2015 היא השנה שבה אשנה את דפוסי ההצבעה שלי

לא רוצה להתרברב, אבל יכול להיות שפיצחתי את הקוד וגיליתי מה הדבר שהכי צורם לישראלים באוזן, המשפט שמוציא מדעתם את כולם, חבריי השמאלנים וימנים כאחד (סתם, אין לי חברים ימנים) ומכניס אותם לאטרף שאפילו לוחם דאעש שאוחז בסכין מושחזת לא מכיר. בניגוד לתחושת הבטן הראשונית, לא מדובר בהזדהות עם בנצי גופשטיין וגם לא וידוי על משיכה מינית לאיברהים צרצור, לא המשפט "אונס זה די לגיטימי אם הבחורה מתלבשת חשוף", אפילו לא אם אקרא לאמא שלהם זונה ואפרט את התעריפון המלא – כל אלה מתגמדים לעומת המשפט הבא: "אני לא מתכוונת להצביע בבחירות".

במקרה הגעתי לתגלית המרעישה הזאת כי מאז שהכריזו פה על הבחירות לכנסת העשרים, לפני מלאנתפלים זמן, אני מסתובבת בעולם ומספרת לאנשים שאני מוחלת על זכותי הבסיסית לשלשל פתק לקלפי. האמת שזה לא מדויק, בשבוע האחרון אני טוענת בלהט שאני שבויה בהתלבטות קשה בין ש"ס של דרעי לתואם ש"ס הזול שמזמינים באלי(ישי)אקספרס. נלווה לזה גם הסבר על זה שכל ההודעות ששלחתי בווטסאפ למר"ן כדי להתייעץ עדיין לא קיבלו וי כחול, אבל שאם הבנתי ממנו נכון, אף אחד מהשניים לא ממשיך את דרכו של מר"ן כי כבודו הלך בסוף בדרך כל בשר.

רק שהדאחקה הקטנה והעדתית הזאת לא ממש עוזרת לי ואנשים מצליחים, באמצעות כישורים דידוקטיביים יוצאי דופן, להסיק שגברים מזוקנים והומופובים לא מייצגים אותי משהו, אז הם ממשיכים להתעקש. ואז אני מתוודה שוב: לא מצביעה. ואז נופלת עטרת ראשם. הלם ותדהמה. צער רב ויגון עמוק.

כמו כל אדם מוכה זעזוע, גם אלו שדגמתי מיד מעלים בסיאנס את המורה שלהם לאזרחות ומספרים לי על כמה חשוב להצביע. לי, כן? אני, שהצבעתי בבערך 13 מערכות בחירות מאז שהחוק התיר לי לצרוך אלכוהול! אני, שגררתי את חבריי לקלפיות באיומי אקדח, אפילו את הימנים (סתם נו, אין לי חברים ימנים)! ולמרות שזה מרגש לגלות שאחרי שנות הכרות רבות אנשים עדיין סבורים שאני לא מבינה מה הערך של השתתפות במשחק הדמוקרטי – אני לא מתרגשת ממסע השכנוע שלהם.

הטענה המרכזית שלהם היא שאם הציבור החילוני מתון (אין לי מושג על איזה סגמנט מדובר, אבל כנראה שהכוונה היא לכל מי שהם לא חרדים, מתנחלים וערבים) יגיע בהמוניו לקלפי, אז דירות יעלו קצת כסף ויהיו אוטובוסים בשבת או משהו כזה. תוהה מתי יהיה זמן טוב לספר לכל אותם גאונים מתמטים ש: 1. ראש הממשלה חילוני. 2. שר האוצר (היה) חילוני. 3. שר הפנים חילוני. 4. שר התחבורה חילוני. 5. רוב הח"כים חילונים. 6. לא בטוח שעוד שני ח"כים ליש עתיד ואחד לעבודה הם ההבדל הקריטי שבניתם עליו. 7. ודרך אגב, החרדים לא אשמים בזה שנבחרי הציבור שלכם אימפוטנטים כמו א-מיני שנשלח לעבור סירוס כימי.

זה נהיה אירוני במיוחד כשנאום כזה מגיע ממצביע לפיד (שהתוודה על כוונתו להצביע לו שוב), האיש שקבע תקנון כל כך לא דמוקרטי שהיועץ המשפטי של המפלגה הקומוניסטית בתקופת יוזף סטאלין נמלא קנאה מעוצמת הריכוזיות. ומילא לא להכיר את תקנון המפלגה שאתה בוחר בה, זה שמאפשר ליאיר לפיד לכלוא את טופורובסקי במרתף של מטה התנועה בפתח תקווה ולהפוך אותו לשפחת המין הפרטית שלו – אבל לא להכיר את המציאות הכלכלית שאתה חי בה? כי היא לא השתנתה לטובה והעובדה שהאיש לא מקשר את זה עם היותו של לפיד שר האוצר בשנתיים האחרונות היא בהחלט פלא קטן.

גם אם זה עצוב, זה לא מתקרב לעוצמה הטראגית של מאות אלפי ישראלים שממשיכים להצביע לליכוד למרות שניכר שיורדים עליהם טילים ושהבנק מקעקע להם את גובה המינוס על הגב, בחלק שקרוב לעמוד השדרה. אפשר יהיה לכתוב ספרים שלמים על הפסיכוזה הזאת ועל היסודות הנפשיים של ההרגל הזה, לא כי להצביע לימין זה רע, אלא כי הנטיה שלנו להצביע שוב ושוב עבור מי שבבירור לא עושים את העבודה, היא הדגמה נהדרת למשפט של אינשטין על זה שלבצע את אותה הפעולה שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות, זו אי שפיות. וזאת גם הוכחה לזה שמהגניוס היהודי נשאר בעיקר יוס, אהבל אחד שאוהב את המדינה ושונא להתעמת עם המציאות.

איכשהו, מכל מבול ההשמצות המרוככות שאני מקבלת מחבריי כי החלטתי (לעת עתה, הרי בחיים הכל יכול להשתנות. למעט, אולי, מצבי הכלכלי) לא להצביע, הגעתי רק למסקנה אחת: יש יסוד סביר להניח שלא הפנמנו את צורת השלטון הזאת עד הסוף ושחלק גדול מאיתנו משוכנע שדמוקרטיה מתמצה בהליכה לקלפי אחת לארבע (זה מצחיק, כתבתי ארבע) שנים. כאילו הפתק והמעטפה הם חזות הכל ותוך התעלמות מזה שבסוף התהליך הנבחרים אמורים לתרגם את הפתקים האלה למדיניות. למשל, אם אנשים מצביעים למפלגה שבראשה עומד – ואני סתם ממציאה פה שם – מישהו בשם בנג'מין ניתאי שאומר שהוא "חזק מול החמאס", אז המצביעים אמורים לקבל ארבע שנים שקטות. אלא אם כן ריצה למקלטים היא ביטוי כלשהו לחוזק. ברגע שהוא לא עושה את זה, הקונספט של שלטון העם נמעך. ברגע שהוא לא עושה את זה ולמרות זאת בוחרים בו שוב, הקונספט של שלטון העם מתחלף ברעיון של שלטון העמות.

כי בסופו של דבר, אם אני צריכה להכנס אל מאחורי הפרגוד ולהעמיד פנים שבראש מפלגת השלטון לא עומד איש מטורף שהישגו היחיד הוא שבירת שיא גינס באזכור המילים שואה ואיראן; ולהעמיד פנים שיש עתיד לא מונהגת על ידי מחולל ססמאות טבול בג'ל; ולהעמיד פנים שמפלגת הפועלים ההיסטורית מציעה לי את הבעלים של משרד עורכי הדין הכי נכלולי בסביבה, ששתק בעצמו בחקירת שחיתות; ולהעמיד פנים שמפלגת השמאל היחידה היא גם זאת שלא הסכימה להפגין נגד מלחמה בזמן שהיא נמשכת, כי כשהתותחים רועמים המחאה על מיוט. אולי במקום זה, פשוט נעמיד פנים שכן הצבעתי?