ה-מצביא, ה-מדינאי, ה-ברק

"החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן שהמפלגה שלך, עצמאות, תקבל לפחות ארבעים מנדטים בבחירות" – מצביא ישראלי ותיק.

סתם נו, החיים זה מה שקורה בזמן שאני עסוקה בלכתוב פוסט על ברק הנוזף והאינו ננזף ונזכרת שזאת לא הפעם הראשונה שאהוד ברק מרגיז אותי עד כדי פוסט.

בפעם הקודמת שזה קרה, אי שם ב 2010 (טרם הקמת מפלגת העצמאות), זה היה אחרי פרשיית המלון בסלון האווירי בפריז וקצת לפני שהוא המריא לארצות הברית כדי לשכנע את שר ההגנה האמריקני להעביר לנו מטוסי חמקן חדישים תמורת 10 מיליארד דולר. בשביל מה אנחנו צריכים F-35? כי כנראה שגם בעוד עשר שנים נצטרך לאיים על האיראנים בתקיפה.

בגלל שהפוסט ההוא טרם ראה אור, אין זמן טוב מזה לפרסמו. הנה:

יש לי חברה טובה, דיילת קרקע ואני מחבבת אותה למרות שמאז שעלתה על המדים של חברת התעופה הלאומית המופרטת היא התחילה לגלות עניין רב באורתופדיה (לטענתה, כל  ישראלי שני סובל מבעיות ברכיים שמקשות על תפקודו ומאלצות אותו להתיישב במטוס רק במקום עם הרבה מקום לרגליים) ובגנטיקה (משוכנעת שהחצי של מדינת ישראל שלא סובל מבעיות ברכיים, חולק ד.נ.א משותף עם אולסי פרי ובשל הנתונים הפיזיים המשובחים הללו, זקוק אף הוא למרחב מחיה רב ככל הניתן לאזור הגפיים התחתונות). אותה הדיילת מעדכנת אותי מדי פעם על כל מיני אנשים חשובים (פליטי ריאליטי) שממריאים לכל מיני מקומות אקזוטים (ברצלונה). שלשום היא סיפרה לי שגם החייל המיותר בצה"ל, כלומר המעוטר בצה"ל, אהוד ברק, היה בין אלו שיצאו את גבולות הארץ. הוא טס לניו יורק, או שאולי לפרבר ההוא שנקרא וושינגטון.

ממש בשלב הזה בודאי כולכם נתקלים באותה סוגיית צ'אק נוריס מוכרת אך חשובה: האם המטוס המריא ולקח את ברק לארצות הברית או שמא היה זה ברק שהמריא את המטוס ולקח אותו – בעיניים עצומות וכשיד אחת מתעסקת בעגלת הדיוטי פרי – לארצות הברית.

בהתחלה חשבתי שזה לכבוד החג, אודי לקח את נילי והם יצאו לשבוע פלז'ר לבדוק את מלונות היוקרה בערים שהן לא פריז, לטייל ואולי לעשות קצת שופינג. טעיתי. זתומרת, בערך טעיתי. ברק נסע לביזנס, עד כאן הטעות. חוצמזה הוא דבק בתכנית הפלז'ר המקורית: הוא בודק את מלונות היוקרה בערים שהן לא פריז, הוא בטח מטייל קצת וגם עושה שופינג. מלא שופינג.

ולראיה, הנה, רק נחת הבחור ובמקום ללכת לדפוק צרפתית רטובה לגלן בק, האיש מיהר לגייטס (בובי, לא ביל), שם סטיפה על השולחן ואמר "תארוז לי טו גו". אבל גייטס לא כל כך רוצה למכור. מסיבותיו שלו, שאני בטוחה שהן די הגיוניות, הבנאדם לא חושב שזה חשוב שיהיו לנו פצצות שחודרות בונקרים. "אם יהיו לישראלים פצצות שחודרות בונקרים" הוא בטח אמר לעצמו "יש סיכוי לא רע שהוא יחדור לבונקר שבו אהוד ברק מאפסן את האינטגריטי והכבוד העצמי שלו ויגרום לו לעזוב את החיים הפוליטיים ולשלוח את מפלגת העבודה למוסד לנשים מוכות (בוז'י מכיר כמה)". בעצם, אולי זה טיעון כן למכור לנו את הנשק המתוחכם הזה. לא ברור.

אתם אולי חושבים שנטיה מוגזמת לשופינג זה משהו שאפשר לייחס לייצור בלי מודעות כלכלית ובלי רסן, אבל מורשה חתימה על הנייר החלק הזה שמדפיסה הקופה אחרי שמעבירים בה כרטיסי אשראי. לא משנה כמה חסר גבולות יהיה יצר הקניות של הנשים (וההומאים, אני שונאת להפלות מגזר אחד כשאני נוהגת בגזענות כלפי אחר), אני בטוחה שכולן ביחד, המובטלות שנוסעות לקניון עם כרטיסיה של אגד ואלו שנוסעות אליו עם לקסוס חדשה, לא הצליחו להוציא ביחד עשרה מיליארד שקלים במסע קניות אחד.

 

הסחבק שלנו אודי, דוקא כן הצליח. בנסיעה הקודמת שלו לאמריקה, הבנאדם הצליח להתארגן על מלא מלא מתנות וצעצועים חדשים. כי כמו כל גנרל, גם אודי שלנו אוהב משחקי מלחמה, וכמו כל מי שאוהב משחקי מלחמה, הוא אימץ בחום את הטקטיקה שגורסת – ככל שיהיו לך כלי נשק יותר חזקים, ככה יהיה לך יותר קל לנצח. אתם אולי חושבים שזאת לא טקטיקה, שזאת עובדה פשוטה ומובנת מאליה, אבל אני מכירה כמה חבר'ה שדוקא מאמינים שהמפתח לניצחון טמון רק בנכונות שלך להיות מתוקצב מכספי אחרים ולהעמיד פני מתפלל. בכל מקרה, אודי רצה לקנות את המטוסים הכי טובים שיש. הוא בטח חשב לעצמו שגם אם לא נשתמש בהם, זה תמיד טוב שיש כאלה בחניה ושזה אף פעם לא מזיק שבחורינו המצוינים יתרגלו את כישוריהם המעולים על האווירון הכי סטייט אוף דה ארט שיש.

בהתחלה ארצות הברית לא רצתה למכור. לא, לא כי הם אנטישמיים, סתם כי לא בטוח שהם מבינים בשביל מה אנחנו צריכים את התענוג היקר הזה. אבל אז אהוד לחץ, ולחץ עוד ואז עוד קצת. באמצע בטח נפלטה לו המילה "שואה" ואז אולי גם המשפט "האויבים המאיימים להשמידנו" ועוד כל מיני קלישאות שלגייטס נשבר הזין מלשמוע, אז הוא התרצה והסכים למכור. בלוקהיד מרטין פתחו בטח כמה בקבוקי שמפניה ואולי גם אהוד חגג ופתח בקבוק. או את נילי.

ואז אהוד חזר הביתה. בדרך לשדה התעופה הוא בטח חג מעל הדירה הישנה שלו באקירוב, זאת שאהב וטיפח והסתובב בה כשהוא לבוש בחלוק ומרוח בקרמים כשהוא מדדה על נעלי עקב ומחזיק בידו כוס ברנדי חמה ועותק של הסרט המופלא "רוצה אבל פוחד 2". בכל זאת, זה אהוד ברק, הוא לא צריך להוכיח לאף אחד את גבריותו. כשהמטוס יתחיל להנמיך, רא"ל במיל' ברק בודאי הבחין, כבדרך אגב, גם בישראל של אלו שלא גרו באקירוב. אולי בדמיונו הלא ממש פרוע הוא ראה את כל בתי החולים עם הרופאים שסוגרים ארבעים שעות משמרת ואת בתי הספר שנבוכים מזה שהם קיבלו את הטייטל "מוסד חינוכי" ואת הכבישים המשובשים והמסוכנים וכל שאר הדברים הקטנים והלא חשובים האלו שאפשר היה לסגור ולשדרג עם העודף מעשרה מיליארד שקלים נוספים בתקציב המדינה. מצד שני, זה אהוד ברק, אין מצב שהוא חשב על זה.

וזה לא מפתיע, באמת. לצפות מאהוד ברק השופוהוליק לחשוב על הציבור זה כמו לצפות ממנו להיות נבוך אחרי שקרא את הפרק בספר של אולמרט שמתאר איך הוא התחנן שיכניס אותו לקדימה. אין לו את זה, לבחור, הוא לא מסוגל. המקסימום שהוא יכול לעשות זה לעמוד על הסטילטו שלו ולפנטז על מסע הקניות הבא בחו"ל ועל קורס איפור באיל מקיאג' ועיצוב חדש למפשעות שלו. כי מה נשאר לו בחיים חוץ מטייטל מפוצץ וההנאות הקטנות של החיים?

אבל אני רגועה. באמת. אני חושבת על כל קלישאות הביטחון שיאכילו אותי עכשיו ונעים לי בבטן. אין כמו איזה "קמים עלינו לכלותינו" קטן בצירוף עם "אבל זיבי הם יצליחו, החארות" כדי לשפר את מצב הרוח. הרי יש לנו מטוסי חמקן ויש לנו פצצות חודרות בונקר ויש לנו עץ ויש לנו כביש ויש לנו גשר בארץ ישראל, בארץ ישראל. כי הרי היא יפה. וגם פורחת.

אני אשמח גם אם אהוד יעביר את המסר האופטימי הזה הלאה, יו נואו, לבחור הבא שידלג בגיל חמישים לעולם הבא כי לא היה מקום בטיפול נמרץ נשימתי ובאופן כללי כי הוא צריך לחכות 4 חודשים לבדיקה שיש מצב שהייתה מצילה את החיים שלו, ולכל הילדים החמודים/ערסים לעתיד שלעולם לא יעשו הכרות בסיסית עם השפה העברית אבל יתרגלו עד אין קיץ את נוהל שליפת סכין פרפר, וגם לאלו שיפגשו בשנת 2011 מעקות בטון שמפרידים בין נתיבים שהיו מביישים אפילו את 1981. אני מאמינה שיקח לו דקות ספורות להגיע לכל האנשים האלה. סך הכל מדובר במיעוט, קומץ, לא משהו שיש לו כוח אלקטורלי. שישה, אולי שבעה מיליון איש. הם בטח היו ממש שמחים לשמוע תשובות מאהוד שלנו, אבל גם הם כבר יודעים שלהיות או לא להיות זאת לא השאלה. השאלה היא: עוף או בקר?

אבל איזה שופינג בנזונה הרבצת באמריקה, אה?