2015 היא השנה שבה אשנה את דפוסי ההצבעה שלי

לא רוצה להתרברב, אבל יכול להיות שפיצחתי את הקוד וגיליתי מה הדבר שהכי צורם לישראלים באוזן, המשפט שמוציא מדעתם את כולם, חבריי השמאלנים וימנים כאחד (סתם, אין לי חברים ימנים) ומכניס אותם לאטרף שאפילו לוחם דאעש שאוחז בסכין מושחזת לא מכיר. בניגוד לתחושת הבטן הראשונית, לא מדובר בהזדהות עם בנצי גופשטיין וגם לא וידוי על משיכה מינית לאיברהים צרצור, לא המשפט "אונס זה די לגיטימי אם הבחורה מתלבשת חשוף", אפילו לא אם אקרא לאמא שלהם זונה ואפרט את התעריפון המלא – כל אלה מתגמדים לעומת המשפט הבא: "אני לא מתכוונת להצביע בבחירות".

במקרה הגעתי לתגלית המרעישה הזאת כי מאז שהכריזו פה על הבחירות לכנסת העשרים, לפני מלאנתפלים זמן, אני מסתובבת בעולם ומספרת לאנשים שאני מוחלת על זכותי הבסיסית לשלשל פתק לקלפי. האמת שזה לא מדויק, בשבוע האחרון אני טוענת בלהט שאני שבויה בהתלבטות קשה בין ש"ס של דרעי לתואם ש"ס הזול שמזמינים באלי(ישי)אקספרס. נלווה לזה גם הסבר על זה שכל ההודעות ששלחתי בווטסאפ למר"ן כדי להתייעץ עדיין לא קיבלו וי כחול, אבל שאם הבנתי ממנו נכון, אף אחד מהשניים לא ממשיך את דרכו של מר"ן כי כבודו הלך בסוף בדרך כל בשר.

רק שהדאחקה הקטנה והעדתית הזאת לא ממש עוזרת לי ואנשים מצליחים, באמצעות כישורים דידוקטיביים יוצאי דופן, להסיק שגברים מזוקנים והומופובים לא מייצגים אותי משהו, אז הם ממשיכים להתעקש. ואז אני מתוודה שוב: לא מצביעה. ואז נופלת עטרת ראשם. הלם ותדהמה. צער רב ויגון עמוק.

כמו כל אדם מוכה זעזוע, גם אלו שדגמתי מיד מעלים בסיאנס את המורה שלהם לאזרחות ומספרים לי על כמה חשוב להצביע. לי, כן? אני, שהצבעתי בבערך 13 מערכות בחירות מאז שהחוק התיר לי לצרוך אלכוהול! אני, שגררתי את חבריי לקלפיות באיומי אקדח, אפילו את הימנים (סתם נו, אין לי חברים ימנים)! ולמרות שזה מרגש לגלות שאחרי שנות הכרות רבות אנשים עדיין סבורים שאני לא מבינה מה הערך של השתתפות במשחק הדמוקרטי – אני לא מתרגשת ממסע השכנוע שלהם.

הטענה המרכזית שלהם היא שאם הציבור החילוני מתון (אין לי מושג על איזה סגמנט מדובר, אבל כנראה שהכוונה היא לכל מי שהם לא חרדים, מתנחלים וערבים) יגיע בהמוניו לקלפי, אז דירות יעלו קצת כסף ויהיו אוטובוסים בשבת או משהו כזה. תוהה מתי יהיה זמן טוב לספר לכל אותם גאונים מתמטים ש: 1. ראש הממשלה חילוני. 2. שר האוצר (היה) חילוני. 3. שר הפנים חילוני. 4. שר התחבורה חילוני. 5. רוב הח"כים חילונים. 6. לא בטוח שעוד שני ח"כים ליש עתיד ואחד לעבודה הם ההבדל הקריטי שבניתם עליו. 7. ודרך אגב, החרדים לא אשמים בזה שנבחרי הציבור שלכם אימפוטנטים כמו א-מיני שנשלח לעבור סירוס כימי.

זה נהיה אירוני במיוחד כשנאום כזה מגיע ממצביע לפיד (שהתוודה על כוונתו להצביע לו שוב), האיש שקבע תקנון כל כך לא דמוקרטי שהיועץ המשפטי של המפלגה הקומוניסטית בתקופת יוזף סטאלין נמלא קנאה מעוצמת הריכוזיות. ומילא לא להכיר את תקנון המפלגה שאתה בוחר בה, זה שמאפשר ליאיר לפיד לכלוא את טופורובסקי במרתף של מטה התנועה בפתח תקווה ולהפוך אותו לשפחת המין הפרטית שלו – אבל לא להכיר את המציאות הכלכלית שאתה חי בה? כי היא לא השתנתה לטובה והעובדה שהאיש לא מקשר את זה עם היותו של לפיד שר האוצר בשנתיים האחרונות היא בהחלט פלא קטן.

גם אם זה עצוב, זה לא מתקרב לעוצמה הטראגית של מאות אלפי ישראלים שממשיכים להצביע לליכוד למרות שניכר שיורדים עליהם טילים ושהבנק מקעקע להם את גובה המינוס על הגב, בחלק שקרוב לעמוד השדרה. אפשר יהיה לכתוב ספרים שלמים על הפסיכוזה הזאת ועל היסודות הנפשיים של ההרגל הזה, לא כי להצביע לימין זה רע, אלא כי הנטיה שלנו להצביע שוב ושוב עבור מי שבבירור לא עושים את העבודה, היא הדגמה נהדרת למשפט של אינשטין על זה שלבצע את אותה הפעולה שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות, זו אי שפיות. וזאת גם הוכחה לזה שמהגניוס היהודי נשאר בעיקר יוס, אהבל אחד שאוהב את המדינה ושונא להתעמת עם המציאות.

איכשהו, מכל מבול ההשמצות המרוככות שאני מקבלת מחבריי כי החלטתי (לעת עתה, הרי בחיים הכל יכול להשתנות. למעט, אולי, מצבי הכלכלי) לא להצביע, הגעתי רק למסקנה אחת: יש יסוד סביר להניח שלא הפנמנו את צורת השלטון הזאת עד הסוף ושחלק גדול מאיתנו משוכנע שדמוקרטיה מתמצה בהליכה לקלפי אחת לארבע (זה מצחיק, כתבתי ארבע) שנים. כאילו הפתק והמעטפה הם חזות הכל ותוך התעלמות מזה שבסוף התהליך הנבחרים אמורים לתרגם את הפתקים האלה למדיניות. למשל, אם אנשים מצביעים למפלגה שבראשה עומד – ואני סתם ממציאה פה שם – מישהו בשם בנג'מין ניתאי שאומר שהוא "חזק מול החמאס", אז המצביעים אמורים לקבל ארבע שנים שקטות. אלא אם כן ריצה למקלטים היא ביטוי כלשהו לחוזק. ברגע שהוא לא עושה את זה, הקונספט של שלטון העם נמעך. ברגע שהוא לא עושה את זה ולמרות זאת בוחרים בו שוב, הקונספט של שלטון העם מתחלף ברעיון של שלטון העמות.

כי בסופו של דבר, אם אני צריכה להכנס אל מאחורי הפרגוד ולהעמיד פנים שבראש מפלגת השלטון לא עומד איש מטורף שהישגו היחיד הוא שבירת שיא גינס באזכור המילים שואה ואיראן; ולהעמיד פנים שיש עתיד לא מונהגת על ידי מחולל ססמאות טבול בג'ל; ולהעמיד פנים שמפלגת הפועלים ההיסטורית מציעה לי את הבעלים של משרד עורכי הדין הכי נכלולי בסביבה, ששתק בעצמו בחקירת שחיתות; ולהעמיד פנים שמפלגת השמאל היחידה היא גם זאת שלא הסכימה להפגין נגד מלחמה בזמן שהיא נמשכת, כי כשהתותחים רועמים המחאה על מיוט. אולי במקום זה, פשוט נעמיד פנים שכן הצבעתי?

הבחירות בתל אביב: נפילתו של המעוז האחרון

"מתחילים לזרום אלינו תוצאות אמת", אומר איזה כתב שנמצא במטה הבחירות של משרד הפנים הממוקם אי שם בשלהי שנות התשעים. והדבר היחיד שמטריד אותי, בזמן שההוא מברבר משהו על ספירה של 30 קלפיות בקרית אונו, זאת ההגדרה התלושה הזאת: "תוצאות אמת".

זה לא שאני חלילה מפקפקת באמינות התוצאות (בכל זאת, מדובר בקרית אונו ולא ברהט) אבל יש משהו לא טבעי בשימוש במילה אמת. מה אמיתי פה? מה מייצגת האמת הזאת? איך העובדה שרק ארבעה מכל עשרה אנשים עשו משהו עם הזכות הדמוקרטית שלהם הופכת את התוצאות לאמת? לכל היותר, זה הופך את הדמוקרטיה לזיוף.

ואז שוב נזכרתי בכמה שאני שונאת שאנחנו מדברים על דמוקרטיה כערך וכמה אנחנו נשמעים פלצניים כשאנחנו מקדשים אותו ומורחים לו קצת פאתוס בקצוות. לא שהיא לא ערך שיש לקדש אותו, אבל הייתי מעדיפה את הדמוקרטיה שלי פחות כמשהו אמורפי ויותר כ… לא יודעת, פרקטיקה?

זה לא שהיה לי הרבה זמן לתהות על קנקנה של התרדמת הדמוקרטית הזאת, כי לאט לאט הגיעו דיווחים מספירת הקלפיות בתל אביב. לא הייתי אופטימית. צריך להיות נאיבי עם עיוורון מלא ונכות מוטורית קלה כדי להאמין שניצן הורוביץ ייקח את תל אביב. ועדיין, איכשהו, הצלחתי להתאכזב. נתקפתי באסה של ממש, אולי אפילו יותר מזאת שתקפה אותי בליל הבחירות הכלליות לכנסת.

אל תבינו אותי לא נכון, הבחירות האחרונות לכנסת היו כל כך מדכאות שגם מכולה שלמה של ציפרלקס לא הייתה מצליחה לרכך את המכה (הניגודיות בין המחאה לתוצאות הבחירות, זה כאב). אבל מישראל אין לי הרבה ציפיות. ויתרתי עליה. היא החליטה לנסוע במהירות מופרזת לכיוון מאד מסוים ואני ביקשתי לרדת כדי לנסות לתפוס טרמפים לכיוון ההפוך. תל אביב, לעומת זאת, היא סיפור אחר. היא כבשת הרש שלי, היא עיר המקלט שלי, היא המקום היחיד בגבולות המזרח התיכון שאני אשכרה מוכנה לחיות בו. או כמו שאומרים אצלנו: "תמיד תהיה לנו תל אביב" או משהו.

אז זהו, שכבר לא. כי תל אביב היא, כך התברר שוב, ממש כמו מדינת עמישראלחי. רק בגרסה החילונית והטולרנטית להומואים. ובאמת, מילא הצפון שטובע בעושר של עצמו ובז לדרום עם העבריינים והערבים, ומילא הדרום שטובע בביוב ובז לצפון עם האשכנזים החמדנים. אבל דווקא במרכז העיר תליתי ציפייה או שתיים.

אבל אז התחלתי לדבר קצת עם תושבי מרכז העיר וגיליתי שהם, ממש כמו תושבי הצפון והדרום, לא מוטרדים ממה שקורה מחוץ לאזור החניה שלהם. הידיעה שאין תיכון עיוני בדרום העיר לא מרתיחה אותם וקומבינת הדולפינריום לא מזיזה להם ותחנות האוטובוס החדשות… אלוהים ישמור, ראש עיר שמציב תחנות אוטובוס שלא עושות צל בעיר שבה כמעט כל חודש הוא יולי-אוגוסט, צריך לא רק ללכת הביתה – הוא צריך ללכת לגיהנום.

הרבה מאלו שיצא לי לדבר איתם, שהם לא מדגם מייצג, אבל גם בטח לא מדגם תלוש לחלוטין, סלחו לחולדאי על מגדלי היוקרה עם דירה אחת בלבד בכל קומה ועל מתחמי השופינג המיותרים (שרונה וזה), כי הם קיבלו תל אופן ורשת אלחוטית חופשית ברחבי גן מאיר. לא שאני מזלזלת באינטליגנציה שלהם, אבל נראה שהם הולכים שולל אחרי הישגים שחולדאי הרים ביום ואפשר לבטל ביומיים, ומתעלמים מפשעים בלתי הפיכים שעשויים מבטון. כן, נראה אתכם מעלימים את החצ'קון הענק שצומח על שוק בצלאל באותה קלות שסוגרים רשת וויפיי.

כי ככה זה, אם כבר הגעת למנוחה והנחלה ואתה שוכר דירה נאה בתל אביב וגם יכול לעמוד בזה בכבוד, אז שיזדיין דרום העיר ושיזדיין הדיור הציבורי ושתזדיין התחבורה הציבורית – בכלל, מי נוסע באוטובוס חוץ מעניים? זאת הבועה שלנו ואלו ימי פומפיי האחרונים שלנו ומי אתם שתגידו לנו ממה צריך להיות לנו אכפת?

איכס עליכם, ילדי שמנת ומיני-נובורישים שעולמם צר כחנייה שרק סמארט יכול להיכנס אליה, לא מחכים לכם בכוכבי האם רעננה וצהלה?

 —

מה שהכי מדכא זה שלא בטוח שיישאר מה להציל בעוד חמש שנים כשיהיה זה תורה של תמר זנדברג לנסות את מזלה במרוץ על ראשות העירייה. קו החוף כבר יהיה מבוצר על ידי מגדלי יוקרה, מרכז העיר יהיה מלון דירות ענק ונטוש למחצה של תושבי מרסיי רבתי וההיפסטריה בטח תאלץ לפצל את עצמה בין ברלין לגבעתיים (לא עלינו).

זה מתסכל כי זאת העיר שאמורה להוביל את המהפכה, המקום שאמור לתת לאלו שהמוח שלהם עוד לא דלף מהאוזניים כמו מאגר ביומטרי, זרזיף של תקווה, הנקודה האסטרטגית שממנה אמורות להתחיל לנשב רוחות של שינוי (רוחות שיש יסוד סביר להניח שלא מגיעות בגלל הבניה על קו החוף). אבל זה לא קורה, וזה בסדר. לא צריך לכעוס, לא צריך להתעקש. רק להבין: תל אביב היא לא מה שחשבנו והיא רק מבקשת, אם אפשר, שנפסיק להעמיד פנים.

לא נאמתם לי

אז כן, חזרתי מניו זילנד*. ולפני שאתם מזדרזים לשאול את השאלה הברורה מכולן, הלא היא "למה בשם בכל הרוחות עשית זאת"? אפנה אתכם לגורמים הרלונטיים (קליק). ודווקא הייתם מצפים שהרשויות יגלו קצת יותר גמישות כלפי מישהי שתרמה כל כך הרבה לכלכלה הניוזילנדית (בעיקר למגזר האמון על הכנת פיש אנד צ'יפס) ומפרגנות לפחות בתושבות קבע, אבל לא.

מאז שנחתי כאן הספקתי להתגבר על ג'טלג אימתני, לחוות הלם תרבות מהסוג שלא חשבתי שיכול לפקוד מישהי שהתחנכה באשדוד, ולהצביע. למרות שיש לי הרבה מה לכתוב גם על השניים הראשונים, נראה שהפעם אני דוקא אתמקד בבחירות.

אכזבה מתוצאות הבחירות לא תמצאו אצלי, כי הרי אני מהדור שחונך על תבוסת ותבוסתנות השמאל. אבל בגלל שאין דבר כזה וואקום, אז את החלק שאמור להיות מוקדש למפח נפש, הקצתי לקנאה. ולא קנאה בומבסטית של "למה המדינה שלהם טובה יותר/מתפקדת יותר/אוהבת את התושבים שלה יותר?", אלא משהו צנוע, מהסוג של "למה המנהיגים המזורגגים שלהם יודעים לתת נאומי ניצחון טובים יותר"?

באמת, אני לא דורשת רמה גבוהה של ביצוע ואפילו לא הבעת נכונות לקיום הבטחות, אבל בחייאת, לפחות בתקופה הזאת של המשחק המקדים שלפני הרכבת ממשלה, כשכל אחד מבטיח גדולות ונצורות עם שאריות קונפטי מעל – המינימום שאני רוצה זה שתתנו לי להרגיש, פעם אחת, שאתם יודעים מה הכיוון הנכון. לא שאתם הולכים אליו, לא שהזנתם אותו ביעד בוויז, לא. רק שאתם יודעים.

למשל, אם פוליטיקאי מסוים ואלמוני מצליח להחזיר את המפלגה חסרת הסקס אפיל שלו לימי הזוהר שלה, אז שלא יתחיל את נאום הניצחון שלו בתודה לחיילי צה"ל אשר על המשמרת. רק פעם אחת, בואו נעמיד פנים שיש עוד משהו שמקשר אותנו מלבד הזכות המפוקפקת ללבוש מדי זית מאד לא מחמיאים בשנים היפות של חיינו. וגם אם אין, אז אולי סתם אפשר להשתדל לא להעלות על ראש שמחתנו את הארגון הנפלא והמדהים הזה, שהוא הרבה דברים – אבל לא בדיוק משהו שפוליטיקאי מתחיל אמור לאונן עליו בשידור חי ברגע הכי חשוב של הדמוקרטיה המשתנקת הזאת. אלא אם כן הוא מתכנן הפיכה צבאית או משהו.

הייתי רוצה גם שבדקה השמינית לנאומו, כשהוא כבר מדבר סוף כל סוף על ליצור מדינה שבה לילד שנולד בדימונה יהיו אותן הזדמנויות כמו לבן עשירים מפונק שנולד ברמת השרון, שיקח את זה עד הסוף. שיבטיח שוויון בין הילד מרמת השרון לילד מחברון. אגב, לא חייבים לקיים, רק להבטיח, מראית עין. שנרגיש נורמליים לפחות עד הבוקר.

יודעים מה? אם זה כזה קונספט חדשני, אז פשוט שיביע שאיפה לוותר על הצורך לשלוט בהם וייתן לראש הממשלה הפלסטיני לשבור את הראש על איך עושים שהילד בחברון יהיה שווה לזה שבשכם.

וכשהמטאור הפוליטי החדש, זה עם הג'ל בשיער והריק בעיניים עולה לנאום, במקום להמציא סיפור שקרי על אביו המנוח ולהגיד "יש לנו הזדמנות לעשות משהו למען ישראל", שיצהיר בפשטות: אנחנו נשגשג רק כשלא יהיו פה עובדים שלא מצליחים לגמור את החודש וכשלא יהיו יותר נשים שמרוויחות רק פחות כי הן נשים. אם הוא רוצה לעשות את זה אותנטי, הוא גם יכול מצידי לסיים בטוב ביי.

וכשראש הממשלה הנבחר – או אולי עדיף לומר: הנבחר בקושי – נדחף לנאום של הג'ל והמבט החלול, שלא יפחיד אותי עם האיראן הזאת שלו, אלא שיבטיח לי שביטחון ושלום לא דורשים מלחמה נצחית. ואם הוא גם לא חושש בצורה יוצאת דופן מההשלכות או ממה שתגיד אשתו, שיצהיר שהוא הולך לדאוג לזה שחירות ואושר לא יהיו פריווילגיות של מיעוט, שיבהיר שזכויות סוציאליות לא פוגעות בחופש הכלכלי. והכי גרוע, שיגיד אחת ולתמיד שלא יכול להיות שבמדינה שלו אנשים לא יוכלו להתחתן ולקבל זכויות שוות רק כי הם הומואים (או סתם לא יהודים), כי הם פאקינג נוצרו שווים. ובפעם המיליון, אין צורך לעמוד מאחורי המילים האלו, רק לתת להן לצאת מהפה. זהו.

ועכשיו הכל טוב ויפה. ואתם יכולים לצחוק חופשי כי אתם נבוכים מהנאיביות שלי. ואני יכולה לצחוק קצת, בעיקר כדי לגוון מהיאוש, ו-313 מיליון אמריקאים (שיצא להם לאכול לא מעט מלחמות וגרעון ואבטלה ומסתננים) יכולים לצחוק גם – כי הנשיא שלהם אשכרה אמר את הדברים האלה (קליק). ובמקרה שלו אפשר גם להמר שהוא אפילו קצת התכוון לזה.

אז איך אפשר שלא לקנא?

 

 

 

 

*לאור חזרתי הבאמת מצערת מניו זילנד, נכנסתי למוד אינטנסיבי של חיפוש עבודה. אם יש לכם הצעות מעניינות (בעיקר בתחום התקשורת, אבל לא רק) – דברו איתי, אני ב rabinova123@gmail.com

יש ריח של בחירות באוויר. שמישהו יביא מטהר

רציתי לכתוב על הבחירות המתקרבות. באמת שרציתי. ולראיה, גם כשהבחירות בכלל לא מתקרבות, אני אוהבת לכתוב על בחירות. וכן, שמעתי את הערת הביניים מהיציע על זה שבישראל תמיד יש בחירות שמתקרבות.

אבל אין כל כך טעם לומר את מה שיש לי לומר אם החלטנו מראש, קולקטיבית, שזה קרב אבוד ואפילו ניחשנו כבר את התפלגות המנדטים בצורה כה מדויקת, עד ששמנו על זה מאתיים דולר בויקטור צ'נדלר.

ובצדק, אגב. כי מה הסיכוי שתהיה הפתעה? כמה סיפורי סינדרלה יכולים להיות בשנה אחת? מקסימום אחד והוא התבזבז כבר על האליפות של עירוני קריית שמונה. מזל שלא זכינו באוסקר, זה כבר ממש היה סותם את הגולל.

מישהו חייב לספר לשמאל שתבוסתנות זאת לא תכונה סקסית. לא ששמאלנות היא משהו סקסי. להפך, שמאלנות היא ליבידו-קילר. בעיקר אם הפרצוף הראשון שעולה לכם כשאתם חושבים שמאל הוא הפרצף של זהבה גלאון.

אלוהים ישמור, איך אתם מצפים שהעם יצביע לאישה הטרחנית הזאת? אני מעדיפה ארבעה חודשי אישפוז ביוספטל עם שברים בארבע גפיים, נמק במעי ופיסטולה, מאשר להקשיב לה מדברת חמש דקות.

סליחה רגע, סטיתי. איפה היינו? אם הקשבנו לזהבה גלאון אז כנראה שבגיהנום. בכל מקרה, תבוסתנות. כן, אז שתדעו שבתי הקברות מלאים בכל מיני דמוקרטיות שאמרו "נה, אין לנו סיכוי מול המנהיג הכריזמטי הזה ועדר הסתומים הזה שהולך אחריו".

תכלס, אין לשמאל סיכוי מול הכריזמה שלו. כבר עדיף לי לחכות שיצמח לי דרכון גרמני בתוך היד מאשר לחכות שתצמח לשמאל כריזמה. בגלל זה אולי כדאי לבלבל את הכריזמה עם עובדות.

נגיד, לומר לכל איש ימין בסביבה שלכם, שלפני שהוא משלשל את ביבי לתיבה, שיחשוב על הקשיש שאיפסנו במסדרון כי ביבי העדיף לפתוח מתנ"ס בהתנחלות שאפילו אנשי המנהל האזרחי עדיין לא שמעו עליה (ובנימה זו, למה לבזבז את הכסף על מתנסים? תשקיעו ישר במטווחים ובלש"ביות לגילאי 11-16).

תזכירו לו שאם באמת ישלשל מחל, רוב הסיכויים שהילד שלו כבר לא יוכל לקנות דירה בעצמו, גם לא אם תוחלת החיים כאן תעלה ל400 שנה והוא יחסוך 350 שנה מתוכם. ציינו בפניו את גובה העמלות שגובים ממנו הבנקים ואת דמי הניהול שתוקעים את הפנסיה שלו בתחת. אבל הכי חשוב, תגידו לו מי האיש שלא עושה עם זה כלום.

דברו קצת על מערכת החינוך, על ההשכלה הגבוהה, על התשתיות – על כל הדברים האלה במדינה שלנו ששילבו לרוורס וכעת דוהרים אחורה בציפיה ברוכה להגיע בקרוב עד לתקופה העותמאנית.

אם אתם חושבים שהאיש שמולכם בשל להתמודד עם רעיונות קצת יותר מורכבים, אז תסבירו לו שלמרות הקלישאה המוכרת ששלום עושים עם אויבים, אפשר וכדאי לעשות שלום גם עם אלו שאנחנו עושים איתם שלום כבר עשרים שנה כמעט. וגם לסיים עם זה. ומהר.

ואולי, לא בטוח, היד שלו תרעד מספיק כדי לא לעשות את הטעות שעשו אבות אבותיו ועושים אחיי אחיו וגיסות גיסותיו.

מצד שני, קיים סיכוי יותר מסביר שהוא ימלמל לכם משהו שנשמע כמו איראן. במקרה הזה, תסבירו לו שכשהוא יראה את אבא שלו חסר אונים במסדרון בברזילי/זיו/סורוקה, או לחילופין את הדו"ח השנתי של קופת הגמל שלו, הוא בעצמו יאחל לזה שהאיראנים ישמידו אותנו עם האטום הזה שאף אחד לא ייתן להם לפתח.

ותבוסתנות זה באמת מאד לא סקסי.