רומח הדרכון

יום אחד, כשיהיה לי הרבה זמן, אולי כשאהיה פנסיונרית או כשאאלץ להמתין בתור במשרד הפנים, אקים ועדת חקירה שתבדוק לעומק את המחדל המתמשך שגרם לי לא לדרוש את הדרכון היורופאי שמגיע לי על פי חוק. זה לא שלא ידעתי שלפני מאה שנה באירופה זפזפו אדמות כמו שבטלוויזיה מחליפים ערוצים, זה שפשוט הייתי שבויה בקונספציה שאני לא זכאית לדרכון רומני כי אבא שלי, שבילה כמה שנים תחת חסותה של האומה האנטישמית ההיא, כבר לא בסביבה כדי לדרוש אותה. גם גוגל ידע לספר לי שכדי לקבל דרכון כזה, צריך ללמוד רומנית ולהוסיף סיומת vici לשם המשפחה. האמנתי לגוגל כפי שהאמנתי לו בכל עשרות הפעמים בהן סייע לי לאבחן עצמי כחולה סופנית אחרי שהקלדתי מחרוזת חיפוש כמו "כאב ראש + נפיחות בבוהן".

האמת היא שסביר להניח שגוגל לא שיקר, התנאים משתנים ומתרככים עם הזמן ואני בכל מקרה לא התעניינתי יותר מדי ביבשת שיש לה מלא היסטוריה אבל (עושה רושם ש)לחלקה יש קצת פחות עתיד. חוצמזה, כל מי שעקב קצת יודע שאמנם אנוכי במזרח, אבל הלב שלי בסוף הדרום פסיפיק, אז המאמצים הושקעו כולם בזירה הזאת (וללא הועיל, תודה ששאלתם).

לפני שבועיים בערך, במהלך טקס מירוק המצפון האשכנזי הידוע (בית קברות אחד, חמישה קברים ולא מספיק קרם הגנה מהשמש), בן דוד פלט משהו על זה שהוא עובד על דרכון רומני, ויה אמא שלו. בתכלס, אמא שלו לא חולקת די.אן.איי עם אבא שלי ובניגוד אליו, היא עדיין כאן אתנו (שתהיה בריאה וזה), אבל עצם קיומה של אפשרות תיאורטית פתח בפניי עולם חדש. עולם שכולל אזרחות. אמנם באחת המדינות היותר מפוקפקות של אירופה, אבל אזרחות שמאפשרת לי לגור במדינות היותר מוצלחות (כקונקשן לאוקיאניה)

כשחזרתי הביתה, מיד שאלתי את גוגל מה הסיכויים שלי וגיליתי שני דברים: 1.  אף אחד לא עושה הגהות על תוכן שיווקי בנושא הוצאת דרכון רומני. 2. כשזה נוגע להוצאת דרכון רומני, יש ברשת רק תוכן שיווקי. מהחברים בווטסאפ דווקא גיליתי דברים יותר מעניינים, למשל שכדי להוציא דרכון חייבים להגיע לקונסוליה עם דובר רומנית, 3 קילו ממליגה, שערה של דוב סיבירי וכיח של חתול. אבל לפני שנגיע לחלק המעניין באמת, שהוא אינטרקציה עם עורכי דין נכלוליים עם מבטא רומני – להלן, סוחרי דרכונים, חייבים דיסקליימר:

אני לא רומניה. אף אחד אצלנו לא רומני ותודה לאל על זה.

מסתבר שלבחור סוחר דרכונים ראוי זה עסק לא פשוט, בעיקר אם אתה לא רומני פרופר אלא טרמפיסט מבסרביה. ואני יודעת כי דיברתי עם לא פחות מעשרה כאלה בשבוע הזה. מדובר בערב רב של נותני שירות שלכל אחד גרסה אחרת לגבי התהליך: יש את הנוכלים האופטימיים, שמבטיחים דרכון ביד תוך שמונה חודשים. יש את הנוכלים העצלנים, שאומרים שייקח להם בערך שלוש שנים. יש את הנוכלים שלא ממש בקיאים בעבודה שלהם, ולא זוכרים מתי חבל הארץ המפוקפק הזה סופח לרומניה ואחרים שמספרים שכדי להוציא דרכון רומני, צריך להוציא קודם דרכון מולדבי. גם הסכומים נעים בין 6000  שקל ל-11,000. כשאני מניחה שהאחרון הוא תעריף למי שמעוניינים בדרכון רומני בציפוי אבני סברובסקי.

אם אתם רוצים לשמוע קצת על היתרונות שלהם, אז חבל. ברשת אין המלצות, רק פרסומות אינסופיות ואפילו הנחתומים לא ששים להעיד על עיסתם: כולם מדקלמים רשימת מסמכים ארוכה (עתידות: במשרד הפנים יגמר הדיו של המדפסת בגללכם) ואף אחד לא מוכן לספר למה הוא טוב במה שהוא עושה. קשרים בקונסוליה? הכרות עם פקידים תאבי שוחד? נציגים בבירה הרומנית שיודעים לתקתק עניינים? שוכב עם השגרירה?! לא, רק אמרו: תבואי, תחכי שנתיים ויהיה בסדר. רומנים נו.

השיא נרשם עם סוחר דרכונים חביב מאד שסיפר לי שהוא מכיר היטב את האזור שאבא שלי נולד בו ושכל שאר השושלת התפגרה בו כי הוא למד שם (באתר שלו כתוב שהוא למד במדינה אחרת לחלוטין) ושחוץ מזה שהוא למד במולדובה, הוא עורך דין בישראל (בלשכת עורכי הדין לא יודעים מזה). חוצמזה, הוא אומר שזה ייקח לו רק חצי שנה, כנראה בזכות העובדה שהוא לא חסך על הלקוחות והצטייד במכונות זמן.

כמו שאתם מבינים, התלבטתי הרבה. בעיקר בין האם להכריע באן דן דינו או בהטלת מטבע. נפל הפור על משרד עורכי דין גדול עם סניף ברומניה. מתחילים לספור שנתיים אחורה. מה שאומר, עם המזל שלי, שהאיחוד האירופי יתפרק בעוד כשנה ו-11 חודשים.

תראו אותי, אני עפה מפה – טייק 1

הנה משהו שאנחנו לא יודעים איך הוא יגמר, אבל אני אספר לכם בכל זאת איך הוא התחיל. בתשלום בפייפל. ככה התחיל תהליך ההגירה שלי, המכונה "מבצע חופש לשני" וממש כמו ששרה חווה אלברשטיין: "כרגע זה נראה לא טוב". אבל אני אופטימית באופן זהיר וגם מנמיכה ציפיות ואהיה מרוצה מכל מייל מסוכן ההגירה שהוא לא "עיינתי במסמכים שהעברת והחלטתי שלא לייצגך בתהליך. כמו כן, חשבונך זוכה על עמלת פתיחת התיק. אם הבנתי נכון ואת עוסקת בתקשורת ומתגוררת בישראל – נראה שתזדקקי לכסף הזה יותר ממני".

אופטימית. אני אופטימית, נשבעת לכם. אפילו החשש המוכר מזה שקצין ההגירה יחליט לשים את הבקשה שלי ישירות במגירה שבה מאופסנים דפי הטיוטה – נשלל. זה לא יקרה. הייתי רוצה לחשוב שזה בגלל שאני חומר אטרקטיבי להגירה, אבל זה קשור בעיקר לזה שכל התהליך מתבצע היום אונליין. בלי ניירת. כלומר, שום עץ לא נפגע במהלך נסיון המילוט שלי מישראל. הלוואי והייתי יכולה לומר אותו דבר גם על עצמי.

וכן, גם ברור שאתם ואני מנהלים עכשיו שיחה בוסרית למדי. כמעט כמו בחורה שמתקשרת לספר למשפחה שלה שהיא בהריון שניה אחרי שהבחור אמר לה "בואי אני אתן לך כסף למונית". הבנתי גם שעל הריונות נהוג שלא לדבר ברבים לפחות עד החודש השלישי- רביעי, מחשש לעין רעה או משהו כזה. לעניין הספציפי הזה אני פחות מתחברת כי נאחס לא מפחיד אותי. אני לא צריכה לחשוש ממשהו כל כך לא מוחשי ומיסטי, כשהדבר הכי מעשי בעולם – כלומר, הסיכויים – נגדי.

עם זאת, שמעתי על שני חבר'ה שעלו בשבוע שעבר על המגרש בווימבלדון ואמרו להם שרוב הסיכויים שהם לא הולכים לנצח את פדרר ונדאל. גם לסטטיסטיקה מותר לפשל פה ושם ואני מרגישה כבר בשלה מספיק לרגע הזה שבו הסטטיסטיקה תפשל, אבל לטובתי. ולתהליך הזה, שזה עתה התחיל, יש רק תוצאה אפשרית אחת: הגירה. אין לי מושג איך זה יקרה ומתי, אם זה יהיה נקי או מלוכלך, ביי הוק אור ביי קרוק – אבל זה יקרה. כי כדור השלג התחיל להתגלגל והמדרון כאן – ממש כמו הדשא בווימבלדון – חלקלק.

לדלת הפתוחה לרווחה הזאת (שלא לומר לשער העליה למטוס הפתוח הזה) התפרצו בסוף השבוע שניים: אחד, שאול אמסטרדמסקי עם מה שיכול בקלות להחשב לאחד הפוסטים המדכאים של התקופה האחרונה וגם כמקדם מכירות מעולה לתרופות נוגדות חרדה. מה שאמסטרדמסקי עושה שם, בגדול, זה לשרטט איך יראה העתיד שכבר סיכמנו שאין לכם תוך כדי שהוא שולף משם את מרכיב ה"יהיה בסדר" ומוסיף ציטוטים מכמה שיחות שעשה עם זן מאד מסוים של אנשים: כאלה שמבינים בכלכלה אבל לא צריכים לשקר לכם כי אתם לא משלמים להם את המשכורת או צריכים לבחור בהם לעוד קדנציה.

השני, ירון זליכה, שדווקא יש מצב שהוא רוצה שתבחרו בו למשהו מתישהו, בא לצעוק שהמלך הוא ערום ולא בקטע אירוטי ונעים למראה. וגם ששדדו מכם, צעירי ישראל, מאה מיליארד שקל.

שני הטקסטים האלו החזירו אותי – באופן מרשים במיוחד כי נורא התאמצתי להדחיק – לשיעורי תנ"ך בתיכון. אני לא זוכרת הרבה מאז (ותודה לך על זה, אלוהים הטוב), ברם דבר אחד עדיין לא התנדף לחלוטין: הסיפור על הבחורצ'יק ההוא שעבד בלהיות נביא אמת אבל אף אחד לא האמין לו כי היו לו נבואות זעם ובמקום זה האמינו לנביאי שקר כי הם סיפרו לעם על כמה שהכלכלה שלהם צומחת. נדמה לי שקראו לו ירמיהו, אבל אל תתפסו אותי במילה.

בקיצור, תקראו (לא את התנ"ך, את שני הטקסטים האלה). אם אתם מפחדים נורא להתבאס – תזכרו שכלום לא יעשה לכם יותר רע מאיך שאתם כבר מרגישים ביום שבו מעלים לכם את מחירי הערק. אבל אם אתם עדיין מרגישים שמפעמת בכם רוח אופטימית (או חיבה כלפיי), אז בבקשה, יש המשך במיוחד בשבילכם. באקדמיה, אם איני טועה, קוראים לזה קריאה רשות:

טוב, אתם יכולים לתפוס אותי במילה. עשיתי גוגל וזה אכן ג'רמי (דיבר בכיתה היום. זה בלתי אפשרי לא לשיר כששומעים את השם הזה) ואכן היו לו המון צ'ילבות שעבדו בלשקר. מצד שני, היריבות בין השקרנים לירמי היא כלום לעומת היריבות שהיתה יכולה להיות להם עם יאיר לפיד. הוא אולי לא נכנס בהגדרה הקלאסית של נביא שקר (כי הם, אם הבנתי נכון, שיקרו באופן קוהרנטי וברור) והוא גם בכלל רואה בעצמו משיח (שקר) – אבל בלהיות שקרן, אין עליו. גדול שקרני ישראל ושיאן העולם בשקרים בעברית.

מה שאני אוהבת במצב הזה, שממש כמו בכל יצירה ספרותית אחרת (כמו למשל התנ"ך) גם כאן דמות המשנה י. לפיד הוכנסה לסיפור רק כדי לשפוך אור על עוד כמה קווי אופי שלכם. כלומר, הוא שקרן וזה נהדר כי זה מכוון אלומת אור שוות ערך לכל הפרוז'קטורים שתלויים באמפי בקיסריה + בלומפילד + בריכת הסולטן על זה שאתם מטומטמים. אבל מטומטמים אש. מטומטמים ברמת "זה כאב כשהתעוררתם בחדר התאוששות אחרי שעברתם כריתת אונה?". אז כזה.

אני באמת חושבת שאתם הבעיה כאן, לא הוא וגם לא החבר שלו שחולק איתו את החיבה לסיגרים ושקרים (להלן: ביב הבדאי). אגב רמנסינג מתיכון, אתם יודעים כמה פעמים אני שיקרתי בשביל שחברים שלי לא ידפקו? אז יאיר עושה אותו דבר. רק שחברים שלו הם לא חבורת פריקים שמעשנים בחצר אלא איחוד בעלי ההון בישראל. ואתם הבעיה כי אתם מסרבים להבין את זה ומוכנים להמשיך לבלוע חרא (לא רק ממנו, אגב) ולקבל את המצב כמו שהוא. מה זה אומר? זה מה שזה אומר:

1. השבוע שמעתי כבר על שני זוגות שמחפשים לקנות דירה. במחירי השוק הנוכחיים. זה פחות מרתיע אותם להשתעבד לשלושים שנה מלעשות חיקוי של ריו או איסטנבול. כי מה הן שלושים שנה בכלא לעומת 12 שעות במעצר?  ואם כבר, אז אספר שאחד הזוגות הסתכסך עם ההורים כי הם לא היו מוכנים להקריב את חסכונות חייהם למטרה הנעלה. הצעת הגשה לעזות מצח.

2. זאת דוגמה משעממת. צודקים. קחו אחת אקסטרים: אתמול חברה הסבירה לי שאין סיכוי שנצליח להגדיל את מספר הרופאים/מיטות/אחיות/מכשירי MRI בישראל, אז צריך לחשוב יצירתי. היצירתי שלה התמקד בלהכריח מסעידים להגיש בבתי ספר סנדביצ'ים בריאים בלבד כאילו שהמסדרונות בפנימית ו' מפוצצים בילדים שסובלים מאוביסטי.

3. חברה אחרת ששאלה למה אני רוצה לעזוב (שלפתי, שרירותית, את סיבה #62: לא רוצה שהילדים שלי יגדלו תחת טילים), טענה בלהט שהאחיינים שלה גדלים מגיל אפס עם רקטות (ופצמ"רים!) ושאין מה לעשות, זה המצב, זה בלתי הפיך וזה לא משנה את העובדה שהם חווים ילדות מאושרת שאני יכולה רק לקנא בה. מוזר, כל כך התמקדתי בזה שאילפו אתכם לחשוב שרווחה כלכלית אמתית היא בלתי מושגת, ששכחתי שגם חינכו אתכם להבין שלגדול בין טילים זה לא רק בלתי הפיך – זה גם כיף ולגיטימי.

בקיצור, אני בעד שהאו"ם ישקול לקבל מחדש את ההחלטה על זה שציונות היא גזענות, רק בשינוי אחד – במקום גזענות, שיכתבו פסיכוזה. ושלא ישכחו לעדכן את העורכים של ה-DSM.