לא נאמתם לי

אז כן, חזרתי מניו זילנד*. ולפני שאתם מזדרזים לשאול את השאלה הברורה מכולן, הלא היא "למה בשם בכל הרוחות עשית זאת"? אפנה אתכם לגורמים הרלונטיים (קליק). ודווקא הייתם מצפים שהרשויות יגלו קצת יותר גמישות כלפי מישהי שתרמה כל כך הרבה לכלכלה הניוזילנדית (בעיקר למגזר האמון על הכנת פיש אנד צ'יפס) ומפרגנות לפחות בתושבות קבע, אבל לא.

מאז שנחתי כאן הספקתי להתגבר על ג'טלג אימתני, לחוות הלם תרבות מהסוג שלא חשבתי שיכול לפקוד מישהי שהתחנכה באשדוד, ולהצביע. למרות שיש לי הרבה מה לכתוב גם על השניים הראשונים, נראה שהפעם אני דוקא אתמקד בבחירות.

אכזבה מתוצאות הבחירות לא תמצאו אצלי, כי הרי אני מהדור שחונך על תבוסת ותבוסתנות השמאל. אבל בגלל שאין דבר כזה וואקום, אז את החלק שאמור להיות מוקדש למפח נפש, הקצתי לקנאה. ולא קנאה בומבסטית של "למה המדינה שלהם טובה יותר/מתפקדת יותר/אוהבת את התושבים שלה יותר?", אלא משהו צנוע, מהסוג של "למה המנהיגים המזורגגים שלהם יודעים לתת נאומי ניצחון טובים יותר"?

באמת, אני לא דורשת רמה גבוהה של ביצוע ואפילו לא הבעת נכונות לקיום הבטחות, אבל בחייאת, לפחות בתקופה הזאת של המשחק המקדים שלפני הרכבת ממשלה, כשכל אחד מבטיח גדולות ונצורות עם שאריות קונפטי מעל – המינימום שאני רוצה זה שתתנו לי להרגיש, פעם אחת, שאתם יודעים מה הכיוון הנכון. לא שאתם הולכים אליו, לא שהזנתם אותו ביעד בוויז, לא. רק שאתם יודעים.

למשל, אם פוליטיקאי מסוים ואלמוני מצליח להחזיר את המפלגה חסרת הסקס אפיל שלו לימי הזוהר שלה, אז שלא יתחיל את נאום הניצחון שלו בתודה לחיילי צה"ל אשר על המשמרת. רק פעם אחת, בואו נעמיד פנים שיש עוד משהו שמקשר אותנו מלבד הזכות המפוקפקת ללבוש מדי זית מאד לא מחמיאים בשנים היפות של חיינו. וגם אם אין, אז אולי סתם אפשר להשתדל לא להעלות על ראש שמחתנו את הארגון הנפלא והמדהים הזה, שהוא הרבה דברים – אבל לא בדיוק משהו שפוליטיקאי מתחיל אמור לאונן עליו בשידור חי ברגע הכי חשוב של הדמוקרטיה המשתנקת הזאת. אלא אם כן הוא מתכנן הפיכה צבאית או משהו.

הייתי רוצה גם שבדקה השמינית לנאומו, כשהוא כבר מדבר סוף כל סוף על ליצור מדינה שבה לילד שנולד בדימונה יהיו אותן הזדמנויות כמו לבן עשירים מפונק שנולד ברמת השרון, שיקח את זה עד הסוף. שיבטיח שוויון בין הילד מרמת השרון לילד מחברון. אגב, לא חייבים לקיים, רק להבטיח, מראית עין. שנרגיש נורמליים לפחות עד הבוקר.

יודעים מה? אם זה כזה קונספט חדשני, אז פשוט שיביע שאיפה לוותר על הצורך לשלוט בהם וייתן לראש הממשלה הפלסטיני לשבור את הראש על איך עושים שהילד בחברון יהיה שווה לזה שבשכם.

וכשהמטאור הפוליטי החדש, זה עם הג'ל בשיער והריק בעיניים עולה לנאום, במקום להמציא סיפור שקרי על אביו המנוח ולהגיד "יש לנו הזדמנות לעשות משהו למען ישראל", שיצהיר בפשטות: אנחנו נשגשג רק כשלא יהיו פה עובדים שלא מצליחים לגמור את החודש וכשלא יהיו יותר נשים שמרוויחות רק פחות כי הן נשים. אם הוא רוצה לעשות את זה אותנטי, הוא גם יכול מצידי לסיים בטוב ביי.

וכשראש הממשלה הנבחר – או אולי עדיף לומר: הנבחר בקושי – נדחף לנאום של הג'ל והמבט החלול, שלא יפחיד אותי עם האיראן הזאת שלו, אלא שיבטיח לי שביטחון ושלום לא דורשים מלחמה נצחית. ואם הוא גם לא חושש בצורה יוצאת דופן מההשלכות או ממה שתגיד אשתו, שיצהיר שהוא הולך לדאוג לזה שחירות ואושר לא יהיו פריווילגיות של מיעוט, שיבהיר שזכויות סוציאליות לא פוגעות בחופש הכלכלי. והכי גרוע, שיגיד אחת ולתמיד שלא יכול להיות שבמדינה שלו אנשים לא יוכלו להתחתן ולקבל זכויות שוות רק כי הם הומואים (או סתם לא יהודים), כי הם פאקינג נוצרו שווים. ובפעם המיליון, אין צורך לעמוד מאחורי המילים האלו, רק לתת להן לצאת מהפה. זהו.

ועכשיו הכל טוב ויפה. ואתם יכולים לצחוק חופשי כי אתם נבוכים מהנאיביות שלי. ואני יכולה לצחוק קצת, בעיקר כדי לגוון מהיאוש, ו-313 מיליון אמריקאים (שיצא להם לאכול לא מעט מלחמות וגרעון ואבטלה ומסתננים) יכולים לצחוק גם – כי הנשיא שלהם אשכרה אמר את הדברים האלה (קליק). ובמקרה שלו אפשר גם להמר שהוא אפילו קצת התכוון לזה.

אז איך אפשר שלא לקנא?

 

 

 

 

*לאור חזרתי הבאמת מצערת מניו זילנד, נכנסתי למוד אינטנסיבי של חיפוש עבודה. אם יש לכם הצעות מעניינות (בעיקר בתחום התקשורת, אבל לא רק) – דברו איתי, אני ב rabinova123@gmail.com