בפייסוש.

 

 

 

*למעט בפעם ההיא שהוא כתב על בית הספר שלמדתי בו, אחרי שהמנהל החליט שכל השכבה שלי צריכה ללכת לרב פינטו לקבל ברכה, כי רובצת עלינו קללה. ואתם חייבים להודות שהדבר הכי פחות מוזר בסיטואציה הזאת זה שקראתי טור של לפיד.

 

בואי שרה'לה, דוחים

(על מנת להקל על בני העדה הפמיניסטית, כל המשפטים המלגלגים על שרה מסיבות הקשורות אך ורק במראה, מסומנים ב-*)

 היוש שרה'לה, דיס איז רבינובה קולינג. אני יודעת שאנחנו לא מכירות ודי ברור שיש לנו אינטרס הדדי לא להכיר לעולם, אבל בנסיבות אלו נראה שאין ברירה אלא לפתוח ערוץ תקשורת שבו אספק לך כמה הסברים על מה שחברים שלי – אלו שאת תמיד שואלת מי נתן להם מקלדת/זכות הצבעה – עשו לך.

 אפתח בהודאה: זה באמת לא פרופורציונלי, העיסוק הזה בשמלה שלך. (בעיקר נוכח העובדה שיש כל כך מעט שמלה וכל כך הרבה את*), אבל גם זה שאנחנו צריכים לקבל את בעלך כראש ממשלה לעוד ארבע שנים זה לא כל כך פרופורציונלי ביחס לחטאים שלנו. מבינה? ככה זה שרה'לה, טאף לאק.

 עכשיו בינינו, אני לגמרי מבינה מה ניסית לעשות שם. קמת בבוקר אחד במעון ראש הממשלה והבנת: משעמם. שבע שנים את אשת ראש הממשלה והיית חייבת איזה שינוי, גיוון. אז החלטת שאת רוצה להיות קרלה ברוני.  ואני הכי מבינה אותך, שרה'לה. בא לך להיות האישה ההיא שכולם בוהים בה עם פה פעור ומבט שטוף זימה, את רוצה להיות הסיבה האמיתית לכך שבעלך מוזמן לביקורים מסביב לעולם, מתחשק לך שיופיעו תמונות מחמיאות שלך גם בעיתונים שעמוס רגב לא עורך אישית. לגיטימי.

 בשלב הבא הגיע שלב היישום. חשבת לעצמך: "מה קרלה ברוני היתה עושה"? נצא מנקודת הנחה שהתשובה "עושה תינוק לראש מדינה מכהן" נפסלה מטעמי גיל ופוריות ולכן המשכת לאופציה ב': "דופקת הופעה". אז הלכת ובחרת שמלה ובמקרה יצא שעשית את זה בזמן שעברת ניתוח עיניים מורכב בהרדמה מלאה, תחת תרופות מטשטשות ובחנות שמעסיקה כזבנית אישה בשם ליליאן פרץ. קורה. כשהתעוררת הבנת שלא עשית בחירה משהו, גם זה קורה, אבל אז מיד נזכרת ש"קרלה הופכת כל שוק לשיק" ושגם את, מתחת לבהמה הסדיסטית ושונאת האדם שבך, סוג של ליידי.

 אלא שכאן עשית טעות אומללה: שכחת שברוני יכולה לטשטש באמצעים פיזיים אחרים את החטא האופנתי שביצעו מעצבי השמלה*, ואת זה שברוני לא צריכה באמת להראות מכובדת או יצוגית במעמד הזה. כי נו, זאת כולה כנסת ישראל, מה לקרלה ולזה? היא רק תיירת מצרפת, אין סיבה שהיא לא תראה כמו זונת קראק. את, לעומת זאת, אשת ראש הממשלה הישראלי. ואין מצב שפספסת את העובדה הזאת, הרי זאת כנסת ישראל ואת פאקינג מנהלת אותה מרחוק.

 (וזה לא שאני לא מפרגנת לך, שרה'לה, כן? אני הכי רוצה שתהיי הקרלה ברוני של המזרח התיכון. בעיקר כי בעלה עכשיו בשוונג של חיפוש עבודה ולא הייתי מתנגדת לזה שגם בעלך יהיה מובטל.)

 ואולי זה בכלל בטעות. אולי היית מוטרדת מכל העבודה הקשה שלפניך: משא ומתן קואליציוני, מינוי סגל ללשכת ראש הממשלה ושיחות חשאיות עם בכירי היחידה לאבטחת אישים בשב"כ כדי לשכנע אותם לחבל בבלמי הרכב של נפתלי בנט. או שסתם בעלך התאמן עליך עם הנאום שלו בטקס ההשבעה וכל הדיבורים על איראן, מלחמות ושואה נוספת הכניסו אותך לחרדה קיומית שהביאה אותך למוד של קרפה דיים, שגרם לך לעשות את מה שחלמת עליו תמיד: להתחפש לאהוד ברק בזמן שהוא מתחפש לדראג קווין. בקטע הזה, שרה'לה, אני חייבת להחמיא לך. פגעת בול.

 אבל יש גם נקודת אור בסיפור הזה, שרה. לא עור, מזה כבר ראינו יותר מדי אצלך*. אור. תראי איך השמאלנים והפמיניסטיות מגנים עליך בחירוף נפש. זה מרגש אותך, אני יודעת. כאות הוקרה בטח תדאגי שיתנו להם לבחור בעצמם את מדי האסיר במחנות המעצר לשמאלנים, אם יקומו.

 למה מגינים עליך? זה לא כי אוהבים אותך. הם שמאלנים, אין להם לב אלה, איך יאהבו? זה כי את אישה. ומהסוג הלא רזה, אם יורשה לי. והם מבינים שאם מבקרים אותך, זה רק כי את אישה ולא רזה, לא כי הצלחת להתעלם מכל קוד לבוש אפשרי (למרות שהמדינה אשכרה ממנת לך את המלתחה) ולעשות את הדבר הכי לא יצוגי בזמן שאת מחזיקה בתפקיד הכי יצוגי שיש.

 כן, אני יודעת, זה מצחיק גם אותי איך שקצת איבר רביה נשי והרבה שומן* משכיחים מהם לרגע את העובדה שאת מנהלת את המדינה בלי שנבחרת ובגלל שנבחת. על בעלך. שכחו איך אחוז האבטלה פה קפץ בגלל שחצי מעובדי לשכת רה"מ עיצבנו אתך ונשלחו לביתם. שכחו גם את הנעליים המעופפות והגרביים עם הדולרים. הכל נעלם. רק איבר רביה נקבי ושומן. שומן ואיבר רביה נקבי.

 אבל אני, שרה'לה, לא מהשמאלנים ההם. אני אולי שכחתי מה זה להיות יהודיה, אבל את כל השאר אני זוכרת. ובגלל זה, שרה'לה, אין כוונה לוותר לך. בארבע השנים הקרובות את תהפכי להיות האתנחתא הקומית הרשמית שלי. בכל פעם שיהיה לי עצוב, רע או סתם מר – אביט בך ובגיבוב הבדים הכעור שעליך – ואצחק.  כשאגיע לתחנת הדלק ואגלה שמחירו של ליטר בנזין הגיע (במזל טוב!) למחיר של עשרה שקלים לליטר, לא אבכה – רק אביט בך ואצחק, כשארוץ למקלט באמצע הלילה כי בעלך היה זקוק להרפתקה קטנה מעבר לגבול – אביט בך ואצחק, כשמספר המובטלים במשק יגיע ל350 אלף – אביט בך ואצחק וכשיאשפזו אותי בחדר המשאבות של איכילוב כי המסדרונות מלאים – נכון, אביט בך. ואצחק. הרי הצחוק יפה לבריאות.

 כי אין מה לעשות, שרה'לה, כל אחד צריך לשלם על הבחירות שלו. את על השמלה הזאת ואנחנו על בחירות 96, 2009 ו-2013.

לא נאמתם לי

אז כן, חזרתי מניו זילנד*. ולפני שאתם מזדרזים לשאול את השאלה הברורה מכולן, הלא היא "למה בשם בכל הרוחות עשית זאת"? אפנה אתכם לגורמים הרלונטיים (קליק). ודווקא הייתם מצפים שהרשויות יגלו קצת יותר גמישות כלפי מישהי שתרמה כל כך הרבה לכלכלה הניוזילנדית (בעיקר למגזר האמון על הכנת פיש אנד צ'יפס) ומפרגנות לפחות בתושבות קבע, אבל לא.

מאז שנחתי כאן הספקתי להתגבר על ג'טלג אימתני, לחוות הלם תרבות מהסוג שלא חשבתי שיכול לפקוד מישהי שהתחנכה באשדוד, ולהצביע. למרות שיש לי הרבה מה לכתוב גם על השניים הראשונים, נראה שהפעם אני דוקא אתמקד בבחירות.

אכזבה מתוצאות הבחירות לא תמצאו אצלי, כי הרי אני מהדור שחונך על תבוסת ותבוסתנות השמאל. אבל בגלל שאין דבר כזה וואקום, אז את החלק שאמור להיות מוקדש למפח נפש, הקצתי לקנאה. ולא קנאה בומבסטית של "למה המדינה שלהם טובה יותר/מתפקדת יותר/אוהבת את התושבים שלה יותר?", אלא משהו צנוע, מהסוג של "למה המנהיגים המזורגגים שלהם יודעים לתת נאומי ניצחון טובים יותר"?

באמת, אני לא דורשת רמה גבוהה של ביצוע ואפילו לא הבעת נכונות לקיום הבטחות, אבל בחייאת, לפחות בתקופה הזאת של המשחק המקדים שלפני הרכבת ממשלה, כשכל אחד מבטיח גדולות ונצורות עם שאריות קונפטי מעל – המינימום שאני רוצה זה שתתנו לי להרגיש, פעם אחת, שאתם יודעים מה הכיוון הנכון. לא שאתם הולכים אליו, לא שהזנתם אותו ביעד בוויז, לא. רק שאתם יודעים.

למשל, אם פוליטיקאי מסוים ואלמוני מצליח להחזיר את המפלגה חסרת הסקס אפיל שלו לימי הזוהר שלה, אז שלא יתחיל את נאום הניצחון שלו בתודה לחיילי צה"ל אשר על המשמרת. רק פעם אחת, בואו נעמיד פנים שיש עוד משהו שמקשר אותנו מלבד הזכות המפוקפקת ללבוש מדי זית מאד לא מחמיאים בשנים היפות של חיינו. וגם אם אין, אז אולי סתם אפשר להשתדל לא להעלות על ראש שמחתנו את הארגון הנפלא והמדהים הזה, שהוא הרבה דברים – אבל לא בדיוק משהו שפוליטיקאי מתחיל אמור לאונן עליו בשידור חי ברגע הכי חשוב של הדמוקרטיה המשתנקת הזאת. אלא אם כן הוא מתכנן הפיכה צבאית או משהו.

הייתי רוצה גם שבדקה השמינית לנאומו, כשהוא כבר מדבר סוף כל סוף על ליצור מדינה שבה לילד שנולד בדימונה יהיו אותן הזדמנויות כמו לבן עשירים מפונק שנולד ברמת השרון, שיקח את זה עד הסוף. שיבטיח שוויון בין הילד מרמת השרון לילד מחברון. אגב, לא חייבים לקיים, רק להבטיח, מראית עין. שנרגיש נורמליים לפחות עד הבוקר.

יודעים מה? אם זה כזה קונספט חדשני, אז פשוט שיביע שאיפה לוותר על הצורך לשלוט בהם וייתן לראש הממשלה הפלסטיני לשבור את הראש על איך עושים שהילד בחברון יהיה שווה לזה שבשכם.

וכשהמטאור הפוליטי החדש, זה עם הג'ל בשיער והריק בעיניים עולה לנאום, במקום להמציא סיפור שקרי על אביו המנוח ולהגיד "יש לנו הזדמנות לעשות משהו למען ישראל", שיצהיר בפשטות: אנחנו נשגשג רק כשלא יהיו פה עובדים שלא מצליחים לגמור את החודש וכשלא יהיו יותר נשים שמרוויחות רק פחות כי הן נשים. אם הוא רוצה לעשות את זה אותנטי, הוא גם יכול מצידי לסיים בטוב ביי.

וכשראש הממשלה הנבחר – או אולי עדיף לומר: הנבחר בקושי – נדחף לנאום של הג'ל והמבט החלול, שלא יפחיד אותי עם האיראן הזאת שלו, אלא שיבטיח לי שביטחון ושלום לא דורשים מלחמה נצחית. ואם הוא גם לא חושש בצורה יוצאת דופן מההשלכות או ממה שתגיד אשתו, שיצהיר שהוא הולך לדאוג לזה שחירות ואושר לא יהיו פריווילגיות של מיעוט, שיבהיר שזכויות סוציאליות לא פוגעות בחופש הכלכלי. והכי גרוע, שיגיד אחת ולתמיד שלא יכול להיות שבמדינה שלו אנשים לא יוכלו להתחתן ולקבל זכויות שוות רק כי הם הומואים (או סתם לא יהודים), כי הם פאקינג נוצרו שווים. ובפעם המיליון, אין צורך לעמוד מאחורי המילים האלו, רק לתת להן לצאת מהפה. זהו.

ועכשיו הכל טוב ויפה. ואתם יכולים לצחוק חופשי כי אתם נבוכים מהנאיביות שלי. ואני יכולה לצחוק קצת, בעיקר כדי לגוון מהיאוש, ו-313 מיליון אמריקאים (שיצא להם לאכול לא מעט מלחמות וגרעון ואבטלה ומסתננים) יכולים לצחוק גם – כי הנשיא שלהם אשכרה אמר את הדברים האלה (קליק). ובמקרה שלו אפשר גם להמר שהוא אפילו קצת התכוון לזה.

אז איך אפשר שלא לקנא?

 

 

 

 

*לאור חזרתי הבאמת מצערת מניו זילנד, נכנסתי למוד אינטנסיבי של חיפוש עבודה. אם יש לכם הצעות מעניינות (בעיקר בתחום התקשורת, אבל לא רק) – דברו איתי, אני ב rabinova123@gmail.com

אז למה בעצם משרד החינוך מתעלל במורים שסובלים ממחלות קשות?

בערב שמחת תורה נפגשתי עם חברה גננת לקפה. שתינו קפה בלי ליווי של עוגה, כי בכל זאת, היא מתפרנסת מחינוך ואני לא ממש מתפרנסת כי אני אוד מוצל מתופת התקשורת. עם זאת, זה לא ההישג המרכזי במפגש הזה כי ההישג הוא בעצם קיומו. החברה הגננת לא זמינה כל כך לחיי חברה בזמן האחרון. זה כי היא חולה בקרוהן, מחלה שמשעבדת את הזמן הפנוי שלה ומאלצת אותה לתמרן בין התקפים נוראיים לאשפוזים תכופים.

ותשמעו, זה כואב. כמה כואב? כשהיא מגיעה לאשפוז, הדבר הראשון שעושים זה מחברים לה לווריד טפטפת של מורפיום. רוב בני האדם לא מגיעים בחייהם למצב שהם נזקקים לתרופה הזאת, לה זה קורה בערך אחת לחודש. ועוד לפני שהיא בכלל חגגה 30.

לשמחתנו, הרפואה המודרנית מצאה פתרון שימנע כאב בלי חיבור תמידי למורפיום. מדובר בתרופה חדשנית, בשימוש רק כמה אלפי שנים, שנקראת קנביס. במקרה הזה, קנביס רפואי, הכי נטול רעל שיכול להיות. ולגננת יש אפילו רישיון לעשן.

נו, אם אפילו משרד הבריאות על פקידיו השמרנים וקפוצי התחת (והנאמנים עד אין קץ לחברות התרופות הגרידיות, אבל זה לא לעכשיו) מכיר ביכולת של החומר הזה לשפר משמעותית את חייה של הגננת, אז מה בדיוק הבעיה? מסתבר שדווקא במשרד החינוך מתקשים להבין את התועלת (ובעיקר את מינימום הנזק) שבחומר הירוק הזה ומסרבים לאשר לעובדי הוראה את השימוש בו.

עם זאת, בכירי המשרד הבינו שבחינוך כמו בחינוך, יש צורך לגלות גמישות ולכן הודיעו שאין בעיה שמורים וגננות שסובלים ממחלה קשה ייקחו את התרופה, "אבל שייקחו גם בחשבון שזה יביא לשלילת רישיון ההוראה שלהם".

יכולה להיות, ועם זה אני מסכימה, שיש משהו בעייתי בסיטואציה בה גננת נושפת עשן מתוק וסמיך בפניהם של ילדים בני ארבע. מצד שני, אני יכולה רק להניח שאם משרד החינוך בוטח בה מספיק כדי להפקיד בידיה עשרים ילדים, הוא מבין גם שיש לה את שיקול הדעת להבין שזה לא לגמרי לעניין לעשן בשעת ריכוז.

ואיפה שהוא יושבים עכשיו בכירים במשרד החינוך שטוענים בלהט "אבל מה יקרה אם היא תעשן בבית"? ובכן, מכובדיי, איני ברת אוריין כמוכם, אבל אפילו אני גיליתי – באמצעות מחקר קצר באינטרנט –שלסם הזה (ובעיקר כשהוא מגדול בצורה מבוקרת) יש מעט מאד השפעה שלילית. למען האמת, אם היו לי עכשיו ילדים והייתי צריכה להחליט אם להפקיד אותם בידיה של גננת ששתתה אתמול בלילה שלוש כוסות מרטיני או בידיה של גננת שעישנה אמש אחת קטנה – לא היתה לי בכלל התלבטות.

הייתי מעדיפה אותם בידיים של גננת שעישנה בלילה יותר משאני מעדיפה אותם באלו של גננת שלוקחת תרופות נוגדות דיכאון, תרופות אנטיביוטיות ומשככי כאבים שונים. לעזאזל, בוחרת בגננת שעישנה אמש על גננת שרבה עם בעלה, גננת שקמה לתינוק שלה יותר מפעמיים במהלך הלילה ומורה שמשוכנעת שלעשן גראס זה רע.

יותר מזה: אני די בטוחה שחלק ניכר מההורים, מדי פעם, ממלאים את הריאות בעשן סמיך שנוצר כתוצאה משריפת אחד מתוצרי הקנביס. נראה שבינתיים הם ממשיכים לגדל את הילדים שלהם בסדר גמור (או לא בסדר גמור), ממש כפי שהם היו עושים זאת אם הם היו לגמרי סחים. ואין לי ספק שגם חלק ניכר מאוכלוסיית המורים והגננות חוטאים פה ושם באיזה ג'וינט. ואם הם לא עושים זאת, זה רק כי הם עובדי הוראה ולכן לא יכולים להרשות לעצמם הנאה כל כך יקרה.

ואם אתם ממש בקטע של אקסטרים, אז דמיינו עכשיו את שר החינוך שלכם, דיג'יי חובב, עולה לנגן בפאב בלי לעשות איזה פאף. נראה אתכם אם תצליחו.

ומהפאב בחזרה לבית הקפה, שם ישבתי המומה מול בחורה די צעירה שבחרה (ועדיין בוחרת) לאכול את כל החרא המדושן הזה, רק כי היא מאמינה שחינוך זה חשוב ושזאת הזדמנות אמיתית לעשות משהו טוב.

אז אחרי שפלטתי בערך עשרים וואטדהפאק ברצף, היא טענה שהיא יכולה לזעזע אותי אפילו יותר והיא גם – תנו לי לחסוך לכם את הסקרנות – הצליחה. "כל החולים הכרוניים, בלי קשר לקנביס רפואי, לא מבוטחים על ידי משרד החינוך נגד תאונות ורשלנות". שזה אומר שאם היא מועדת בגלל צעצוע בגן ושוברת יד, לא יפצו אותה.

נכון, אין כל קשר בין מחלת המעיים לצעצוע הסורר שגרם לשבר ביד בדיוק כמו שאין כל היגיון בהפקרה של עובד רק כי הוא לא בקו הבריאות. אבל למשרד החינוך אין זמן ללוגיקה פשוטה, הם אפילו טרם רכשו כישורים בהבנת הנקרא, או כל יכולת אחר שתאפשר להם לקרוא מחקרים על קנביס רפואי. או לפחות על איך ראוי וצריך להתנהג לעובדים במצב בריאותי קשה.

 אז מה בינתיים? הקפה נגמר והתברר שהגננת, חוץ מלשים 12 שקל על הפוך קטן, משלמת מכיסה על ביטוח פרטי לתאונות עבודה וגם (כשזה בלתי נסבל) על הגראס שמגיע לה חינם אין כסף.

ותודה, שוב, למשרד החינוך.

עדכון 11.10:

החיפוש שלנו אחרי חוזר מנכ"ל שאוסר על עישון קנביס העלה חרס. עדיין לא ברור לנו אם מדובר ביוזמה מקומית של אחד המנהלים שניסה להפחיד את הגננת או שיש הוראה כזאת איפה שהוא. נמשיך בחיפוש.

עניין הביטוח נמצא בדיונים מול משרד החינוך, בשאיפה שישנו את ההחלטה הטיפשית ויחסכו למורים חולים במחלות כרוניות עוד הוצאה של כמה מאות שקלים בשנה.

ה-מצביא, ה-מדינאי, ה-ברק

"החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן שהמפלגה שלך, עצמאות, תקבל לפחות ארבעים מנדטים בבחירות" – מצביא ישראלי ותיק.

סתם נו, החיים זה מה שקורה בזמן שאני עסוקה בלכתוב פוסט על ברק הנוזף והאינו ננזף ונזכרת שזאת לא הפעם הראשונה שאהוד ברק מרגיז אותי עד כדי פוסט.

בפעם הקודמת שזה קרה, אי שם ב 2010 (טרם הקמת מפלגת העצמאות), זה היה אחרי פרשיית המלון בסלון האווירי בפריז וקצת לפני שהוא המריא לארצות הברית כדי לשכנע את שר ההגנה האמריקני להעביר לנו מטוסי חמקן חדישים תמורת 10 מיליארד דולר. בשביל מה אנחנו צריכים F-35? כי כנראה שגם בעוד עשר שנים נצטרך לאיים על האיראנים בתקיפה.

בגלל שהפוסט ההוא טרם ראה אור, אין זמן טוב מזה לפרסמו. הנה:

יש לי חברה טובה, דיילת קרקע ואני מחבבת אותה למרות שמאז שעלתה על המדים של חברת התעופה הלאומית המופרטת היא התחילה לגלות עניין רב באורתופדיה (לטענתה, כל  ישראלי שני סובל מבעיות ברכיים שמקשות על תפקודו ומאלצות אותו להתיישב במטוס רק במקום עם הרבה מקום לרגליים) ובגנטיקה (משוכנעת שהחצי של מדינת ישראל שלא סובל מבעיות ברכיים, חולק ד.נ.א משותף עם אולסי פרי ובשל הנתונים הפיזיים המשובחים הללו, זקוק אף הוא למרחב מחיה רב ככל הניתן לאזור הגפיים התחתונות). אותה הדיילת מעדכנת אותי מדי פעם על כל מיני אנשים חשובים (פליטי ריאליטי) שממריאים לכל מיני מקומות אקזוטים (ברצלונה). שלשום היא סיפרה לי שגם החייל המיותר בצה"ל, כלומר המעוטר בצה"ל, אהוד ברק, היה בין אלו שיצאו את גבולות הארץ. הוא טס לניו יורק, או שאולי לפרבר ההוא שנקרא וושינגטון.

ממש בשלב הזה בודאי כולכם נתקלים באותה סוגיית צ'אק נוריס מוכרת אך חשובה: האם המטוס המריא ולקח את ברק לארצות הברית או שמא היה זה ברק שהמריא את המטוס ולקח אותו – בעיניים עצומות וכשיד אחת מתעסקת בעגלת הדיוטי פרי – לארצות הברית.

בהתחלה חשבתי שזה לכבוד החג, אודי לקח את נילי והם יצאו לשבוע פלז'ר לבדוק את מלונות היוקרה בערים שהן לא פריז, לטייל ואולי לעשות קצת שופינג. טעיתי. זתומרת, בערך טעיתי. ברק נסע לביזנס, עד כאן הטעות. חוצמזה הוא דבק בתכנית הפלז'ר המקורית: הוא בודק את מלונות היוקרה בערים שהן לא פריז, הוא בטח מטייל קצת וגם עושה שופינג. מלא שופינג.

ולראיה, הנה, רק נחת הבחור ובמקום ללכת לדפוק צרפתית רטובה לגלן בק, האיש מיהר לגייטס (בובי, לא ביל), שם סטיפה על השולחן ואמר "תארוז לי טו גו". אבל גייטס לא כל כך רוצה למכור. מסיבותיו שלו, שאני בטוחה שהן די הגיוניות, הבנאדם לא חושב שזה חשוב שיהיו לנו פצצות שחודרות בונקרים. "אם יהיו לישראלים פצצות שחודרות בונקרים" הוא בטח אמר לעצמו "יש סיכוי לא רע שהוא יחדור לבונקר שבו אהוד ברק מאפסן את האינטגריטי והכבוד העצמי שלו ויגרום לו לעזוב את החיים הפוליטיים ולשלוח את מפלגת העבודה למוסד לנשים מוכות (בוז'י מכיר כמה)". בעצם, אולי זה טיעון כן למכור לנו את הנשק המתוחכם הזה. לא ברור.

אתם אולי חושבים שנטיה מוגזמת לשופינג זה משהו שאפשר לייחס לייצור בלי מודעות כלכלית ובלי רסן, אבל מורשה חתימה על הנייר החלק הזה שמדפיסה הקופה אחרי שמעבירים בה כרטיסי אשראי. לא משנה כמה חסר גבולות יהיה יצר הקניות של הנשים (וההומאים, אני שונאת להפלות מגזר אחד כשאני נוהגת בגזענות כלפי אחר), אני בטוחה שכולן ביחד, המובטלות שנוסעות לקניון עם כרטיסיה של אגד ואלו שנוסעות אליו עם לקסוס חדשה, לא הצליחו להוציא ביחד עשרה מיליארד שקלים במסע קניות אחד.

 

הסחבק שלנו אודי, דוקא כן הצליח. בנסיעה הקודמת שלו לאמריקה, הבנאדם הצליח להתארגן על מלא מלא מתנות וצעצועים חדשים. כי כמו כל גנרל, גם אודי שלנו אוהב משחקי מלחמה, וכמו כל מי שאוהב משחקי מלחמה, הוא אימץ בחום את הטקטיקה שגורסת – ככל שיהיו לך כלי נשק יותר חזקים, ככה יהיה לך יותר קל לנצח. אתם אולי חושבים שזאת לא טקטיקה, שזאת עובדה פשוטה ומובנת מאליה, אבל אני מכירה כמה חבר'ה שדוקא מאמינים שהמפתח לניצחון טמון רק בנכונות שלך להיות מתוקצב מכספי אחרים ולהעמיד פני מתפלל. בכל מקרה, אודי רצה לקנות את המטוסים הכי טובים שיש. הוא בטח חשב לעצמו שגם אם לא נשתמש בהם, זה תמיד טוב שיש כאלה בחניה ושזה אף פעם לא מזיק שבחורינו המצוינים יתרגלו את כישוריהם המעולים על האווירון הכי סטייט אוף דה ארט שיש.

בהתחלה ארצות הברית לא רצתה למכור. לא, לא כי הם אנטישמיים, סתם כי לא בטוח שהם מבינים בשביל מה אנחנו צריכים את התענוג היקר הזה. אבל אז אהוד לחץ, ולחץ עוד ואז עוד קצת. באמצע בטח נפלטה לו המילה "שואה" ואז אולי גם המשפט "האויבים המאיימים להשמידנו" ועוד כל מיני קלישאות שלגייטס נשבר הזין מלשמוע, אז הוא התרצה והסכים למכור. בלוקהיד מרטין פתחו בטח כמה בקבוקי שמפניה ואולי גם אהוד חגג ופתח בקבוק. או את נילי.

ואז אהוד חזר הביתה. בדרך לשדה התעופה הוא בטח חג מעל הדירה הישנה שלו באקירוב, זאת שאהב וטיפח והסתובב בה כשהוא לבוש בחלוק ומרוח בקרמים כשהוא מדדה על נעלי עקב ומחזיק בידו כוס ברנדי חמה ועותק של הסרט המופלא "רוצה אבל פוחד 2". בכל זאת, זה אהוד ברק, הוא לא צריך להוכיח לאף אחד את גבריותו. כשהמטוס יתחיל להנמיך, רא"ל במיל' ברק בודאי הבחין, כבדרך אגב, גם בישראל של אלו שלא גרו באקירוב. אולי בדמיונו הלא ממש פרוע הוא ראה את כל בתי החולים עם הרופאים שסוגרים ארבעים שעות משמרת ואת בתי הספר שנבוכים מזה שהם קיבלו את הטייטל "מוסד חינוכי" ואת הכבישים המשובשים והמסוכנים וכל שאר הדברים הקטנים והלא חשובים האלו שאפשר היה לסגור ולשדרג עם העודף מעשרה מיליארד שקלים נוספים בתקציב המדינה. מצד שני, זה אהוד ברק, אין מצב שהוא חשב על זה.

וזה לא מפתיע, באמת. לצפות מאהוד ברק השופוהוליק לחשוב על הציבור זה כמו לצפות ממנו להיות נבוך אחרי שקרא את הפרק בספר של אולמרט שמתאר איך הוא התחנן שיכניס אותו לקדימה. אין לו את זה, לבחור, הוא לא מסוגל. המקסימום שהוא יכול לעשות זה לעמוד על הסטילטו שלו ולפנטז על מסע הקניות הבא בחו"ל ועל קורס איפור באיל מקיאג' ועיצוב חדש למפשעות שלו. כי מה נשאר לו בחיים חוץ מטייטל מפוצץ וההנאות הקטנות של החיים?

אבל אני רגועה. באמת. אני חושבת על כל קלישאות הביטחון שיאכילו אותי עכשיו ונעים לי בבטן. אין כמו איזה "קמים עלינו לכלותינו" קטן בצירוף עם "אבל זיבי הם יצליחו, החארות" כדי לשפר את מצב הרוח. הרי יש לנו מטוסי חמקן ויש לנו פצצות חודרות בונקר ויש לנו עץ ויש לנו כביש ויש לנו גשר בארץ ישראל, בארץ ישראל. כי הרי היא יפה. וגם פורחת.

אני אשמח גם אם אהוד יעביר את המסר האופטימי הזה הלאה, יו נואו, לבחור הבא שידלג בגיל חמישים לעולם הבא כי לא היה מקום בטיפול נמרץ נשימתי ובאופן כללי כי הוא צריך לחכות 4 חודשים לבדיקה שיש מצב שהייתה מצילה את החיים שלו, ולכל הילדים החמודים/ערסים לעתיד שלעולם לא יעשו הכרות בסיסית עם השפה העברית אבל יתרגלו עד אין קיץ את נוהל שליפת סכין פרפר, וגם לאלו שיפגשו בשנת 2011 מעקות בטון שמפרידים בין נתיבים שהיו מביישים אפילו את 1981. אני מאמינה שיקח לו דקות ספורות להגיע לכל האנשים האלה. סך הכל מדובר במיעוט, קומץ, לא משהו שיש לו כוח אלקטורלי. שישה, אולי שבעה מיליון איש. הם בטח היו ממש שמחים לשמוע תשובות מאהוד שלנו, אבל גם הם כבר יודעים שלהיות או לא להיות זאת לא השאלה. השאלה היא: עוף או בקר?

אבל איזה שופינג בנזונה הרבצת באמריקה, אה?

מטומטמים, לא לשרוד. לחיות

אפשר להכתיר את סוף השבוע האחרון כפורה מאד. זה כמובן בתנאי שמגדירים פריון באמצעות זמינות של חומר קריאה מדכא במיוחד. ואכן, עיתוני השבת הפילו עליי שלל כתבות שמציגות בסלואו מושן את מעריב נופח את נשמתו, והייתה גם כתבה אחת על המשבר הזה שעוברים בני גילי כשהם מגלים שהם תפרנים בלי עתיד. משבר רבע החיים, כך זה נקרא.

אבל קודם מעריב, ברשותכם:

עם כל החיבה שלי לדמוקרטיה ולתפקידה של העיתונות בה ועם כל חוסר החיבה שלי לאסירים משוחררים שמעלימים כספי פנסיה ופיצויים של שכירים, הקינה הזאת על לכתו של מעריב היא אישית ופרטית. עבור הכלבה האגוצנטרית שאני, הקריסה הזאת היא בעיקר האחרונה בשורת הוכחות לזה שבחרתי במקצוע הלא נכון.

שבע שנים אני כבר מתפרנסת (או לפחות מנסה להתפרנס) מהתחום הזה. התחלתי ממקום שלא משלם נסיעות, חופשות וימי מחלה ומשם השתדרגתי למקומות שמשלמים בשוטף פלוס הריון של פילה ממוצעת (כשהם לא שוכחים לשלם), שלא מאמינים בשעות נוספות ולכאלו שסבורים שאפשר לכבות לעובדים מזגנים אם לוח השנה מראה על שבת. המסקנה המרכזית שלי משבע השנים הלא רעות אבל הבטח לא טובות האלה היא שאני לא שווה הרבה על הנייר. ובדגש על הנייר ממנו עשויים תלושי משכורת.

ואם תרשו לי קצת עתידות, אז לא נראה לי שהמצב הזה הולך להשתפר. כי כשמצד אחד יש מקצוע הולך ונעלם ומהצד השני כמה מאות מובטלים חדשים ומאד נחושים (אני מנחשת שלמי שאין פיצויים יש הרבה יותר נחישות למצוא עבודה חדשה) הולכת להיות לי תחרות ממש קשה בדרך לג'וב הבא. ותחרות, ככה אומרים הכלכלנים, טובה לשוק ועוזרת להוריד מחירים. או במקרה הזה: משכורות.

ואולי בגלל זה בשבוע האחרון דחיתי כמה גישושים שהגיעו אלי בנושאי עבודה. אלו אמנם כולה גישושים, אבל רק חודש אחורה טרחתי לא מעט כדי למצוא ליד כזה. וחודש זה לא כזה הרבה זמן (למרות שהעבירו לשעון חורף, אז זה הפך לחודש ארוך במיוחד).

אבל זאת לא רק הבעיה שלנו, אלו שבחרו מקצוע שרוב הזמן עובדים בו הכי קרוב שאפשר לפרו בונו. מסתבר שאם אתם בגילאי 25-30, סיכוי לא רע שגם אתם נדבקתם במגיפה שזכתה לשם הלא באמת מחמיא משבר רבע החיים (לינק פה). זאת תופעה מבאסת כי 1. בחישוב גס, זה אומר שנגזר עלינו לחיות עד גיל מאה. 2. היא מוכיחה שאיני מיוחדג'ת ושהצרה הזאת של צעירים בלי עתיד נפוצה יותר משחשבתי.

מהנדסים, מורים, עורכי דין, פראיירים שמתעסקים בתקשורת –  בסוף כולם עובדים בלא לטבוע, בלנסות להשאיר את הראש מעל המים. עסוקים כל הזמן בלהיות מרחק של שניה אחת, שני סנטימטרים וחמישה ליטר מים בריאות מלטבוע.

ולי, פרדון מיי פרנץ' אנד מיי דימויים פרום עולם המים, אין כוח יותר לעשות תנועות מוזרות עם הידיים והרגליים כדי לשרוד עוד חודש בקושי. לא בא לי להרוויח שכר שמעליב אותי ולשלם שכר דירה שעושה לי לבכות ולקנות במחירים שמוציאים את החשק לחיות. אני רוצה לצוף כמו שצריך, אבל אני מוכנה גם לטבוע. במילים אחרות: או שאני אתחיל לראות פה עתיד, או שיגמר לי החמצן ואני אעוף מכאן למדינה שלא רק מעמידה פנים שהיא מערבית. אתם יודעים, מדינה שהבינה שהאזרח הוא לא רק כלי קיבול שצריך לרוקן מכסף.

אבל מה שאני באמת רוצה זה לראות את כולם טובעים יחד איתי. לא חלילה כי אני בעניין צרת רבים, אלא כי אם מסה של צעירים לא תצליח לשלם שכר דירה או משכנתה, יותר לא יוכלו לדרוש פה מיליון ומשהו על דירת ארבעה חדרים ביבנה. אם המסה הזאת תאבד את זה ולא תוכל יותר לסיים ימי עבודה של 10 שעות בלי לדמיין שהם מרססים את כל הקומה עם עוזי, למעסיקים לא תהיה ברירה אלא לפתוח מילון ולברר מה ההבדל בין לעבוד לבין להשתעבד. להמשיך או שהפואנטה כבר ברורה?

שיטבעו כבר. וייקחו איתם את שיטת הממשל הלא מתפקדת הזאת ואת הכלכלה האכזרית וחסרת הרסן ואת המנגנונים המושחתים שמוודאים תמיד שהראש לא עובר ביותר משני סנטימר את קו המים.

שיטבעו. ואז, אולי, אפשר יהיה לנשום פה לרווחה.

יש ריח של בחירות באוויר. שמישהו יביא מטהר

רציתי לכתוב על הבחירות המתקרבות. באמת שרציתי. ולראיה, גם כשהבחירות בכלל לא מתקרבות, אני אוהבת לכתוב על בחירות. וכן, שמעתי את הערת הביניים מהיציע על זה שבישראל תמיד יש בחירות שמתקרבות.

אבל אין כל כך טעם לומר את מה שיש לי לומר אם החלטנו מראש, קולקטיבית, שזה קרב אבוד ואפילו ניחשנו כבר את התפלגות המנדטים בצורה כה מדויקת, עד ששמנו על זה מאתיים דולר בויקטור צ'נדלר.

ובצדק, אגב. כי מה הסיכוי שתהיה הפתעה? כמה סיפורי סינדרלה יכולים להיות בשנה אחת? מקסימום אחד והוא התבזבז כבר על האליפות של עירוני קריית שמונה. מזל שלא זכינו באוסקר, זה כבר ממש היה סותם את הגולל.

מישהו חייב לספר לשמאל שתבוסתנות זאת לא תכונה סקסית. לא ששמאלנות היא משהו סקסי. להפך, שמאלנות היא ליבידו-קילר. בעיקר אם הפרצוף הראשון שעולה לכם כשאתם חושבים שמאל הוא הפרצף של זהבה גלאון.

אלוהים ישמור, איך אתם מצפים שהעם יצביע לאישה הטרחנית הזאת? אני מעדיפה ארבעה חודשי אישפוז ביוספטל עם שברים בארבע גפיים, נמק במעי ופיסטולה, מאשר להקשיב לה מדברת חמש דקות.

סליחה רגע, סטיתי. איפה היינו? אם הקשבנו לזהבה גלאון אז כנראה שבגיהנום. בכל מקרה, תבוסתנות. כן, אז שתדעו שבתי הקברות מלאים בכל מיני דמוקרטיות שאמרו "נה, אין לנו סיכוי מול המנהיג הכריזמטי הזה ועדר הסתומים הזה שהולך אחריו".

תכלס, אין לשמאל סיכוי מול הכריזמה שלו. כבר עדיף לי לחכות שיצמח לי דרכון גרמני בתוך היד מאשר לחכות שתצמח לשמאל כריזמה. בגלל זה אולי כדאי לבלבל את הכריזמה עם עובדות.

נגיד, לומר לכל איש ימין בסביבה שלכם, שלפני שהוא משלשל את ביבי לתיבה, שיחשוב על הקשיש שאיפסנו במסדרון כי ביבי העדיף לפתוח מתנ"ס בהתנחלות שאפילו אנשי המנהל האזרחי עדיין לא שמעו עליה (ובנימה זו, למה לבזבז את הכסף על מתנסים? תשקיעו ישר במטווחים ובלש"ביות לגילאי 11-16).

תזכירו לו שאם באמת ישלשל מחל, רוב הסיכויים שהילד שלו כבר לא יוכל לקנות דירה בעצמו, גם לא אם תוחלת החיים כאן תעלה ל400 שנה והוא יחסוך 350 שנה מתוכם. ציינו בפניו את גובה העמלות שגובים ממנו הבנקים ואת דמי הניהול שתוקעים את הפנסיה שלו בתחת. אבל הכי חשוב, תגידו לו מי האיש שלא עושה עם זה כלום.

דברו קצת על מערכת החינוך, על ההשכלה הגבוהה, על התשתיות – על כל הדברים האלה במדינה שלנו ששילבו לרוורס וכעת דוהרים אחורה בציפיה ברוכה להגיע בקרוב עד לתקופה העותמאנית.

אם אתם חושבים שהאיש שמולכם בשל להתמודד עם רעיונות קצת יותר מורכבים, אז תסבירו לו שלמרות הקלישאה המוכרת ששלום עושים עם אויבים, אפשר וכדאי לעשות שלום גם עם אלו שאנחנו עושים איתם שלום כבר עשרים שנה כמעט. וגם לסיים עם זה. ומהר.

ואולי, לא בטוח, היד שלו תרעד מספיק כדי לא לעשות את הטעות שעשו אבות אבותיו ועושים אחיי אחיו וגיסות גיסותיו.

מצד שני, קיים סיכוי יותר מסביר שהוא ימלמל לכם משהו שנשמע כמו איראן. במקרה הזה, תסבירו לו שכשהוא יראה את אבא שלו חסר אונים במסדרון בברזילי/זיו/סורוקה, או לחילופין את הדו"ח השנתי של קופת הגמל שלו, הוא בעצמו יאחל לזה שהאיראנים ישמידו אותנו עם האטום הזה שאף אחד לא ייתן להם לפתח.

ותבוסתנות זה באמת מאד לא סקסי.

אסון כזה, בקטנה

ביום רביעי בעוד נוהגת בכבישי ישראל, נקלעתי בטעות לראש העין. חשוב לי להדגיש שזה לא היה מרצון. אף אחד לא מגיע מרצון לראש העין. ושימו לב, הכנתי גם תירוץ: זה היה יום שרבי ואביך במיוחד, מה שגרם לתקלות מאד רציניות בלווייני הניווט וככה יצא שהגעתי אליה. בטעות.

אחרי חצי שעה של מריבה קונסיסטנטית עם הג'יפיאס, שקלתי להכניס לדרייב ופשוט לנהוג לאן שהרוח החמה עד כדי בלתי נסבלת תיקח אותי, אבל האופציות לא היו משהו. כי הרי ידוע לכל שמראש העין אפשר להגיע רק לשני מקומות: לאריאל שבשטחים. או גרוע יותר, לפתח תקווה.

לא משנה איך, אבל בסוף נחלצתי מראש העין, אספתי את מה שצריך והמשכתי לראשון לציון (טוב. את זה כבר אין לי איך לתרץ). בעוד נוהגת בכביש 4 השעה נהייתה גם היא 4 ואני מיד הגברתי הרדיו מתוך יראת כבוד למהדורת חדשות. ואז הקריין מתחיל: "אסון בהר הרצל".

אסון? אוי ואבוי. דרמה ומתח ברכב. אני מגבירה אפילו יותר. מה קרה?

"הרוגה ומספר פצועים בקריסת עמוד תאורה בהר הרצל במהלך החזרות לטקס הדלקת המשואות"

הולד יור הורסס, אדון קריין. אירוע מצער והכל, אבל אסון? כמו אסון המסוקים? כמו אסון המכביה? כמו אסון צ'רנוביל?

בינתיים נגמרה הידיעה על האירוע, שהכילה גם אינסרטים מכל חובש או פראמדיק שנכח בזירה.  אחרי זה, עוד ידיעה. הפעם על תאונת דרכים אי שם בדרום. שניים או שלושה הרוגים, לא זוכרת בדיוק. אף אחד שם לא הגדיר את זה אסון ואפילו לא אסון משולש (בכל זאת, מספר ההרוגים באסון הזה גדול פי שלושה מבאסון של הידיעה הקודמת). ובצדק. זה לא אסון.

כי לא הכל "אסון", ולא כל אירוע הוא "נורא" ו"קשה". כן, גם הוא קורה בהר הרצל וגם אם ההרוגה היא קצינה צעירה.

מצד שני, כל האסונות האמתיים שלנו לא ממש זוכים לכותרות מפוצצות. תראו למשל את האסון שנקרא היחס של מדינת ישראל לניצולי השואה, והיחס של מדינת ישראל לקשישים.

ויש את האסון הנורא הזה של הזנחת מערכת הרפואה הציבורית. יודעים כמה מתו/מתים/ימותו באסון הזה? ועדיין, אף אחד לא יקרא לזה אסון.

טוב נו, אי אפשר להאשים אותם. כלומר, אותנו. האסונות האלו כמו קונסטרוקציות של תאורה. הן מרחפות מעלינו כל הזמן ואנחנו לא נשים לב אליהן עד שהן יתרסקו לנו על הראש.

גם המילה טרגדיה, אגב, נשחקה עד דק. כל דבר הוא טרגדיה. וזאת זילות. מקטין את הטרגדיה הגדולה באמת. זה שנקלעתי השבוע לראש העין.