ספוטד: קורת גג

זהו, נגמר. אחרי שבמשך חודשיים החיים שלי נראו כמו השער האחורי של דה מרקר ביום שישי, אני שמחה לבשר שהמסע הארוך, המתסכל והמייגע אחר דירה בתל אביב הגיע לקיצו. ואין שום דבר מנחם יותר מלדעת שיש לי בעיר הזאת קורת גג, מקום שהוא רק שלי ושאוכל להניח בו את ראשי אחת לשבועיים, כשאצא לחופשת סופשבוע מהמוסד לתשושי נפש שהתאשפזתי בו מרצון במהלך התהליך הארוך הזה.

לא צוחקת בכלל. החיפוש היה כל כך נורא שאני כמעט מתפתה להכריז שזו הדירה האחרונה שאשכור בתל אביב. שזה משפט שיכולות להיות לו שלל משמעויות. למשל, שהדירה הבאה שאכנס אליה תהיה דירה שאקנה (אין סיכוי). או שתוחלת החיים שלי תהיה קצרה יותר מאורכו של חוזה שכירות ממוצע (סבירות קיימת). ואולי בכלל שבפעם הבאה שאארוז את עצמי לדעת זה יהיה כדי לפרוק אותי באוקלנד/מלבורן/טורונטו (האפשרות ההגיונית מבין השלוש).

אבל אני לא כאן כדי לדבר על נצחון הפירוס שלי, אני כאן כדי לדבר על… ובכן, דברים שקרו לאחרונה ועלולים לעודד את מי שיוצא רק עכשיו לקרב.

באחד באוגוסט, הלא הוא החג הקדוש ביותר בלוח השנה הנדל"ני, ישבתי בביתי השני, הלא הוא יד2, וצפיתי במפולת. שלל דירות שהוצעו על ידי בעליהן בסכומים מופקעים, איבדו פתאום אוויר והתחילו לאבד גובה. זה היה כמו לראות מכירה פומבית ברוורס. הדירה ברופין שצנחה אט אט מ5100 ל4900. הדירה בעמנואל הרומי שתוך יום אחד החליפה קידומת מ5000 ל4800. וכל זה בזמן שבעלי הדירה מקפיצים את המודעות באותו הקצב שמקפיצים פאד תאי על ווק. ויש עוד רבות וטובות שהיו בשוק כחודש, אבל בשניה שעמדו ריקות, פתאום חזרו לפרופורציות שלהן. לא שהן לא מנופחות, אבל צעד אחד בכל פעם.

כי ככה זה בעלי דירות בתל אביב, הם מוכנים לקבל הכל, רק לא שהדירה תעמוד ריקה יום אחד. אלא אם כן הם בעלי דירות ממוצא צרפתי בתל אביב שקונים דירה רק כדי שהיא תעמוד ריקה, למעט ביום אחד, כשהם מגיעים ארצה לביקור.

אבל הסיפור המעודד מכולם בכלל לא קשור בדירה ריקה. למעשה, מדובר בדירה שמתפנה רק בספטמבר וממוקמת ברחוב גוש חלב (לא לבלבל עם הגבנ"צ, העיר הקדומה או עם רחוב שביל החלב, שנמצא בצד הפחות נכון של איילון). תג המחיר שלה עמד על 5300 והלכנו לראות אותה כי ציפינו שבמחיר כזה נקבל משהו מרשים במיוחד. ובכן, שלא כדרכו של גוש חלב, הדירה הזאת הייתה דווקא פרווה. החלטנו להשאיר פרטים לבעל הדירה שהיה במקום. אחרי הכל, אלו הם כללי הטקס ואני מכבדת אותם.

יצאנו משם ללא חשש כי ראינו שמוקמנו ברשימת המתעניינים במקום החמישי והלא ריאלי וגם כי הבעתי בפני בעל הבית אותה התלהבות שהראיתי כשרופאת המשפחה שלי הציעה לי לעבור קולונוסקופיה. אלא שכעבור חצי שעה קיבלנו טלפון מפתיע במיוחד שמזמין אותנו להגיע למחרת בבוקר לחתום על חוזה בדירת חלומותינו אשר בגוש חלב (לא לבלבל עם הגבנ"צ וגו'). זאת הייתה אשתו של בעל הנכס והסברנו לה שזה כנראה לא יקרה בינינו, כי עד שלא יתקינו את חיפוי הזהב לברזים ולידיות, היא עדיין לא שווה 5300.

לא חלפו חמש דקות וכבר טלפון נוסף. הפעם זה היה בעל הדירה עם הצעה שבעיניו, כנראה, אי אפשר לסרב לה. "קחו את הדירה ב5200". סרבנו ואפילו עשינו זאת בנימוס יחסי. "אבל זה מה שהדייר היום משלם, אני לא יכול לרדת". סרבנו בשנית תוך כדי שלבנו נכמר ונשבר.

כשהתאושש ואולי בשל ההלם שתקף אותו, בעל הבית התחיל לשאול כמה שווה הדירה לדעתנו (4800-5000) ואז התחיל לעשות שרינג ולספר שבאמת לא היה ביקוש הפעם והוא לא מבין למה. נפרדנו כידידים וקבענו שאם המחיר ירד לחמש, הוא ירים אלינו טלפון.

וכך במשך שלושה ימים נוספים המודעה המשיכה לרוץ לה עם תג מחיר של 5300, עד שביום הרביעי נפל דבר והמחיר השתנה ל5100. ולמה זה מעניין? כי יש בתל אביב בעל דירה שמשכיר היום את הדירה שלו בפחות כסף משהשכיר אותה בשנת 2011. ואני מתערבת אתכם שהוא לא לבד.

וגם אם מדובר במאה שקלים בסך הכל, זה עדיין מעודד.

כי ייתכן שהחיינו והגיענו אל קצה גבול היכולת של השוכרים בתל אביב; שהראש שלנו, שאנחנו מחזיקים בכח מעל המים, נתקע עכשיו מהצד של הפדחת בתקרת זכוכית שנוצרה על ידי אותו זגג שאחראי לעליית המע"מ, העלאת שיעורי המס ויוקר המחיה בכללי.

 וזה יפסק, העושק הזה. זאת הבטחה, לא חלום ליל קיץ שרקמתי באופן עצמאי. לא כי מתבשלת כאן מחאה, לא כי אנחנו הפכנו לציבור צרכנים חכם ומודע. זה יקרה כי פשוט נגמר לנו הכסף, אין מאיפה להביא יותר. גם את המאתיים-שלוש מאות שקל שעוד יכולנו לגרד כדי לשמר את רמת החיים שלנו, שתו לנו גזירות מוכות גורל שהטיל עלינו שר אוצר מוכה בסנוורים. וזהו, פיניטו לה קומדיה. בקרוב יבואו הדמעות.

עוד לפני הדמעות וכדי לתת דוגמה אישית, אספר לכם שאני משלמת היום 800 שקלים פחות מששילמתי ב2011 על דירה שהיא כמעט באותו הסטנדרט (אם תורידו את הפרקט, את הויטרינה בסלון, את ארונות המטבח החדשים ואת האמבטיה הענקית). ועדיין, מבטיחה לכם, עשיתי עסקה מוצלחת במיוחד ותודה לאל שלא נכנעתי לכל החזרזירים החמדנים שפגשתי במהלך הדרך, כי כידוע, הדרך לגהנום רצופה אוינק אוינק.

ועכשיו תורכם לריב עם חזירי בר. לי יש מטבח בן 40 שצריך לקרצף.

למה היא לא אוהבת אותי בחזרה?

בואו נעשה דבר כזה: כדי להקל מראש על האווירה הכבדה והמדכאת שהולכת לאפוף את הפוסט הזה, אני אפתח בבדיחה. באותה נשימה אני גם אבקש מכם להנמיך ציפיות, כי אם לשפוט אובייקטיבית, אני די בטוחה שהיא לא מצחיקה:

"חבר: עזבי שטויות, לכי תחפשי דירה בגבעתיים. תקבלי שלושה חדרים במקום שניים ועוד ישאר לך עודף.

שני: בשביל מה אני צריכה שלושה חדרים?

חבר: אחד יהיה חדר שינה, השני סלון ועוד חדר שבו יהיה לך איפה לתלות את עצמך."

הזהרתי מראש שזה לא יהיה מצחיק. אין שום דבר מצחיק בגבעתיים.

ובזמן שאתם סתם לא צוחקים, איפושהו בצד השני של העולם, בבית עלמין מוריק ושקט וירגי'ניה וולף מתהפכת בקברה בסל"ד כל כך גבוה שאפשר לייצר ממנה אנרגיה שתצליח למזג את גוש דן בצהריי יום קיץ עתיר לחות. וירג'יניה, תביני, נשים כבר לא צריכות היום חדר משלהן, הן צריכות בעיקר (ומסיבות שאינו ברורות לי) יותר מרחב אישי בנסיעה בתחבורה ציבורית ופחות גברים שיושבים באוטובוס בפישוק רחב.

אבל עזבו את זה. מה שבאמת מתסכל בסיפור זה לא המחירים הבלתי סבירים, לא הגמישות בהגדרות (קומה ראשונה היא קרקע, שבעים מטרים מרווחת היא חמישים מטרים ביום טוב), לא זה שהדיירים חושבים שאני אלטע זאכן ומנסים למכור לי תכולת דירה (גם את המזגן! והפרקט! נשבעת לכם ביקר לי) וגם לא בעלי הבית הורודים שדומים לפרות נמוכות. מה שמעצבן כאן זה שהעיר שאני אוהבת אומרת לי באופן הכי חד משמעי: "אין לך מקום פה, לכי". ויותר גרוע, אני גם צריכה להתנצל על זה שאני בכלל רוצה לחיות בה. זאת עיר לעשירים, לצרפתים שמנסים להלבין הון ולצעירים מוצלחים שנולדו לסבתא הנכונה או השתעבדו לבית התוכנה הנכון. ואין לי אפילו כח להסביר על זה שהמחיר המופקע שאלה מוכנים לשלם על העיר הזאת מגיע לא מעט בזכות הצבע שנותנים לה כל החברים התפרנים שלי שנבעטו ממנה אחד אחרי השניה בשנים האחרונות. אתם הרי מספיק חכמים להבין שאם כל אלו שלא יכולים להרשות לעצמם את העיר הזאת פשוט יוותרו ויעופו מכאן, תל אביב תהפוך להיות רעננה פר אקסלנס. ולא שיש לי משהו נגד רעננה, אני פשוט אוהבת את הידיעה שלא משנה מה יקרה, תמיד יפריד בינינו כביש מספר ארבע.

אז כן, ברור. לא נולדתי בתל אביב, לא גדלתי בה, אפילו לא באתי לרכוש בה השכלה אקדמית או גינונים מגניבים, אני לא מבלה במועדוניה ולא משתזפת בחופיה. ואני לא מתייחסת אליה כאל שלב חולף של תחילת (או אמצע. או סוף) שנות העשרים ולא אנטוש אותה כשיתחשק לי ילד ודירת שלושה חדרים בכפר סבא. אני פשוט אוהבת לגור פה. כמה שאני שונאת לגור בישראל – ככה אני אוהבת לגור בתל אביב. ואני שונאת את החיים בישראל שנאה יוקדת, אתם הרי יודעים את זה. וכל עוד אני עדיין כאן, אני מעדיפה שזה יהיה במקום היחיד שלא מעביר אותי על דעתי. וזה שווה כל שקל באקסטרה שש מאות שקל לראש שאני משלמת בחודש (תזכרו את הפרט הזה, עוד נחזור אליו).

כי זאת עיר נורמלית. כן, היא אשכרה מנסה להעמיד פנים שהיא עיר מערבית והיא מנסה להתנהג רגיל גם בשבתות והיא יוצאת מגדרה כדי שכל אדם, מוזר ככל שיהיה, ירגיש פה בנוח. ומפוצץ פה בכלבים, הם אשכרה השתלטו על המרחב הציבורי וגם זה נהדר. ויש לה ים. איך בכלל אפשר לגור בעיר בלי ים?

ואין בה חניה. ואני אוהבת את זה כי אני טיפוס של טאף לאב. אני רוצה שהיא תדע שהרגע סיימתי חיפוש חניה בן ארבעים דקות ועשיתי את כל זה כדי להמשיך להיות איתה, כושלאמאשלה.

בטריבונה צועקים לי עכשיו שאפסיק להשתפך, כי מערבית או לא וים או לא, אין לי אפילו כסף כדי להנות ממנה. אז ברוכים הבאים לתל אביב, העיר שאפשר להנות ממנה גם בלי להוציא שקל. זה יותר קשה ופחות כיף, אבל בהחלט אפשרי. לפחות עד שיחליטו לחייב אותנו לקנות קפה כדי לשבת בשדרה או שיאסרו עלינו להביא לים בירה שקנינו במכולת. או עד שיעלימו לנו את הים, זאת גם אופציה שצריך לקחת בחשבון כל עוד חולדאי בשלטון. ויש עוד הרבה דברים שלא עולים כסף בעיר הזאת. אמנם יש גם הרבה דברים שאפשר לעשות ולא עולים כסף גם בגבעתיים, כמו למשל לבהות בעגלות של פג פרגו – אבל זה פחות מעניין אותי.

ובכלל, איך תשימו תג מחיר על הידיעה שתמיד במרחק של מאתיים מטר ממך, בכל שעה של היום, אנשים ערים ומשהו קורה? שכנה שלי, גרושה בת חמישים שרחוקה מלהיות כל דבר שאתם חושבים על גרושות בתל אביב, אמרה השבוע שהידיעה הזאת שהעיר תמיד חיה ותמיד שם נותנת לה בטחון ונחמה. לשמחתי, אני לא אוהבת להשתמש במילים כמו בטחון ונחמה, אז אני פשוט מצטטת שכנים שלי.

רק שהדברים השתנו, ובשנתיים שגרתי בדירה הזו (שנמכרה) המחירים קפצו בפאקינג 15 או עשרים אחוז וגם בעלי הדירות קפצו ועפו על עצמם והם מעוניינים בשוכרים שעובדים בהיי טק, כי בהיי טק לא מפטרים לעולם והייטקיסטים אף פעם לא במינוס. וגם אין דירות. בכלל.  כלומר, פה ושם עוד יש דירות, אבל במקום להוסיף שש מאות שקל לראש, עלינו לאלף שקל לראש. למה? כי דירת שני חדרים נורמלית כבר מתומחרת בכמעט ששת אלפים שקלים בחודש. כדי להמחיש את המצב אספר לכם שעבור דירת שני חדרים בשטח של 63 מ"ר, משופצת (חלקית) ומוארת (אבסולוטית) אני משלמת בשנתיים וחצי האחרונות חמשת אלפים שקלים. במחיר הזה אני עדיין יכולה לשכור דירת שני חדרים, ממש באותו בניין. אבל זו תהיה דירת קרקע בשטח של 40 מ"ר, בלי אור, בלי אוויר, בלי תקווה ובלי חלום.

ואני לא רוצה להיות הפראיירית שלוקחת את דירת הקרקע שכבר שבועיים בשוק ואף אחד לא רוצה ואני גם לא רוצה לשחד את הדיירים היוצאים בכסף מזומן (כפי שכבר הציעו לי לעשות) ואני בטח שלא מעוניינת לקנות מהם את הפרקט. גם לא רוצה להיות כלבה ולגנוב מאחרים דירה שהובטחה להם (כמו שעשו לי). אני הוגנת. אני מבקשת שהעיר שלי תהיה הוגנת כלפיי.

ואני מבקשת שהיא גם תחזיר לי אהבה. קצת.

תראו אותי, אני עפה מפה – טייק 1

הנה משהו שאנחנו לא יודעים איך הוא יגמר, אבל אני אספר לכם בכל זאת איך הוא התחיל. בתשלום בפייפל. ככה התחיל תהליך ההגירה שלי, המכונה "מבצע חופש לשני" וממש כמו ששרה חווה אלברשטיין: "כרגע זה נראה לא טוב". אבל אני אופטימית באופן זהיר וגם מנמיכה ציפיות ואהיה מרוצה מכל מייל מסוכן ההגירה שהוא לא "עיינתי במסמכים שהעברת והחלטתי שלא לייצגך בתהליך. כמו כן, חשבונך זוכה על עמלת פתיחת התיק. אם הבנתי נכון ואת עוסקת בתקשורת ומתגוררת בישראל – נראה שתזדקקי לכסף הזה יותר ממני".

אופטימית. אני אופטימית, נשבעת לכם. אפילו החשש המוכר מזה שקצין ההגירה יחליט לשים את הבקשה שלי ישירות במגירה שבה מאופסנים דפי הטיוטה – נשלל. זה לא יקרה. הייתי רוצה לחשוב שזה בגלל שאני חומר אטרקטיבי להגירה, אבל זה קשור בעיקר לזה שכל התהליך מתבצע היום אונליין. בלי ניירת. כלומר, שום עץ לא נפגע במהלך נסיון המילוט שלי מישראל. הלוואי והייתי יכולה לומר אותו דבר גם על עצמי.

וכן, גם ברור שאתם ואני מנהלים עכשיו שיחה בוסרית למדי. כמעט כמו בחורה שמתקשרת לספר למשפחה שלה שהיא בהריון שניה אחרי שהבחור אמר לה "בואי אני אתן לך כסף למונית". הבנתי גם שעל הריונות נהוג שלא לדבר ברבים לפחות עד החודש השלישי- רביעי, מחשש לעין רעה או משהו כזה. לעניין הספציפי הזה אני פחות מתחברת כי נאחס לא מפחיד אותי. אני לא צריכה לחשוש ממשהו כל כך לא מוחשי ומיסטי, כשהדבר הכי מעשי בעולם – כלומר, הסיכויים – נגדי.

עם זאת, שמעתי על שני חבר'ה שעלו בשבוע שעבר על המגרש בווימבלדון ואמרו להם שרוב הסיכויים שהם לא הולכים לנצח את פדרר ונדאל. גם לסטטיסטיקה מותר לפשל פה ושם ואני מרגישה כבר בשלה מספיק לרגע הזה שבו הסטטיסטיקה תפשל, אבל לטובתי. ולתהליך הזה, שזה עתה התחיל, יש רק תוצאה אפשרית אחת: הגירה. אין לי מושג איך זה יקרה ומתי, אם זה יהיה נקי או מלוכלך, ביי הוק אור ביי קרוק – אבל זה יקרה. כי כדור השלג התחיל להתגלגל והמדרון כאן – ממש כמו הדשא בווימבלדון – חלקלק.

לדלת הפתוחה לרווחה הזאת (שלא לומר לשער העליה למטוס הפתוח הזה) התפרצו בסוף השבוע שניים: אחד, שאול אמסטרדמסקי עם מה שיכול בקלות להחשב לאחד הפוסטים המדכאים של התקופה האחרונה וגם כמקדם מכירות מעולה לתרופות נוגדות חרדה. מה שאמסטרדמסקי עושה שם, בגדול, זה לשרטט איך יראה העתיד שכבר סיכמנו שאין לכם תוך כדי שהוא שולף משם את מרכיב ה"יהיה בסדר" ומוסיף ציטוטים מכמה שיחות שעשה עם זן מאד מסוים של אנשים: כאלה שמבינים בכלכלה אבל לא צריכים לשקר לכם כי אתם לא משלמים להם את המשכורת או צריכים לבחור בהם לעוד קדנציה.

השני, ירון זליכה, שדווקא יש מצב שהוא רוצה שתבחרו בו למשהו מתישהו, בא לצעוק שהמלך הוא ערום ולא בקטע אירוטי ונעים למראה. וגם ששדדו מכם, צעירי ישראל, מאה מיליארד שקל.

שני הטקסטים האלו החזירו אותי – באופן מרשים במיוחד כי נורא התאמצתי להדחיק – לשיעורי תנ"ך בתיכון. אני לא זוכרת הרבה מאז (ותודה לך על זה, אלוהים הטוב), ברם דבר אחד עדיין לא התנדף לחלוטין: הסיפור על הבחורצ'יק ההוא שעבד בלהיות נביא אמת אבל אף אחד לא האמין לו כי היו לו נבואות זעם ובמקום זה האמינו לנביאי שקר כי הם סיפרו לעם על כמה שהכלכלה שלהם צומחת. נדמה לי שקראו לו ירמיהו, אבל אל תתפסו אותי במילה.

בקיצור, תקראו (לא את התנ"ך, את שני הטקסטים האלה). אם אתם מפחדים נורא להתבאס – תזכרו שכלום לא יעשה לכם יותר רע מאיך שאתם כבר מרגישים ביום שבו מעלים לכם את מחירי הערק. אבל אם אתם עדיין מרגישים שמפעמת בכם רוח אופטימית (או חיבה כלפיי), אז בבקשה, יש המשך במיוחד בשבילכם. באקדמיה, אם איני טועה, קוראים לזה קריאה רשות:

טוב, אתם יכולים לתפוס אותי במילה. עשיתי גוגל וזה אכן ג'רמי (דיבר בכיתה היום. זה בלתי אפשרי לא לשיר כששומעים את השם הזה) ואכן היו לו המון צ'ילבות שעבדו בלשקר. מצד שני, היריבות בין השקרנים לירמי היא כלום לעומת היריבות שהיתה יכולה להיות להם עם יאיר לפיד. הוא אולי לא נכנס בהגדרה הקלאסית של נביא שקר (כי הם, אם הבנתי נכון, שיקרו באופן קוהרנטי וברור) והוא גם בכלל רואה בעצמו משיח (שקר) – אבל בלהיות שקרן, אין עליו. גדול שקרני ישראל ושיאן העולם בשקרים בעברית.

מה שאני אוהבת במצב הזה, שממש כמו בכל יצירה ספרותית אחרת (כמו למשל התנ"ך) גם כאן דמות המשנה י. לפיד הוכנסה לסיפור רק כדי לשפוך אור על עוד כמה קווי אופי שלכם. כלומר, הוא שקרן וזה נהדר כי זה מכוון אלומת אור שוות ערך לכל הפרוז'קטורים שתלויים באמפי בקיסריה + בלומפילד + בריכת הסולטן על זה שאתם מטומטמים. אבל מטומטמים אש. מטומטמים ברמת "זה כאב כשהתעוררתם בחדר התאוששות אחרי שעברתם כריתת אונה?". אז כזה.

אני באמת חושבת שאתם הבעיה כאן, לא הוא וגם לא החבר שלו שחולק איתו את החיבה לסיגרים ושקרים (להלן: ביב הבדאי). אגב רמנסינג מתיכון, אתם יודעים כמה פעמים אני שיקרתי בשביל שחברים שלי לא ידפקו? אז יאיר עושה אותו דבר. רק שחברים שלו הם לא חבורת פריקים שמעשנים בחצר אלא איחוד בעלי ההון בישראל. ואתם הבעיה כי אתם מסרבים להבין את זה ומוכנים להמשיך לבלוע חרא (לא רק ממנו, אגב) ולקבל את המצב כמו שהוא. מה זה אומר? זה מה שזה אומר:

1. השבוע שמעתי כבר על שני זוגות שמחפשים לקנות דירה. במחירי השוק הנוכחיים. זה פחות מרתיע אותם להשתעבד לשלושים שנה מלעשות חיקוי של ריו או איסטנבול. כי מה הן שלושים שנה בכלא לעומת 12 שעות במעצר?  ואם כבר, אז אספר שאחד הזוגות הסתכסך עם ההורים כי הם לא היו מוכנים להקריב את חסכונות חייהם למטרה הנעלה. הצעת הגשה לעזות מצח.

2. זאת דוגמה משעממת. צודקים. קחו אחת אקסטרים: אתמול חברה הסבירה לי שאין סיכוי שנצליח להגדיל את מספר הרופאים/מיטות/אחיות/מכשירי MRI בישראל, אז צריך לחשוב יצירתי. היצירתי שלה התמקד בלהכריח מסעידים להגיש בבתי ספר סנדביצ'ים בריאים בלבד כאילו שהמסדרונות בפנימית ו' מפוצצים בילדים שסובלים מאוביסטי.

3. חברה אחרת ששאלה למה אני רוצה לעזוב (שלפתי, שרירותית, את סיבה #62: לא רוצה שהילדים שלי יגדלו תחת טילים), טענה בלהט שהאחיינים שלה גדלים מגיל אפס עם רקטות (ופצמ"רים!) ושאין מה לעשות, זה המצב, זה בלתי הפיך וזה לא משנה את העובדה שהם חווים ילדות מאושרת שאני יכולה רק לקנא בה. מוזר, כל כך התמקדתי בזה שאילפו אתכם לחשוב שרווחה כלכלית אמתית היא בלתי מושגת, ששכחתי שגם חינכו אתכם להבין שלגדול בין טילים זה לא רק בלתי הפיך – זה גם כיף ולגיטימי.

בקיצור, אני בעד שהאו"ם ישקול לקבל מחדש את ההחלטה על זה שציונות היא גזענות, רק בשינוי אחד – במקום גזענות, שיכתבו פסיכוזה. ושלא ישכחו לעדכן את העורכים של ה-DSM.