למה משפחת איינשטיין לא צריכה לשלם על הקבר של אריק

ברוסיה סובייטית בית קברות טרומפלדור משלם מאה אלף שקל למשפחתו של אריק איינשטיין עבור הקבורה שלו. סתם, האמת שלא ברוסיה סובייטית, אלא בכל במדינה מתוקנת. או בעצם, בכל עיר מתוקנת.

אבל אני לא מבינה במקומות מתוקנים, אני מבינה בישראל ומתמחה בתל אביב ובטוחה שהעיר הזאת צריכה לסבסד את המחיר של חלקת הקבר בבית העלמין הישן – לא רק מתוך כבוד לאומן הגדול הזה, אלא כי זה אינטרס של תל אביב לדאוג שיקיר העיר יהיה קבור לצד אנשי הרוח שכבר נטמנו שם.

באופן מפתיע, אני לא הולכת לטעון כאן שמאה אלף השקלים שחברה קדישא דורשים ממשפחת איינשטיין (אחרי הנחה של 50%*) הם סכום מופקע. בכל זאת, נותרו שם רק תשע חלקות ולא הם המציאו את החוקים של היצע וביקוש. זה מחיר הגיוני לחלוטין והם צריכים לקבל מחיר מלא על כל חלקה, אלא אם כן הם עושים הנחת כמות. למה שמישהו ירצה לקנות מספיק קברים כדי לקבל הנחת כמות? לא יודעת. אבל אם אני הייתי גורם שיש לו כסף ואינטרס, הייתי מעדיפה לקנות את הנדל"ן היקר הזה כדי שאוכל לאכלס בו בבוא העת את האומנים, אנשי הרוח ושאר גיבורי העיר ולא להפוך את הקבורה שם לעוד סמל סטטוס להתהדר בו, כמו שעשו הליסטים לבית עופר.

המצב הכלכלי של יורשיו של אריק איינשטיין לא רלוונטי לסיפור. כי זה לא (רק) סיפור של משפחה שקוברת את יקירה, זה סיפור של עיר שקוברת סמל ומציבה אותו בכיכר העיר לפני שהיא מביאה אותו למנוחת עולמים לצד גדולי התרבות הישראלית. לאיש הזה, שאין צורך להרחיב על האובססיה שלו לפרטיות, נערכה אשכבה בנוכחות עשרות אלפי אנשים; הלוויה שלו צולמה והתפרצו אליה זרים למרות בקשת המשפחה; אלפי אנשים כבר פקדו את הקבר שלו ונראה לי שהזרם הזה לא יגמר בקרוב. כן, אריק איינשטיין הועבר לרשות הציבור ולכן ראוי שהחלקה תמומן על ידי הציבור. כלומר, על ידי העירייה.

ואגב, מה היה קורה אם משפחת איינשטיין לא הייתה מבקשת לקבור אותו קל"ב כי זה יקר לה? מישהו היה מסוגל להעלות על דעתו שסמל תל אביבי שנולד בתל אביב וחי את תל אביב ומת בתל אביב היה מובא למנוחת עולמים בבית העלמין ירקון אשר בפתח תקווה?

סליחה, שיקרתי. המצב הכלכלי של יורשיו של איינשטיין כן (קצת) רלוונטי. מסתמן שמאה אלף שקלים הוא לא הסכום זניח עבורם. עובדה, יש כבר שתי יוזמות לסבסוד עלות הקבורה. אחת מצד חבריו של הזמר, שרוצים לשלם על החלקה באמצעות הכנסות משיר שיקליטו. השנייה היא מצד גורמים עסקיים שעבדו עם איינשטיין. אין לי ספק שהכוונה טובה, אבל התוצאה מטרידה. למה שכל מיני נדיבים יכניסו את היד לכיס? זה גם נראה רע וגם מעליב. ומביך. בעיקר מביך.

ואם עיריית תל אביב לא תסכים איתי על מה שנכתב עד עכשיו, אז: 1. סחטיין על ההתמדה. 2. תמשיכו לקרוא, אני עוברת לדבר בשפה שאתם מבינים.

מאז יום שלישי בערב, כשהוכרז מותו של איינשטיין, הרחוב הקטן והשקט שאני גרה בו (אני גרה על חובבי ציון ודירתי כולה נוף פתוח לבית הקברות, כך שהייתי בלב סצנת האבל) הפך להיות די סואן. רוב המבקרים היו מצוידים בנרות/פרחים/צעיפים של הפועל ומכך הסקתי על כוונותיהם. גם העובדה שהם עצרו אותי ושאלו איך מגיעים לטרומפלדור/חובבי ציון 40, הסגירה את כוונותיהם.

המבקרים האלו, רובם לפחות, אינם תל אביבים. אני מסיקה זאת מכך שהם ביקשו הוראות הכוונה לטרומפלדור. ומי שאינם תל אביבים, רובם לפחות, לא הגיעו בתחב"צ. אני מסיקה זאת מהכרות עם התחב"צ בארץ. המשמעות היא שהמבקרים האלו שילמו חניה. לפחות 6.10 שקל לשעה בכחול לבן, או 20 שקלים לחניון – אם במקרה אם הגיעו בחלק של היממה שבו אין סיכוי למצוא אבני שפה בכחול לבן בתל אביב. קרי, ערב. אגב, חלק מאלו שהגיעו לחלוק כבוד ניצלו את ההזדמנות שהם בעיר והשאירו עוד כמה שקלים במסעדות, ברים וחנויות בעיר. לא יודעת מה יש במוות שעושה אותנו רעבים.

אה, ותוסיפו לחישוב שלכם גם את הרבבות שהגיעו לטקס האשכבה בכיכר וזכרו להפעיל פנגו. אז לכמה הגעתם עכשיו?

ומה עם כל אלו שימשיכו להגיע לקבר של אריק איינשטיין? אה, ומה עם אלו שיגיעו לבית העלמין הישן בלי קשר לזמר, אלא סתם כי האתר (המרתק! באמת!) הזה עלה שוב לכותרות (כולל כתבה באולפן שישי, אין יותר לכותרות מזה) וזה מזכיר לעמישראלחי איזה יעד מצוין זה לטיול. ולחשוב שבעירייה עוד היו מסוגלים להוציא לא מעט כספי ארנונה על קמפיין פרסומי שבכלל לא בטוח שהיה מביא מבקרים למקום. אז כמה כסף הפרסום חינם הזה שווה לעיר?

אני לא טובה בחישובים, אין לי מושג אם אנחנו עצרנו בשלושים אלף שקל או שהעירייה כבר החזירה את ההשקעה, אבל נראה לי שהמסר ברור, אתם לא תצאו מופסדים. אז קדימה עיריית תל אביב, עוד לא מאוחר לעשות את הדבר הנכון ולהוריד את המעמסה הכלכלית הזאת מהגב של משפחת איינשטיין. כמחווה של עיר אהובה לאיש שכל כך אהב אותה.

  

*קראתי בכתבה המדוברת שחברה קדישא התבקשה וגם העניקה הנחה של חמישים אחוז ממחיר החלקה. כלומר, שמחירו המקורי של קבר שם הוא מאתיים אלף שקל. רק שחיפוש קצר בגוגל יגלה שמחיר מחירון של חלקת קבר הוא מאה אלף שקל. מבולבלים? אנחנו דווקא לא. הנה, אפילו סמי עופר, לא אחד שצריך הנחה, שילם (זה לא הוא שילם, אלו כנראה כספי הפנסיה שלכם, אבל זה לא חשוב עכשיו) רק מאה אלף שקל לחלקה. ככה זה, אי אפשר להיות חמדנים בלי להיות גם שקרנים.

אבטיח בשקל, מאמר בשלושים

למרות שאיני יהודיה טובה במיוחד (כך טענו כל מיני אנשים עם כיפה, אז אני מניחה שזה מבוסס), אני מקפידה על עשיית שתי מצוות חשובות: הראשונה היא ריטווט של ציוצי חיפוש עבודה והשניה היא ריטווט של הצעות עבודה. כזאת אני, עוזרת למובטלים למצוא עבודה ולסוכנות של מנפאוור לאבד את שלהן.

גם אתמול, כמדי יום, נתקלתי בציוץ דרושים שהסתיים בבקשה להדהד אותו ולרגע אחד לא לגמרי הבנתי אם מדובר במודעת דרושים אמיתית או בדאחקה (מתבקשת, יש לומר) על התחום. הציוץ הלך ככה: "זקוקה לכותב תוכן ל-8 מאמרים של 400 מילה. יש לי תקציב של 30 ש"ח למאמר."

שמונה מאמרים – אחלה. 400 מילה – אורך מכובד בהחלט. 30 שקל למאמר? וואט דה פאק? לא, לא הגיוני. בטח פספסתי שם אפס. קוראת שוב. נואופ, עדיין 30 שקל למאמר. עכשיו – אל תבינו לא נכון – זה לא שאי אפשר למצוא הצעות כאלה בשפע. אולג'ובס מפוצצת בחברות תוכן שמחפשות כותבים שיעבדו לפי משקל. 30 שקל לחתיכה, 20 שקל לחתיכה. לא חסר. זה פשוט שלא חשבתי שמישהי תעלה על דעתה לפרסם את זה בטוויטר ועוד תחת היוזר האישי שלה.

למי שלא מכיר, התשלום הסטנדרטי לכתובים אמור להיות שקל למילה, שזה 400 שקל למאמר. אבל בברנז'תי אני חיה ואני יכולה להעיד שקשה מאד למצוא היום מי שישלם ככה. אז מה הסטנדרט החדש? לא יודעת לומר בוודאות, אבל 7.5 (ולא 13, כמו שסברנו בטעות בהתחלה כי הברזנו משיעורי מתמטיקה באופן תדיר. ותודה ליען על התיקון) אגורות למילה הן הרבה הרבה מתחתיו.

בואו נחשב רגע, 30 שקל זה במקרה הממש טוב שכר שמכסה שעה עבודה אחת. אז נכון, אתם תגידו ששכר המינימום הוא 23 שקלים לשעה, אבל אני די בטוחה שמי שמזמין מאמרים ב30 שקל לחתיכה לא ממש משלם ביטוח לאומי ושאר הטבות סוציאליות או דואג לסביבת עבודה מסודרת, ככה שאחרי שלל ניכויים על כל שעה נשאר משהו ששווה ערך לשכר מינימום. אלא שאין שום סיכוי בעולם שתצליחו להנפיץ 400 מילה במצב צבירה קריא תוך שעה. כלומר, יש סיכוי, בוודאי – אבל רק אם אתם כותבים על נושא שאתם שולטים בו ללא עוררין ואין לכם צורך בתחקיר מוקדם עליו, כמו למשל מגרעותיה של ממשלת נתניהו השלישית או מצבו המחורבן של שוק התקשורת בישראל*. במקרה הזה, הכותב נדרש לכתוב על חדרי אירוח לישיבות עסקית, לא בדיוק בסיס ידע שיש לכל אדם סביר.

אז כמה זמן ייקח לכתוב טקסט כזה? לדעתי, משהו כמו שעתיים. לפחות. תעשו 30 שקל חלקי שעתיים וייצא לכם 15 שקל לשעה. ברוטו. אה, וכן, בטח יש סיכוי לא רע שהתשלום הוא בשוטף + פרק הזמן שלפיליפינים ייקח להתאושש מאסון הטבע שפקד אותם.

באינגלוזית יש ביטוי שאומר "מי שמשלם בוטנים מקבל קופים". אבל הוא הלך לאיבוד בתרגום. עד כדי כך הלך לאיבוד שאין למשפט הזה שום תוקף בעברית. מי שמשלם כאן בוטנים מקבל אנשי תוכן סבירים לחלוטין, לא קופים ולא נעליים. איך אני יודעת? ראיתי אנשי תוכן סבירים לחלוטין עונים למפרסמת המודעה ומבקשים שתדאם להם פרטים. שכר משפיל או לא, בעל הדירה שלהם לא מתעניין איך הם הרוויחו את שכר הדירה וכמה הם הזנו את המקצוע בשביל לשלם אותו.

אחרי גל המתעניינים הראשוני (שרק במאמץ עילאי אני לא מכנה אותם כאן עבדים נרצעים) הגיע גל המתעניינים השני (לא בדיוק גל, יותר אדווה). אחד מהם הסכים לכתוב 8 מאמרי לורם איפסום בחצי מהסכום, השני נידב את הלפידמטור – חינם אין כסף. ואחרי שבכינו וצחקנו, הגיע הזמן של הזעם:

רוב אנשי התוכן השפויים ברשת החברתית השפויה הזאת (ועוד כמה מתנדבים מתחומים מקצועיים אחרים) עשו למי שפרסמה את המודעה את מה שהטבח של אל באבור עושה לירקות שיועדו להיות סלט טבולה. קצצו אותה דק דק דק. הם אמרו, פחות או יותר, את כל מה שכתבתי למעלה, רק ביותר חריף.

מפרסמת המודעה, מצידה, הגיעה עם קו הגנה של "אני רק השליח" תוך כדי שהיא לא מוכנה לפרסם את שם החברה שהזמינה את העבודה; אחרי זה היא השתכללה ל"אבל זה טוב לכותבים מתחילים שרוצים לבנות תיק עבודות" – טיעון שאפשר להשתמש בו רק ביקום מקביל שבו עדיין לא המציאו את הפלטפורמה שנקראת בלוגים; בסוף היא הודתה באמת: "יש לי חשבונות לשלם ובכוונתי לשלם אותם ויהי מה. לסרסר את חבריי למקצוע, לשתף פעולה עם העסקה מתחת לשכר המינימום, לתרום להרס התחום – הכל קביל, העיקר לשלם חשבונות. במידה ותרצו, תוכלו למצוא הרחבה על התירוץ הזה תחת הערך "סולידריות, ההפך מ".

ושתדעו שהייתי מוכנה לשקול לקבל את טיעוניה על כך שהיא קורבן של השיטה שרק מחפש לסגור את החודש, אם היא לא הייתה מסרבת בכזאת נחרצות לחשוף את זהות המעסיק שלה. מצד שני, גם התרגשתי. מסירות כזאת לא רואים בכל יום. אפילו במשפחות הפשע המלוכדות ביותר מישהו בסוף מוכר את הבוס עבור מאמר בן 400 מילה שנקרא "הסכם עד מדינה". והצייצנית שלנו? היא מגינה בחירוף נפש על הבוס למרות שלטענתה לא עשה שום דבר לא בסדר או חלילה לא חוקי. לויאליות ללא גבולות.

תשמעו, עבדתי בעברי (לשמחתי בעבר הרחוק) בעבודות שמגרדות את שכר המינימום ולא בהכרח מלמעלה. יצא לי גם לעבוד עבור שכר שהוא חוקי לחלוטין, אבל לא משקף את היקף וטיב העבודה שעשיתי (כמו רובכם, אני יודעת). סיימתי עם ההרגל המגונה הזה. אני נענית רק להצעות שנראות לי הוגנות. מי שחושב שהוא הולך לקבל 1000 מילה בעמידה בחצר בחמישים שקל – טועה. היה יכול להיות מגניב אם גם אחרים היו מעמידים נצלנים כאלה על טעותם.

כי אם אתם רוצים להיות שרמוטות- סבבה, אבל למה בשכונה שלכם שכל השכנים יראו? לכו תהיו נערה עובדת בשכונה ליד. רוצה לומר – עבודות שחורות בשכר משפיל יש באינספור תחומים אחרים שלא קשורים לתוכן או לתקשורת. לפחות שם אתם לא מסתכנים בזה שתדבר בכם התדמית של "זה שמוכן לעבוד עבור כל סכום שניתן לו". אה, וכבונוס לא תהיו שותפים להזניית התחום. זה גם אחלה.

בכלל, גם שחקנים מאד רוצים לשחק ומתים לפרוץ בכל מחיר. ועדיין, האיגוד המקצועי שלהם קבע תעריף מינימום ליום עבודה ולפי מיטב הבנתי רודף בקטע ברוטלי את מי שמעיזים לא לשלם אותו. לא מבינה למה האיגוד המקצועי של אנשי התקשורת לא עושה משהו דומה. אז נכון, עיתונאים הם לא שחקנים וגם כותבי תוכן שיווקי הם לא בהכרח אנשי תקשורת, ושוק התקשורת גוסס הרבה יותר מתחום המשחק ובאופן כללי זה נשמע כמו מהלך שנידון לכשלון – אבל זאת לא סיבה לא לנסות. אם הצליחו לעשות בעולם רגולציה לתחום הזנות, אין שום סיבה שלא תנסו לעשות קצת סדר גם בבורדל הקטן והמטונף שלנו.

*הפוסט הזה בן 970 מילה ולקח לי 160 דקות לכתוב ולערוך אותו. וכמו שציינתי, אני די שולטת בנושא שנקרא "מצבו המחורבן של שוק התקשורת בישראל".

חתונה, זה מהמילה חטא

הנה עובדה לא ממש חשובה: אילינוי אישרה הלילה חוק המאפשר לזוגות חד מיניים להינשא. זאת בערך המדינה המלאנתלפים (15 או 16, לא לגמרי הבנתי איך סופרים) בארצות הברית שנותנת לגייז לומר איי דו. עוד אחת לאוסף, נו ביגי. אם אתם מתעקשים לחפש סמליות, אז זאת מדינת הבית של נשיא ארצות הברית. מרגש? גם אני חושבת שלא.

יותר מזה, בטח יש מי מכם שאומרים "אבל זאת אילינוי, מדינה ליברלית, יש שם רוב דמוקרטי, זה היה צפוי". האמת? יש מצב, אבל זה ממש לא רלוונטי לסיפור. למה? כי מסתבר שגם במעוזי הרדנקים הגדולים ביותר בארצות הברית, המדינות שבסרטים הוליוודים מיוצגות על ידי מגורים בתוך טריילרים ומשפחות שבהן ההורים הם גם אחים – לא עושים עניין מזוג הומואים שרוצה להחליף טבעות.

מיסיסיפי ואלבמה, אלו שתי המדינות שסטטיסטית צפויות להיות האחרונות בארצות הברית לאשר נישואים חד מיניים (זה נייט סילבר אמר) והראשונות לאמץ מחדש את העבדות ואת חוקי ההפרדה הגזעית, לכשיתאפשר (זה לא נייט סילבר אמר, אבל לא נראה לי שתהיה לו בעיה לחתום גם על זה). אלא מה, שמסתבר שאפילו בדרום העמוק כבר לא מתרגשים מגבר שכורע ברך ושואל גבר אחר את השאלה. כתבתי לא מתרגשים? התכוונתי שכן מתרגשים. מאד. עם כפיים והתלהבות וכל זה. הנה, תראו, הדיילי שואו אשכרה הוציאו בנאדם מגבולות ניו יורק כדי לבדוק את זה.

 עכשיו, אחרי שצפיתם, בטח תסכימו איתי שאנחנו רחוקים מלהיות מדינה מתוקנת כמו ארצות הברית. אני מדברת בעיקר על זה שלעולם לא נצליח להעמיד פה תכנית סאטירה מוצלחת ונושכת כמו הדיילי שואו, אבל גם זה שאפילו הווייט טראש שלהם מתנהג בצורה יותר מכובדת משרי הבית היהודי שהצהירו כבר ש"נישואים גאים – לא יהיה" – זה די מטריד.

אל תבינו לא נכון, אני לגמרי בסדר עם הדיבור הנגוע הזה. ממרומי גילי הבנתי שאסור להתרגש, ככה זה בפוליטיקה. צריך להספין ספינים ולפזר הצהרות לפי מה שהמצביעים רוצים לשמוע, אין לי בעיה עם זה. הבעיה שלי היא עם העובדה שמצביעי הבית היהודי ושלל מפלגות אחרות סבורים שזה לגיטימי לשלול מאזרחים במדינה זכויות בסיסיות כמו נישואים רק כי הם בעלי העדפה מינית או העדפה דתית אחרת (העדפה דתית זה יופמיזם ל"חילונים מסריחים שרוצים חתונה אזרחית", למקרה שתהיתם).

בדיוק מהסיבה הזאת סגן שר הדתות (סגן שר הדתות זה יופמיזם ל"תפקיד שאין בו צורך במשרד שאין שום הצדקה לקיומו", למקרה שתהיתם) העביר סעיף בחוק ששולח זוגות שלא ירשמו ברבנות לשנתיים מאסר, שהם ירח דבש+23 ירחים רגילים. זה אמנם חוק מטומטם בצורה בלתי רגילה, אבל יש בו לא מעט הגיון: אם כבר שוללים מהחילונים זכות בסיסית אחת, למה לא לשלול מהם גם את החירות? שהרי המתחיל במצווה, אומרים לו גמור.

אי אפשר גם שלא להתפעל מההסבר המקובל לשלילת הזכות לחתונות אזרחיות וחד מיניות: "כאן זה מדינה יהודית, אי אפשר לתת לאנשים להתחתן עם מי שהם רוצים ואיך שהם רוצים". לא לגמרי הבנתי אם זה בגלל שהמוסר היהודי אוסר על משכב זכר (בניגוד למוסר הנוצרי והמוסלמי שמאד מאד פתוח בנושא) או שמא בגלל היהודים עצמם שפיזית מצוידים בקונסטרוקציה רקטלית מסוימת שלא מאפשרת לקיים מין אנאלי ואף עלולה לגרום למוות.

אם זה באמת המוסר אז בחייאת, אתם רוצים להגיד לי שהצלחנו להכשיר את כל העוולות שאנחנו מריצים כאן בעשורים האחרונים, אבל תהיה לנו בעיה להעלים עין משני אוחצ'ות בשמלות לבנות? אין מצב. ואם זה העניין של הקונסטרוקציה הרקטלית הייחודית, אני חייבת לשאול: זה באג או פיצ'ר?

עזבו רגע פרקטיקה אנאלית. בואו נניח והיהודים הספציפיים האלה לא הולכים לגהינום כי הם הומואים, אלא לכלא כי הם התחתנו עם רב רפורמי – איך "פה זה מדינה יהודית" מצדיק את זה? כי קראתי כמה פעמים את המסמך המדובר וכתוב "יהודית", לא "אורתודוכסית", לא "כפופה באופן בלעדי לרבנות הראשית ומפעלותיה", לא "נתונה למרותו של זרם אחד פאנטי למדי". כתוב "יהודית". וכידוע מדי פעם יוצא שהיהודונים האלה הם חילונים או סתם רפורמים, איך קרה שאין להם סיי במדינה שלהם?

אז בכיף, תכפו עלינו את הכללים חסרי ההיגיון שלכם, גו פור איט. אבל בחייאת, אל תחרטטו אותנו עם כל ה"מדינה יהודית" הזה כאילו שלא היינו בשיעורי אזרחות בכיתה י"א (לידיעת הקוראים הצעירים: אזרחות זה המקצוע שלימדו לפני שגדעון סער הגה את שיעורי לאומנות). בכלל, אתם יכולים לדבר איתנו חופשי, אין צורך להעמיד טיעונים חסרי תוקף ולרסס עליהם "אלוהים היה כאן". אנחנו גם ככה מאשימים את נבחרי הציבור האימפוטנטים שלנו ולא את נבחרי הציבור הפעלתניים שלכם במצבנו החמור.

נו, תגידו כבר שאתם שוללים מאיתנו זכויות מאותה הסיבה שכלב מלקק את הביצים שלו ויאיר מלקק את הישבן של נפתלי – כי אתם יכולים. תהיו כנים איתנו, אנחנו נעריך את זה מאד בעודנו מתארגנות למסדר הבוקר בנווה תרצה.

נוגדי דיכאון:

אל תתבאסו. אתם תמיד יכולים לטוס להתחתן בחו"ל. ואם אתם כבר בחו"ל, אתם תמיד יכולים לא לחזור. זה מעודד.

אל תתמרמרו. גייז, אם החוק שנותן שנתיים מאסר למתחתנים מחוץ לרבנות יעבור, הוא יגרום לאפליה מתקנת: זוגות הומואים ולסביות ירצו את תקופת המאסר יחד, בזמן שזוגות הטרו יופרדו. אם עושים ממוצע, יוצא שזוגות חד מיניים שווי זכויות (אבל אם עושים חציון, אז לא).

אל תתחתנו. אם בטעות מצאתם עצמכם בזוגיות שהיא כל כך טובה עד שבא לכם למסד אותה, אל תהיו מפגרים ואל תהרסו אותה עם הצהרות של "עד שהמוות יפריד בינינו". הדבר האחרון שאתם רוצים זה לנחס קשר טוב עם הצהרות בומבסטיות כאלה. זה עין רעה.

הבחירות בתל אביב: נפילתו של המעוז האחרון

"מתחילים לזרום אלינו תוצאות אמת", אומר איזה כתב שנמצא במטה הבחירות של משרד הפנים הממוקם אי שם בשלהי שנות התשעים. והדבר היחיד שמטריד אותי, בזמן שההוא מברבר משהו על ספירה של 30 קלפיות בקרית אונו, זאת ההגדרה התלושה הזאת: "תוצאות אמת".

זה לא שאני חלילה מפקפקת באמינות התוצאות (בכל זאת, מדובר בקרית אונו ולא ברהט) אבל יש משהו לא טבעי בשימוש במילה אמת. מה אמיתי פה? מה מייצגת האמת הזאת? איך העובדה שרק ארבעה מכל עשרה אנשים עשו משהו עם הזכות הדמוקרטית שלהם הופכת את התוצאות לאמת? לכל היותר, זה הופך את הדמוקרטיה לזיוף.

ואז שוב נזכרתי בכמה שאני שונאת שאנחנו מדברים על דמוקרטיה כערך וכמה אנחנו נשמעים פלצניים כשאנחנו מקדשים אותו ומורחים לו קצת פאתוס בקצוות. לא שהיא לא ערך שיש לקדש אותו, אבל הייתי מעדיפה את הדמוקרטיה שלי פחות כמשהו אמורפי ויותר כ… לא יודעת, פרקטיקה?

זה לא שהיה לי הרבה זמן לתהות על קנקנה של התרדמת הדמוקרטית הזאת, כי לאט לאט הגיעו דיווחים מספירת הקלפיות בתל אביב. לא הייתי אופטימית. צריך להיות נאיבי עם עיוורון מלא ונכות מוטורית קלה כדי להאמין שניצן הורוביץ ייקח את תל אביב. ועדיין, איכשהו, הצלחתי להתאכזב. נתקפתי באסה של ממש, אולי אפילו יותר מזאת שתקפה אותי בליל הבחירות הכלליות לכנסת.

אל תבינו אותי לא נכון, הבחירות האחרונות לכנסת היו כל כך מדכאות שגם מכולה שלמה של ציפרלקס לא הייתה מצליחה לרכך את המכה (הניגודיות בין המחאה לתוצאות הבחירות, זה כאב). אבל מישראל אין לי הרבה ציפיות. ויתרתי עליה. היא החליטה לנסוע במהירות מופרזת לכיוון מאד מסוים ואני ביקשתי לרדת כדי לנסות לתפוס טרמפים לכיוון ההפוך. תל אביב, לעומת זאת, היא סיפור אחר. היא כבשת הרש שלי, היא עיר המקלט שלי, היא המקום היחיד בגבולות המזרח התיכון שאני אשכרה מוכנה לחיות בו. או כמו שאומרים אצלנו: "תמיד תהיה לנו תל אביב" או משהו.

אז זהו, שכבר לא. כי תל אביב היא, כך התברר שוב, ממש כמו מדינת עמישראלחי. רק בגרסה החילונית והטולרנטית להומואים. ובאמת, מילא הצפון שטובע בעושר של עצמו ובז לדרום עם העבריינים והערבים, ומילא הדרום שטובע בביוב ובז לצפון עם האשכנזים החמדנים. אבל דווקא במרכז העיר תליתי ציפייה או שתיים.

אבל אז התחלתי לדבר קצת עם תושבי מרכז העיר וגיליתי שהם, ממש כמו תושבי הצפון והדרום, לא מוטרדים ממה שקורה מחוץ לאזור החניה שלהם. הידיעה שאין תיכון עיוני בדרום העיר לא מרתיחה אותם וקומבינת הדולפינריום לא מזיזה להם ותחנות האוטובוס החדשות… אלוהים ישמור, ראש עיר שמציב תחנות אוטובוס שלא עושות צל בעיר שבה כמעט כל חודש הוא יולי-אוגוסט, צריך לא רק ללכת הביתה – הוא צריך ללכת לגיהנום.

הרבה מאלו שיצא לי לדבר איתם, שהם לא מדגם מייצג, אבל גם בטח לא מדגם תלוש לחלוטין, סלחו לחולדאי על מגדלי היוקרה עם דירה אחת בלבד בכל קומה ועל מתחמי השופינג המיותרים (שרונה וזה), כי הם קיבלו תל אופן ורשת אלחוטית חופשית ברחבי גן מאיר. לא שאני מזלזלת באינטליגנציה שלהם, אבל נראה שהם הולכים שולל אחרי הישגים שחולדאי הרים ביום ואפשר לבטל ביומיים, ומתעלמים מפשעים בלתי הפיכים שעשויים מבטון. כן, נראה אתכם מעלימים את החצ'קון הענק שצומח על שוק בצלאל באותה קלות שסוגרים רשת וויפיי.

כי ככה זה, אם כבר הגעת למנוחה והנחלה ואתה שוכר דירה נאה בתל אביב וגם יכול לעמוד בזה בכבוד, אז שיזדיין דרום העיר ושיזדיין הדיור הציבורי ושתזדיין התחבורה הציבורית – בכלל, מי נוסע באוטובוס חוץ מעניים? זאת הבועה שלנו ואלו ימי פומפיי האחרונים שלנו ומי אתם שתגידו לנו ממה צריך להיות לנו אכפת?

איכס עליכם, ילדי שמנת ומיני-נובורישים שעולמם צר כחנייה שרק סמארט יכול להיכנס אליה, לא מחכים לכם בכוכבי האם רעננה וצהלה?

 —

מה שהכי מדכא זה שלא בטוח שיישאר מה להציל בעוד חמש שנים כשיהיה זה תורה של תמר זנדברג לנסות את מזלה במרוץ על ראשות העירייה. קו החוף כבר יהיה מבוצר על ידי מגדלי יוקרה, מרכז העיר יהיה מלון דירות ענק ונטוש למחצה של תושבי מרסיי רבתי וההיפסטריה בטח תאלץ לפצל את עצמה בין ברלין לגבעתיים (לא עלינו).

זה מתסכל כי זאת העיר שאמורה להוביל את המהפכה, המקום שאמור לתת לאלו שהמוח שלהם עוד לא דלף מהאוזניים כמו מאגר ביומטרי, זרזיף של תקווה, הנקודה האסטרטגית שממנה אמורות להתחיל לנשב רוחות של שינוי (רוחות שיש יסוד סביר להניח שלא מגיעות בגלל הבניה על קו החוף). אבל זה לא קורה, וזה בסדר. לא צריך לכעוס, לא צריך להתעקש. רק להבין: תל אביב היא לא מה שחשבנו והיא רק מבקשת, אם אפשר, שנפסיק להעמיד פנים.

לאן יורדים פתאום כולם?

חברים, יש פיל בחדר וכדאי שנדבר על זה לפני שגם הוא אורז הכל ועובר לברלין‎.

כן, צפיתי בסדרת הכתבות של ערוץ עשר על היורדים החדשים ותשמעו – לא הופתעתי מכלום. בעיקר לא מזה שהרעיון של "בואו נלמד קצת על מהגרים" בא דווקא בדסק שבו כולם מרוויחים חמשת אלפים שקל, מקום העבודה שלהם נמצא בסכנת סגירה והמקצוע שלהם עומד בפני הכחדה. וכנראה שלא רק אני צפיתי, כי הסדרה החצי דוקומנטרית (שם זמני במהלך העריכה: חודורוב נשלח לרחרח אם  יש מצב לסדר לנו חלטורה בברלין) עשתה את האפקט, כולם מדברים על הכתבות וכולם מדברים על היורדים ומי שלא מדבר – זה רק כי הוא עסוק בלארוז לקראת המעבר לקנדה ובוסטון (שני חברי פייסבוק שלי עשו זאת בחודש האחרון, ויש לי בקושי 300 חברים).

ואתם יודעים, במדינת ישראל המושג "כולם מדברים על" לא שלם אם שר האוצר לא פרסם סטטוס בנושא. ואכן, שר האוצר פרסם סטטוס בנושא. כדרכו, הוא היה מנותק, מתנשא, חסר פואנטה ורווי התלהמות. אבל לזכותו ייאמר שגם הפוסט הזה שלו אוצר בתוכו הסבר לתופעה ישראלית. והפעם: למה זה בסדר שהחיים שלנו נראים ככה ולמה אסור לנו להתלונן על זה ולמה חובה עלינו לשרוף את הפספורט הזר.

ובכן, זה כי אנחנו משלמים פרוטקשן. מפרישים חלק ניכר מהכנסותינו, זמננו (צבא), דמינו (כנ"ל), עצבינו ושוב הכנסותינו בשביל זה שישמרו עלינו מהשואה הבאה. אז כן, יקר פה ויקר פה ויקר פה וקשה פה וגם רע פה, אבל זה באמת מחיר סביר לשלם עבור זה שלא נעבור שוב רצח עם בקרוב. ומה הם שבעה שקלים על קוטג' תמורת זה שלא יקומו עלינו לכלותנו? אני אפילו לא צינית, זה בדיוק מה ששר האוצר שלכם כתב. למעשה, זה מה שכל אחד יגיד לכם אם תרמזו שאתם בדיוק בקאייק, מזמינים כרטיס טיסה בכיוון אחד.

כי בסופו של דבר, כל סט הטיעונים נגד הגירה — ממש כמו הקריירה של ראש הממשלה שלכם — מבוסס על הפחדות. שם יהרגו אתכם, שם תהיו זרים, שם הילדים שלכם לא יזכו להיות בחופש בפורים. נו, כבר שרפתם את הדרכון הזר?

והנה עוד משהו שמציק לי: בשום שיחה שאי פעם ניהלתי, אף אחד לא ניסה לשכנע אותי להישאר בארץ כי טוב פה, כי נעים פה, כי תחבורה ציבורית יעילה פה וכי ימי עבודה קצרים פה. לא. המקסימום שנותנים זה איזה מילה טובה על החמימות הישראלית, שהיא בעיני כולנו בית שחי מיוזע שבין קצוות שערות דביקה אחת לאחרת כולם נותנים לכם צ'פחות ועוזרים לכם אם נפלתם ברחוב – לא לפני שהם גונבים אתכם קצת, עוקפים אתכם בתור, דוקרים אתכם בויכוח על חניה ומקללים אתכם כי אתם מהעדה הלא נכונה. אבל בקנדה אף אחד לא יעזור לכם אם תפלו ברחוב! וגם תהפכו לנציב קרח כי קר שם אז עזבו אתכם מלהגר.

אז רק הפחדות יש להם, וסחיטה רגשית, כמובן: כי אם אני אלך מכאן, כך טוענים בלהט מתנגדי ההגירה, לא יהיה מי שיאבק על הארץ הזאת, שזאת דרך מעודנת לומר שלא יהיה מספיק בשר תותחים למלחמה הבאה או למאבק הדמוגרפי הנוכחי. על כתפיי עכשיו, כל עתיד העם היהודי. וזה טיעון חזק במיוחד בשבוע שבו כל מנהיגי ישראל בערך נמצאים בניו יורק ומלקקים את ישבנם של כמה יהודונים עם ג'ובים טובים בוול סטריט והוליווד, שבין תחביביהם להחזיק את הממשל האמריקני בביצים (לפחות בכל מה שקשור לישראל). אז כן, עתיד ישראל על הכתפיים שלי. לא בלשון של המנהיגים ולא בתחת של היהודונים ולא בביצים של הממשל האמריקני. על הכתפיים שלי.

עוד טיעון חביב נגד הירידה הוא במקרה גם אחד הטיעונים החביבים עליי בעד חתונה/ברית מילה/ כל מנהג פאגאני אחר שעובר מדור לדור: כי ככה אבות אבותייך עשו. כן, העובדה שאבות אבותיי ערגו לארץ הקודש ופנטזו על ירושלים השלמה אמורה לכבול אותי ואת האזרחות האירופית שרק אלוהים יודע למה אין לי, לישראל. רק מה, ההסבר הזה לא מרשים אותי במיוחד. כי מבלי לפגוע בכבודה של כל השושלת המפוארת (היא לא הייתה מפוארת), כל השאיפות שלהם אז היו – איך לומר –  לא משהו: בני רבינובה רצו לא ללקות באבעבועות שחורות, חלמו למצוא אלף ראשי בקר וקיוו לעבור בקלות את משבר גיל הארבעים – או כמו שהוא נקרא אז: הגיל שבו כולם מתפגרים. כל אלו לא רלוונטים לי, אז למה חלומות רטובים על ארץ הקודש כן?

ובכלל, אני בטוחה שאבות אבותיי היו אנשים פרגמטיים. ההנחה הזאת נעשית על סמך העובדה שגם אני אדם פרגמטי ומישהו היה חייב להעביר את הגן הזה אליי. הם אולי חלמו על ארץ הקודש כי הם גרו בבריטשיווה, הכפר היהודי הקטן שהיה מוקף בכל מיני סלבים נטולי שיניים אבל חדורי רוח אנטישמית, כי הם קראו יותר מדי בתנ"ך ופחות מדי את המפה הגיאופוליטית של העולם. אני בטוחה שעם קצת יותר ידע על מדיניות הרווחה הקנדית או איכות החיים הניו זילנדית, הם היו עוזבים את בסרביה כבר ב1860 (למרות שקנדה הוקמה רק שבע שנים מאוחר יותר. בשביל מה שהולך שם הם היו מוכנים להמתין כמה שנים).

ואם כבר "אם אשכחך ירושלים" וכל זה, אז דווקא עכשיו כשמשפט אולמרט בפרשת הולילנד מתקיים, אני חושבת שדי בטוח לומר שלכולנו כבר די יצא החשק לומר "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". כן, גם את החלום הרטוב שלנו הצלחנו להפוך למשהו שמתנהל כמו קומבינת שטעטל, בהנחה ששטעטל היא עיר הבירה של מדינת עולם שלישי רקובה ומושחתת כלשהי.

הלאה. עוד טיעון אנטי הגירה שמצליח להרשים אותי כל פעם מחדש הוא זה שמזהיר מפני גזענות במדינות אחרות, שזאת דרך מאד מעודנת לומר "תשמעו, כל העולם גזען וקר ומנוכר ומסוכן ליהודים".  ובקטע הזה הם באמת צודקים, רק חבל שהם לא נותנים את החלק השני של המונולוג – "זאת אומרת, גם אנחנו חזק בגזענות, אבל לפחות כאן תהיו בצד הנכון של השנאה". שזה אגב טיעון משכנע במיוחד, בתנאי שמי שאמור להשתכנע הוא לא שמאלן, הומו, תל אביבי או חלק מכל קבוצת מיעוט אחרת, כי אז זה לא באמת אמור לשנות באיזה אזור זמן תקבל את המכות שלך.

אז כן, מסתבר שקצת נמאס לנו מפרוטקשן ומסחיטה באיומים ובעיקר מסחיטה רגשית באיומים. שכל אחד יעשה מה שטוב לו, איפה שטוב לו. למעט המיסיונרים של האנטי הגירה. במקרה שלהם עדיף שיעשו קורס בבניית טיעונים רטוריים שלא קורסים לתוך עצמם.

ספוטד: קורת גג

זהו, נגמר. אחרי שבמשך חודשיים החיים שלי נראו כמו השער האחורי של דה מרקר ביום שישי, אני שמחה לבשר שהמסע הארוך, המתסכל והמייגע אחר דירה בתל אביב הגיע לקיצו. ואין שום דבר מנחם יותר מלדעת שיש לי בעיר הזאת קורת גג, מקום שהוא רק שלי ושאוכל להניח בו את ראשי אחת לשבועיים, כשאצא לחופשת סופשבוע מהמוסד לתשושי נפש שהתאשפזתי בו מרצון במהלך התהליך הארוך הזה.

לא צוחקת בכלל. החיפוש היה כל כך נורא שאני כמעט מתפתה להכריז שזו הדירה האחרונה שאשכור בתל אביב. שזה משפט שיכולות להיות לו שלל משמעויות. למשל, שהדירה הבאה שאכנס אליה תהיה דירה שאקנה (אין סיכוי). או שתוחלת החיים שלי תהיה קצרה יותר מאורכו של חוזה שכירות ממוצע (סבירות קיימת). ואולי בכלל שבפעם הבאה שאארוז את עצמי לדעת זה יהיה כדי לפרוק אותי באוקלנד/מלבורן/טורונטו (האפשרות ההגיונית מבין השלוש).

אבל אני לא כאן כדי לדבר על נצחון הפירוס שלי, אני כאן כדי לדבר על… ובכן, דברים שקרו לאחרונה ועלולים לעודד את מי שיוצא רק עכשיו לקרב.

באחד באוגוסט, הלא הוא החג הקדוש ביותר בלוח השנה הנדל"ני, ישבתי בביתי השני, הלא הוא יד2, וצפיתי במפולת. שלל דירות שהוצעו על ידי בעליהן בסכומים מופקעים, איבדו פתאום אוויר והתחילו לאבד גובה. זה היה כמו לראות מכירה פומבית ברוורס. הדירה ברופין שצנחה אט אט מ5100 ל4900. הדירה בעמנואל הרומי שתוך יום אחד החליפה קידומת מ5000 ל4800. וכל זה בזמן שבעלי הדירה מקפיצים את המודעות באותו הקצב שמקפיצים פאד תאי על ווק. ויש עוד רבות וטובות שהיו בשוק כחודש, אבל בשניה שעמדו ריקות, פתאום חזרו לפרופורציות שלהן. לא שהן לא מנופחות, אבל צעד אחד בכל פעם.

כי ככה זה בעלי דירות בתל אביב, הם מוכנים לקבל הכל, רק לא שהדירה תעמוד ריקה יום אחד. אלא אם כן הם בעלי דירות ממוצא צרפתי בתל אביב שקונים דירה רק כדי שהיא תעמוד ריקה, למעט ביום אחד, כשהם מגיעים ארצה לביקור.

אבל הסיפור המעודד מכולם בכלל לא קשור בדירה ריקה. למעשה, מדובר בדירה שמתפנה רק בספטמבר וממוקמת ברחוב גוש חלב (לא לבלבל עם הגבנ"צ, העיר הקדומה או עם רחוב שביל החלב, שנמצא בצד הפחות נכון של איילון). תג המחיר שלה עמד על 5300 והלכנו לראות אותה כי ציפינו שבמחיר כזה נקבל משהו מרשים במיוחד. ובכן, שלא כדרכו של גוש חלב, הדירה הזאת הייתה דווקא פרווה. החלטנו להשאיר פרטים לבעל הדירה שהיה במקום. אחרי הכל, אלו הם כללי הטקס ואני מכבדת אותם.

יצאנו משם ללא חשש כי ראינו שמוקמנו ברשימת המתעניינים במקום החמישי והלא ריאלי וגם כי הבעתי בפני בעל הבית אותה התלהבות שהראיתי כשרופאת המשפחה שלי הציעה לי לעבור קולונוסקופיה. אלא שכעבור חצי שעה קיבלנו טלפון מפתיע במיוחד שמזמין אותנו להגיע למחרת בבוקר לחתום על חוזה בדירת חלומותינו אשר בגוש חלב (לא לבלבל עם הגבנ"צ וגו'). זאת הייתה אשתו של בעל הנכס והסברנו לה שזה כנראה לא יקרה בינינו, כי עד שלא יתקינו את חיפוי הזהב לברזים ולידיות, היא עדיין לא שווה 5300.

לא חלפו חמש דקות וכבר טלפון נוסף. הפעם זה היה בעל הדירה עם הצעה שבעיניו, כנראה, אי אפשר לסרב לה. "קחו את הדירה ב5200". סרבנו ואפילו עשינו זאת בנימוס יחסי. "אבל זה מה שהדייר היום משלם, אני לא יכול לרדת". סרבנו בשנית תוך כדי שלבנו נכמר ונשבר.

כשהתאושש ואולי בשל ההלם שתקף אותו, בעל הבית התחיל לשאול כמה שווה הדירה לדעתנו (4800-5000) ואז התחיל לעשות שרינג ולספר שבאמת לא היה ביקוש הפעם והוא לא מבין למה. נפרדנו כידידים וקבענו שאם המחיר ירד לחמש, הוא ירים אלינו טלפון.

וכך במשך שלושה ימים נוספים המודעה המשיכה לרוץ לה עם תג מחיר של 5300, עד שביום הרביעי נפל דבר והמחיר השתנה ל5100. ולמה זה מעניין? כי יש בתל אביב בעל דירה שמשכיר היום את הדירה שלו בפחות כסף משהשכיר אותה בשנת 2011. ואני מתערבת אתכם שהוא לא לבד.

וגם אם מדובר במאה שקלים בסך הכל, זה עדיין מעודד.

כי ייתכן שהחיינו והגיענו אל קצה גבול היכולת של השוכרים בתל אביב; שהראש שלנו, שאנחנו מחזיקים בכח מעל המים, נתקע עכשיו מהצד של הפדחת בתקרת זכוכית שנוצרה על ידי אותו זגג שאחראי לעליית המע"מ, העלאת שיעורי המס ויוקר המחיה בכללי.

 וזה יפסק, העושק הזה. זאת הבטחה, לא חלום ליל קיץ שרקמתי באופן עצמאי. לא כי מתבשלת כאן מחאה, לא כי אנחנו הפכנו לציבור צרכנים חכם ומודע. זה יקרה כי פשוט נגמר לנו הכסף, אין מאיפה להביא יותר. גם את המאתיים-שלוש מאות שקל שעוד יכולנו לגרד כדי לשמר את רמת החיים שלנו, שתו לנו גזירות מוכות גורל שהטיל עלינו שר אוצר מוכה בסנוורים. וזהו, פיניטו לה קומדיה. בקרוב יבואו הדמעות.

עוד לפני הדמעות וכדי לתת דוגמה אישית, אספר לכם שאני משלמת היום 800 שקלים פחות מששילמתי ב2011 על דירה שהיא כמעט באותו הסטנדרט (אם תורידו את הפרקט, את הויטרינה בסלון, את ארונות המטבח החדשים ואת האמבטיה הענקית). ועדיין, מבטיחה לכם, עשיתי עסקה מוצלחת במיוחד ותודה לאל שלא נכנעתי לכל החזרזירים החמדנים שפגשתי במהלך הדרך, כי כידוע, הדרך לגהנום רצופה אוינק אוינק.

ועכשיו תורכם לריב עם חזירי בר. לי יש מטבח בן 40 שצריך לקרצף.

למה היא לא אוהבת אותי בחזרה?

בואו נעשה דבר כזה: כדי להקל מראש על האווירה הכבדה והמדכאת שהולכת לאפוף את הפוסט הזה, אני אפתח בבדיחה. באותה נשימה אני גם אבקש מכם להנמיך ציפיות, כי אם לשפוט אובייקטיבית, אני די בטוחה שהיא לא מצחיקה:

"חבר: עזבי שטויות, לכי תחפשי דירה בגבעתיים. תקבלי שלושה חדרים במקום שניים ועוד ישאר לך עודף.

שני: בשביל מה אני צריכה שלושה חדרים?

חבר: אחד יהיה חדר שינה, השני סלון ועוד חדר שבו יהיה לך איפה לתלות את עצמך."

הזהרתי מראש שזה לא יהיה מצחיק. אין שום דבר מצחיק בגבעתיים.

ובזמן שאתם סתם לא צוחקים, איפושהו בצד השני של העולם, בבית עלמין מוריק ושקט וירגי'ניה וולף מתהפכת בקברה בסל"ד כל כך גבוה שאפשר לייצר ממנה אנרגיה שתצליח למזג את גוש דן בצהריי יום קיץ עתיר לחות. וירג'יניה, תביני, נשים כבר לא צריכות היום חדר משלהן, הן צריכות בעיקר (ומסיבות שאינו ברורות לי) יותר מרחב אישי בנסיעה בתחבורה ציבורית ופחות גברים שיושבים באוטובוס בפישוק רחב.

אבל עזבו את זה. מה שבאמת מתסכל בסיפור זה לא המחירים הבלתי סבירים, לא הגמישות בהגדרות (קומה ראשונה היא קרקע, שבעים מטרים מרווחת היא חמישים מטרים ביום טוב), לא זה שהדיירים חושבים שאני אלטע זאכן ומנסים למכור לי תכולת דירה (גם את המזגן! והפרקט! נשבעת לכם ביקר לי) וגם לא בעלי הבית הורודים שדומים לפרות נמוכות. מה שמעצבן כאן זה שהעיר שאני אוהבת אומרת לי באופן הכי חד משמעי: "אין לך מקום פה, לכי". ויותר גרוע, אני גם צריכה להתנצל על זה שאני בכלל רוצה לחיות בה. זאת עיר לעשירים, לצרפתים שמנסים להלבין הון ולצעירים מוצלחים שנולדו לסבתא הנכונה או השתעבדו לבית התוכנה הנכון. ואין לי אפילו כח להסביר על זה שהמחיר המופקע שאלה מוכנים לשלם על העיר הזאת מגיע לא מעט בזכות הצבע שנותנים לה כל החברים התפרנים שלי שנבעטו ממנה אחד אחרי השניה בשנים האחרונות. אתם הרי מספיק חכמים להבין שאם כל אלו שלא יכולים להרשות לעצמם את העיר הזאת פשוט יוותרו ויעופו מכאן, תל אביב תהפוך להיות רעננה פר אקסלנס. ולא שיש לי משהו נגד רעננה, אני פשוט אוהבת את הידיעה שלא משנה מה יקרה, תמיד יפריד בינינו כביש מספר ארבע.

אז כן, ברור. לא נולדתי בתל אביב, לא גדלתי בה, אפילו לא באתי לרכוש בה השכלה אקדמית או גינונים מגניבים, אני לא מבלה במועדוניה ולא משתזפת בחופיה. ואני לא מתייחסת אליה כאל שלב חולף של תחילת (או אמצע. או סוף) שנות העשרים ולא אנטוש אותה כשיתחשק לי ילד ודירת שלושה חדרים בכפר סבא. אני פשוט אוהבת לגור פה. כמה שאני שונאת לגור בישראל – ככה אני אוהבת לגור בתל אביב. ואני שונאת את החיים בישראל שנאה יוקדת, אתם הרי יודעים את זה. וכל עוד אני עדיין כאן, אני מעדיפה שזה יהיה במקום היחיד שלא מעביר אותי על דעתי. וזה שווה כל שקל באקסטרה שש מאות שקל לראש שאני משלמת בחודש (תזכרו את הפרט הזה, עוד נחזור אליו).

כי זאת עיר נורמלית. כן, היא אשכרה מנסה להעמיד פנים שהיא עיר מערבית והיא מנסה להתנהג רגיל גם בשבתות והיא יוצאת מגדרה כדי שכל אדם, מוזר ככל שיהיה, ירגיש פה בנוח. ומפוצץ פה בכלבים, הם אשכרה השתלטו על המרחב הציבורי וגם זה נהדר. ויש לה ים. איך בכלל אפשר לגור בעיר בלי ים?

ואין בה חניה. ואני אוהבת את זה כי אני טיפוס של טאף לאב. אני רוצה שהיא תדע שהרגע סיימתי חיפוש חניה בן ארבעים דקות ועשיתי את כל זה כדי להמשיך להיות איתה, כושלאמאשלה.

בטריבונה צועקים לי עכשיו שאפסיק להשתפך, כי מערבית או לא וים או לא, אין לי אפילו כסף כדי להנות ממנה. אז ברוכים הבאים לתל אביב, העיר שאפשר להנות ממנה גם בלי להוציא שקל. זה יותר קשה ופחות כיף, אבל בהחלט אפשרי. לפחות עד שיחליטו לחייב אותנו לקנות קפה כדי לשבת בשדרה או שיאסרו עלינו להביא לים בירה שקנינו במכולת. או עד שיעלימו לנו את הים, זאת גם אופציה שצריך לקחת בחשבון כל עוד חולדאי בשלטון. ויש עוד הרבה דברים שלא עולים כסף בעיר הזאת. אמנם יש גם הרבה דברים שאפשר לעשות ולא עולים כסף גם בגבעתיים, כמו למשל לבהות בעגלות של פג פרגו – אבל זה פחות מעניין אותי.

ובכלל, איך תשימו תג מחיר על הידיעה שתמיד במרחק של מאתיים מטר ממך, בכל שעה של היום, אנשים ערים ומשהו קורה? שכנה שלי, גרושה בת חמישים שרחוקה מלהיות כל דבר שאתם חושבים על גרושות בתל אביב, אמרה השבוע שהידיעה הזאת שהעיר תמיד חיה ותמיד שם נותנת לה בטחון ונחמה. לשמחתי, אני לא אוהבת להשתמש במילים כמו בטחון ונחמה, אז אני פשוט מצטטת שכנים שלי.

רק שהדברים השתנו, ובשנתיים שגרתי בדירה הזו (שנמכרה) המחירים קפצו בפאקינג 15 או עשרים אחוז וגם בעלי הדירות קפצו ועפו על עצמם והם מעוניינים בשוכרים שעובדים בהיי טק, כי בהיי טק לא מפטרים לעולם והייטקיסטים אף פעם לא במינוס. וגם אין דירות. בכלל.  כלומר, פה ושם עוד יש דירות, אבל במקום להוסיף שש מאות שקל לראש, עלינו לאלף שקל לראש. למה? כי דירת שני חדרים נורמלית כבר מתומחרת בכמעט ששת אלפים שקלים בחודש. כדי להמחיש את המצב אספר לכם שעבור דירת שני חדרים בשטח של 63 מ"ר, משופצת (חלקית) ומוארת (אבסולוטית) אני משלמת בשנתיים וחצי האחרונות חמשת אלפים שקלים. במחיר הזה אני עדיין יכולה לשכור דירת שני חדרים, ממש באותו בניין. אבל זו תהיה דירת קרקע בשטח של 40 מ"ר, בלי אור, בלי אוויר, בלי תקווה ובלי חלום.

ואני לא רוצה להיות הפראיירית שלוקחת את דירת הקרקע שכבר שבועיים בשוק ואף אחד לא רוצה ואני גם לא רוצה לשחד את הדיירים היוצאים בכסף מזומן (כפי שכבר הציעו לי לעשות) ואני בטח שלא מעוניינת לקנות מהם את הפרקט. גם לא רוצה להיות כלבה ולגנוב מאחרים דירה שהובטחה להם (כמו שעשו לי). אני הוגנת. אני מבקשת שהעיר שלי תהיה הוגנת כלפיי.

ואני מבקשת שהיא גם תחזיר לי אהבה. קצת.

[פודקאסט] גיהנום הוא מסע לחיפוש דירה בתל אביב

יצאתי לחפש דירה בתל אביב ומצאתי מלוכה.

סתם.

יצאתי לחפש דירה בתל אביב ומצאתי את מותי.

סתם.

יצאתי לחפש דירה בתל אביב ומצאתי הכל חוץ מדירה. וכל הסיפורים כאן, כמו שאומרים הצעירים, טרוסטורי.

אני מחפשת דירה. כולם יודעים את זה כבר, זה פחות או יותר בכל מקום. כותבים על זה בפייסוש, מדברים על זה בטוויטר, אפילו בכיכר תחריר הונפו שלטים של "תמצאו  לשני דירה". לא עוזר.

זה לא שאני עוזבת את הדירה שלי מרצון. אני לא כפוית טובה, אני יודעת שמדירה בתל אביב לא יוצאים סתם ככה באותה הקלות שבה מזמינים אוכל או מחליטים להתגרש. הייתי מוכנה להישאר בה. למרות שהיא בקומה אחרונה ובחורף נכנסים מים מהתקרה ובקיץ כל כך חם שמביאים הורים כדי לעשות להם סימולציה של "מה קורה לתינוק אם משאירים אותו בטעות ברכב", ולמרות שמתחת לחלוני נמצאת שווארמיה בניחוח עמבה ופעוטון עם גננת צווחנית. למרות כל זאת, לא רוצה לעזוב. דירה סבבה והכל ואפילו הבעלים היה נחמד. אני עוזבת מאונס, כי הדירה נמכרה. זו היתה עסקה שבה כולם הרוויחו: בעל הדירה כמובן, המתווכת, עורך הדין והמדינה – עם המס שלה. רק אני יצאתי מופסדת. אני והמפגר שקנה דירת שני חדרים שפונה לרחוב סואן בחצי מיליון דולר.

אבל בזמן שהמפגר, כנראה, די מסודר ויש לו איפה לגור, אני כמעט הומלסית. יש לזה גוון די מלהיב ומרענן, אבל לא אחרי שעוברים את גיל 27. עד גיל 27 אדם יכול לדמיין את עצמו נזרק בחצי חדר בפלורנטין ומת ממנת יתר כאילו נולד בסיטאל ולבש פלנל כל חייו. אחרי שעוברים את גיל 27 מבינים שפלורנטין מלוכלכת מדי, הסמים יקרים מדי והמוות לא באמת יעזור – כי הוא לא יגרום לביטוח לאומי להסיר את השעבוד מהחשבון.

אז בינתיים אנחנו ארבע נפשות, מתוכן שתיים עם פרווה וזנב, ומנסות לבדוק מה השטח המינימלי שנוכל לגור בו בלי לתרגל אלימות דומסטית על בסיס יומי. הגענו למסקנה שאפשר להסתדר בארבעים מטרים רבועים, אבל בתנאי שהחתולה והכלבה יצמיחו כנפיים וכמו עצלן יצליחו לישון כשהן תלויות על הרמקול. לחילופין, בדקנו אפשרויות לבטל את הגרביטציה כדי שנוכל לישון במאונך. כמו אסטרונאוטים. במקרה הזה אפשר גם לאכול אבקה משקית, מה שמייתר את הצורך במטבח, שזה כבר דאבל ווין.

התפשרנו על חמישים מטר והצבנו עוד תנאי: לא עוד דירות שמורות וחמימות ושאר שמות קוד לדירות שלא שופצו מהיום שבו הקבלן קיפל את הפועלים. ומה זה בכלל דירה שמורה? אני יכולה לדמיין רק ארבעה פועלים של חברה קדישא מגיעים לדירה עם מיכל פורמלין או שלושה פרעונים שבאים לחנוט.

בכלל, מישהו צריך להסביר לבעלי דירות שדירה זה לא רכב: העובדה שהדירה שלכם נכנסה למועדון החמש לא הופכת אותה ליותר אטרקטיבית. גם לנהוג בחיפושית זה לא אטרקטיבי, אבל לפחות בחיפושית קיים הסיכוי שההיפי הזקן שנהג בה לפניכם שכח בפנים שקית מפוצצת בגראס – שבימים אלו בישראל שווה יותר מנדלן.

בחזרה לדירה: בסופו של דבר קבענו: רק דירות עם שירותים ואמבטיה ששופצו פחות או יותר בשלהי כהונתו הראשונה של פרנקל כנגיד. זה בתנאי שהדיירים הקודמים לא תרמו להרס הדירה כמו שפרנקל תרם להרס הכלכלה העולמית. בכלל, נראה לי שלשפץ אחת לחמש עשרה שנה בערך נכס שמכניס לך יותר מחמישים אלף שקל בשנה, זה המינימום שבעל דירה יכול לעשות כדי לגמול למי שהביאו אותו עד הלום. אבל מסתבר שלא, כשהם רוצים להודות למי ששדרג את ההכנסה שלהם ככה, הם עולים לקבר של סבתא. למרות שזה היה נחמד אם הם היו נותנים קצת כבוד לא רק למקום שהיא קבורה בו, אלא גם למקום שהיא מתה בו. כלומר, לאמבטיה.

מה שכן, יש בעלי דירות שמשתכנעים להחליף את הריצוף באמבטיה, אבל אז מתקמצנים לשפץ את המטבח –וזה סיפור אמיתי – אז הם פשוט משתמשים בשאריות הקרמיקה מהשירותים כדי להחליף את השיש במטבח. זה לא אסתטי, זה לא פרקטי – אבל לפחות זה תמיד מזכיר לדיירים שמישהו מחרבן עליהם.

עוד בעיה שיש לבעלי דירות בתל אביב, היא שהם מעניקים פרשנות רחבה מדי למילה חדר. אז כדי לעזור להם, אני אספר לכם שחדר, שטחו שניים עשר מטרים רבועים. חצי חדר צריך להיות בשטח של שמונה מטרים רבועים לפחות. והנה משהו שבעלי דירות הכי מפספסים: לכל חדר וחצי חדר תהיה כניסה נפרדת וחלון נפרד. על כן, בעל דירה יקר, להול הזה, ששטחו כשטח של מיטת תינוק, אין דלת נפרדת וגם לא חלון – אלא אם כן הטיח בתקרה ימשיך ליפול ואתה בונה על סאן רוף. עד אז, זה לא חצי חדר. וגם המרפסת שיוצאת מהסלון וסגרת כדי לטעון בלהט שהיא יכולה לשמש כחדר עבודה, זאת בתנאי שכל מה שפינת העבודה שלכם מכילה זה אייפד ושקע כדי שיהיה איפה לטעון.

ראיתי גם דירה שבה הכיור של המטבח נמצא בשירותים. הבעלים הסביר בחביבות שגם ככה מי שגר בתל אביב לא מבשל אלא רק מזמין משפע המסעדות שבחוץ. הו, בעל דירה יקר, ברור שהייתי מזמינה, אבל את כל הכסף הפנוי העברתי לך, אז נראה לי שאין ברירה אלא לבשל. מצד שני, אולי גם כדאי להפסיק לבשל, כי אם לא אחווה ירידה דרסטית במשקל, לא בטוח שאצליח להיכנס לפלא הארכיטקטוני של דירת הארבעה חדרים וחצי המורכבת משבעה חצאי חדרים, בוידעם ומיכל ניאגרה שדחסת באופן מעורר פליאה לתוך 35 מטרים רבועים.

אבל שתדעו לכם שאני לא כלבה, אני לא חושבת שכל בעלי הדירות נבלות ובטח לא חושבת שרק בעלי דירות הם נבלות – אני בטוחה שגם מתכווכים נבלות. אחד כזה הציע לי דירה ברחוב שקט ליד הים. קבענו ברחוב שקט באמת ומשם הוא לקח אותי לדיזינגוף. כששאלתי מה שקט שם בדיוק, הוא אמר שזה החלק השקט של דיזינגוף. זה היה על פינת בן יהודה. איחלתי לו סרטן והמשכתי בדרכי.

אולי זה קצת אכזרי לאחל סרטן למתווכים. צריך לאחל להם משהו קטלני אבל פחות אכזרי. ואם אין כזה, אז שווה להמציא רק בשביל המתווכים. פעם אחת מתווך התקשר להציע לי דירה שהרגע נכנסה אליו, בבלעדיות, ברחוב ארבע ארצות תשע. חשבתי לעצמי שזה מוזר, גם אני בדיוק בארבע ארצות תשע נכנסת לראות דירה בתיאור זהה ועם אותו תאריך פינוי – אבל ממש לא מתיווך. נכנסתי פנימה ואז הטלפון של השוכרת צלצל. מהצד השני, המתווך, ניסה לשכנע אותה לתת לו להראות גם את הדירה, בלי בלעדיות ובלי התחייבות "כי מה אכפת לה לתת גם לי להרוויח?". תחשבו על זה, למתווכים בתל אביב יש אותו היגיון עסקי שיש לילד בן ארבע שלא קיבל מה שהוא רוצה בגן: "אבל הגננת, כולם משחקים בחול, אני רוצה גם" שהפך ל"אבל כולם פה בתל אביב מרוויחים מכלום, אני רוצה גם! אוף".

אז הפסקתי להתעסק עם מתווכים ועכשיו אני באה במגע ישירות עם מה שאני הכי אוהבת בדירות בתל אביב – בעלי הדירה, כמובן. כמו שבטח הבנתם מדובר בזן מיוחד של יהודונים חמים ולבביים מאד שכל מפגש איתם גורם לי לרצות להדפיס מאות עותקים של הפרוטוקלים של זקני ציון ולבקש מפרנציסקוס להטביל אותי תוך כדי נגינת אווה מריה. כמו כן, שוקלת להקים איזה ארגון גג שיאגד את כל בעלי הדירות בעיר. חשבתי לקרוא לו "חמדנים ללא גבולות" – אבל אני לא בטוחה שהשם משקף עד הסוף את המטרות והיעדים של הארגון.

בקיצור, השבוע התקשרתי לברר על דירה והדבר הראשון שבעלת הדירה שאלה אותי היה "במה אתם עובדים?". באמת, לפני שהיא אפילו סיפרה לי פרט אחד על הדירה. בתושייה של רגע לא קיללתי את האמא שלה וגם לא איחלתי לה סרטן מתווכים, אלא אמרתי בנימוס ששמור לאירועים מיוחדים ש"אני אשמח לענות על כל שאלה, כמובן אחרי שאראה את הדירה ואם אהיה מעוניינת בה". בעלת הדירה מיד הסבירה: "אני לא מכניסה כל אחד לנכס שלי". אבל נראה שאמא שלך דווקא הכניסה כל אחד לנכס שלה, אחרת קשה להסביר למה ההורים שלך אחים, יא בעלת דירה מטומטמת. זה אני אומרת לכם, לא אמרתי לה את זה. ואז היא נזכרה שהיא לא בטוחה מתי היא תראה את הדירה ושהיא פתאום נורא עסוקה.

מהצד השני, יש את בעלי הדירה שנותנים להיכנס לקודש הקודשים שלהם, אבל מבקשים מהשוכר היוצא שישאיר על השולחן בסלון דף לבן חלק ובו שלוש עמודות. בימנית – שם. לגיטימי. בעמודה האמצעית – טלפון. נחוץ. ובעמודה השמאלית – עיסוק, שזה יופימיזם ל"האם אתה עושה מספיק כסף כדי לעמוד בשחיטה הכשרה שנקראת שכר דירה בתל אביב וחשוב מכך – האם תעמוד בעלייה של עשרה אחוזים שאני מתכנן בסוף החוזה".

יש לי קטע כזה, נראה לי שזה נקרא חטטנות, שאני תמיד מסתכלת אחורה ברשימה, כדי להעריך את סיכויי לקבל את הדירה. ואז, איכשהו – לא ברור איך, תמיד יש לפני ברשימה זוגות מאד מוצלחים. הוא ראש צוות בקומברס והיא כלכלנית באוצר. הוא רואה חשבון והיא רופאת שיניים. ואני חושבת לעצמי: פאק, ברור שמגיע להם לקבל את הדירה הזאת! הם פאקינג אנשים משעממים! מסכנים!

ות'אמת, עדיף את אלו שמסננים לפי הרשימה מאשר את אלה שבאים טאבולה ראסה ואז מבקשים שאראה להם את תלושי השכר שלנו ואת פירוט חשבון העובר ושב של הערבים וצילומים מהאולטרסאונד הואגינלי שעברתי ואם לא עברתי אז אם אפשר שאעשה, כי נורא מרגש אותם להסתכל על זה. אה, וכן, עשרים אלף שקל ערבות בנקאית.

אתמול בעלת בית אחת הסבירה לי שהחליטה לתת את הדירה למישהי אחרת כי היא נראתה יותר מתלהבת. ג'יזס, לא ידעתי שכדי להרשים את בעל הדירה צריך עכשיו גם לזייף אורגזמה מזה שאשכרה יש מקום למכונת כביסה.

ולכל אלו ששואלים "אבל למה את מתעקשת על תל אביב???" אז אענה לכם בקצרה: כי אני מפחדת שתל אביב תקבל עצמאות ואני אשאר תקועה לנצח בחוץ, עם כל העמישראלחי הזה. תגידו לי שזה לא שווה עוד שלוש מאות שקל בחודש.

תראו אותי, אני עפה מפה – טייק 1

הנה משהו שאנחנו לא יודעים איך הוא יגמר, אבל אני אספר לכם בכל זאת איך הוא התחיל. בתשלום בפייפל. ככה התחיל תהליך ההגירה שלי, המכונה "מבצע חופש לשני" וממש כמו ששרה חווה אלברשטיין: "כרגע זה נראה לא טוב". אבל אני אופטימית באופן זהיר וגם מנמיכה ציפיות ואהיה מרוצה מכל מייל מסוכן ההגירה שהוא לא "עיינתי במסמכים שהעברת והחלטתי שלא לייצגך בתהליך. כמו כן, חשבונך זוכה על עמלת פתיחת התיק. אם הבנתי נכון ואת עוסקת בתקשורת ומתגוררת בישראל – נראה שתזדקקי לכסף הזה יותר ממני".

אופטימית. אני אופטימית, נשבעת לכם. אפילו החשש המוכר מזה שקצין ההגירה יחליט לשים את הבקשה שלי ישירות במגירה שבה מאופסנים דפי הטיוטה – נשלל. זה לא יקרה. הייתי רוצה לחשוב שזה בגלל שאני חומר אטרקטיבי להגירה, אבל זה קשור בעיקר לזה שכל התהליך מתבצע היום אונליין. בלי ניירת. כלומר, שום עץ לא נפגע במהלך נסיון המילוט שלי מישראל. הלוואי והייתי יכולה לומר אותו דבר גם על עצמי.

וכן, גם ברור שאתם ואני מנהלים עכשיו שיחה בוסרית למדי. כמעט כמו בחורה שמתקשרת לספר למשפחה שלה שהיא בהריון שניה אחרי שהבחור אמר לה "בואי אני אתן לך כסף למונית". הבנתי גם שעל הריונות נהוג שלא לדבר ברבים לפחות עד החודש השלישי- רביעי, מחשש לעין רעה או משהו כזה. לעניין הספציפי הזה אני פחות מתחברת כי נאחס לא מפחיד אותי. אני לא צריכה לחשוש ממשהו כל כך לא מוחשי ומיסטי, כשהדבר הכי מעשי בעולם – כלומר, הסיכויים – נגדי.

עם זאת, שמעתי על שני חבר'ה שעלו בשבוע שעבר על המגרש בווימבלדון ואמרו להם שרוב הסיכויים שהם לא הולכים לנצח את פדרר ונדאל. גם לסטטיסטיקה מותר לפשל פה ושם ואני מרגישה כבר בשלה מספיק לרגע הזה שבו הסטטיסטיקה תפשל, אבל לטובתי. ולתהליך הזה, שזה עתה התחיל, יש רק תוצאה אפשרית אחת: הגירה. אין לי מושג איך זה יקרה ומתי, אם זה יהיה נקי או מלוכלך, ביי הוק אור ביי קרוק – אבל זה יקרה. כי כדור השלג התחיל להתגלגל והמדרון כאן – ממש כמו הדשא בווימבלדון – חלקלק.

לדלת הפתוחה לרווחה הזאת (שלא לומר לשער העליה למטוס הפתוח הזה) התפרצו בסוף השבוע שניים: אחד, שאול אמסטרדמסקי עם מה שיכול בקלות להחשב לאחד הפוסטים המדכאים של התקופה האחרונה וגם כמקדם מכירות מעולה לתרופות נוגדות חרדה. מה שאמסטרדמסקי עושה שם, בגדול, זה לשרטט איך יראה העתיד שכבר סיכמנו שאין לכם תוך כדי שהוא שולף משם את מרכיב ה"יהיה בסדר" ומוסיף ציטוטים מכמה שיחות שעשה עם זן מאד מסוים של אנשים: כאלה שמבינים בכלכלה אבל לא צריכים לשקר לכם כי אתם לא משלמים להם את המשכורת או צריכים לבחור בהם לעוד קדנציה.

השני, ירון זליכה, שדווקא יש מצב שהוא רוצה שתבחרו בו למשהו מתישהו, בא לצעוק שהמלך הוא ערום ולא בקטע אירוטי ונעים למראה. וגם ששדדו מכם, צעירי ישראל, מאה מיליארד שקל.

שני הטקסטים האלו החזירו אותי – באופן מרשים במיוחד כי נורא התאמצתי להדחיק – לשיעורי תנ"ך בתיכון. אני לא זוכרת הרבה מאז (ותודה לך על זה, אלוהים הטוב), ברם דבר אחד עדיין לא התנדף לחלוטין: הסיפור על הבחורצ'יק ההוא שעבד בלהיות נביא אמת אבל אף אחד לא האמין לו כי היו לו נבואות זעם ובמקום זה האמינו לנביאי שקר כי הם סיפרו לעם על כמה שהכלכלה שלהם צומחת. נדמה לי שקראו לו ירמיהו, אבל אל תתפסו אותי במילה.

בקיצור, תקראו (לא את התנ"ך, את שני הטקסטים האלה). אם אתם מפחדים נורא להתבאס – תזכרו שכלום לא יעשה לכם יותר רע מאיך שאתם כבר מרגישים ביום שבו מעלים לכם את מחירי הערק. אבל אם אתם עדיין מרגישים שמפעמת בכם רוח אופטימית (או חיבה כלפיי), אז בבקשה, יש המשך במיוחד בשבילכם. באקדמיה, אם איני טועה, קוראים לזה קריאה רשות:

טוב, אתם יכולים לתפוס אותי במילה. עשיתי גוגל וזה אכן ג'רמי (דיבר בכיתה היום. זה בלתי אפשרי לא לשיר כששומעים את השם הזה) ואכן היו לו המון צ'ילבות שעבדו בלשקר. מצד שני, היריבות בין השקרנים לירמי היא כלום לעומת היריבות שהיתה יכולה להיות להם עם יאיר לפיד. הוא אולי לא נכנס בהגדרה הקלאסית של נביא שקר (כי הם, אם הבנתי נכון, שיקרו באופן קוהרנטי וברור) והוא גם בכלל רואה בעצמו משיח (שקר) – אבל בלהיות שקרן, אין עליו. גדול שקרני ישראל ושיאן העולם בשקרים בעברית.

מה שאני אוהבת במצב הזה, שממש כמו בכל יצירה ספרותית אחרת (כמו למשל התנ"ך) גם כאן דמות המשנה י. לפיד הוכנסה לסיפור רק כדי לשפוך אור על עוד כמה קווי אופי שלכם. כלומר, הוא שקרן וזה נהדר כי זה מכוון אלומת אור שוות ערך לכל הפרוז'קטורים שתלויים באמפי בקיסריה + בלומפילד + בריכת הסולטן על זה שאתם מטומטמים. אבל מטומטמים אש. מטומטמים ברמת "זה כאב כשהתעוררתם בחדר התאוששות אחרי שעברתם כריתת אונה?". אז כזה.

אני באמת חושבת שאתם הבעיה כאן, לא הוא וגם לא החבר שלו שחולק איתו את החיבה לסיגרים ושקרים (להלן: ביב הבדאי). אגב רמנסינג מתיכון, אתם יודעים כמה פעמים אני שיקרתי בשביל שחברים שלי לא ידפקו? אז יאיר עושה אותו דבר. רק שחברים שלו הם לא חבורת פריקים שמעשנים בחצר אלא איחוד בעלי ההון בישראל. ואתם הבעיה כי אתם מסרבים להבין את זה ומוכנים להמשיך לבלוע חרא (לא רק ממנו, אגב) ולקבל את המצב כמו שהוא. מה זה אומר? זה מה שזה אומר:

1. השבוע שמעתי כבר על שני זוגות שמחפשים לקנות דירה. במחירי השוק הנוכחיים. זה פחות מרתיע אותם להשתעבד לשלושים שנה מלעשות חיקוי של ריו או איסטנבול. כי מה הן שלושים שנה בכלא לעומת 12 שעות במעצר?  ואם כבר, אז אספר שאחד הזוגות הסתכסך עם ההורים כי הם לא היו מוכנים להקריב את חסכונות חייהם למטרה הנעלה. הצעת הגשה לעזות מצח.

2. זאת דוגמה משעממת. צודקים. קחו אחת אקסטרים: אתמול חברה הסבירה לי שאין סיכוי שנצליח להגדיל את מספר הרופאים/מיטות/אחיות/מכשירי MRI בישראל, אז צריך לחשוב יצירתי. היצירתי שלה התמקד בלהכריח מסעידים להגיש בבתי ספר סנדביצ'ים בריאים בלבד כאילו שהמסדרונות בפנימית ו' מפוצצים בילדים שסובלים מאוביסטי.

3. חברה אחרת ששאלה למה אני רוצה לעזוב (שלפתי, שרירותית, את סיבה #62: לא רוצה שהילדים שלי יגדלו תחת טילים), טענה בלהט שהאחיינים שלה גדלים מגיל אפס עם רקטות (ופצמ"רים!) ושאין מה לעשות, זה המצב, זה בלתי הפיך וזה לא משנה את העובדה שהם חווים ילדות מאושרת שאני יכולה רק לקנא בה. מוזר, כל כך התמקדתי בזה שאילפו אתכם לחשוב שרווחה כלכלית אמתית היא בלתי מושגת, ששכחתי שגם חינכו אתכם להבין שלגדול בין טילים זה לא רק בלתי הפיך – זה גם כיף ולגיטימי.

בקיצור, אני בעד שהאו"ם ישקול לקבל מחדש את ההחלטה על זה שציונות היא גזענות, רק בשינוי אחד – במקום גזענות, שיכתבו פסיכוזה. ושלא ישכחו לעדכן את העורכים של ה-DSM.

[פודקאסט] שערוריית ההאזנות שלי

כל כך הרבה ביקורת על ממשל אובמה ועל כנסת הדושבגז שלנו, רק כדי להעביר מסר אחד: אתם לא לוחצים מספיק פליי. הרב עובדיה אומר על שכמותכם שאתם מסוכנים ליהדות.

(הכפתור המשולש שפה למטה – בניגוד למה שנהוג לחשוב – הוא לא ליופי. קורים דברים כשלוחצים עליו. נסו ותראו)

אני מקנאה באמריקאים. ממש מקנאה. כל שיחה שהם מוציאים, כל מייל שהם שולחים, כל פוק שהם עושים – מיד מנוטר על ידי צוות אדיר של אנשי טכנולוגיה, מנתחי מידע וחוקרים – לא משנה כמה אישי המידע – מישהו שם כבר ידאג להקשיב לו. ואני, שמעלה קטעים לאינטרנט, כדי שכל העולם ישמע – ורק ארבעים איש לוחצים פליי?  כמה משפיל. כמה כואב. וזה עצוב כי נהייתי כזאת זונה של תשומת לב שעכשיו אני מתכתבת עם החברה האשדודית שלי שבניו יורק באנגלית, כדי לחסוך N.S.A את הטרחה שבתרגום. רק תקראו אותי, חארות.

המזל שלנו פה בישראל הוא שאנחנו לא מוטרדים מזה שהממשל מאזין לנו. לא כי הממשל לא מאזין לנו – חלילה – ברור כשמש הזורחת מעכוזו של בועז טופורובסקי שהוא מאזין – המזל שלנו הוא שאנחנו עסוקים במה שחשוב באמת: בזה שהאויב מאזין.

החיילים הישראלים הפנימו ממש יפה את הקטע הזה שהאויב מאזין ועכשיו הם לא מדברים על זה ברשת המבצעית או בסלולר– רק כותבים על זה בפייסוש.  כי זה דבר אחד להניח שהאויב שלך יכול להתביית על התשדורת הסודית שלך ולהקשיב להכל – אבל זה דבר אחר לתת לו מספיק קרדיט על זה שהוא מסוגל להריץ חיפוש בפייסוש.

ובכלל, הרשת החברתית הפכה למאד מסוכנת. לא רק כי מפרסמים שם פרטים על מתי ואיך אנחנו נכנסים לשטחי אויב – יש שם אפילו תמונות של חיילות בלי בגדים. ואם יש דבר גרוע יותר מעיניים של ערבי על נהלי הכניסה הקרקעית לעזה – זה עיניים של ערבי על בת ישראל חסודה. עם זה צה"ל לא ירשה לעצמו לחיות.

לשמחתנו אנחנו מודעים למצב, אז החלטנו לעשות כל מיני הטעיות מתוחכמות. למשל: כל יחידות צה"ל שלא יושבות בגלילות התחילו ממש לדבר כמו השכנים ולהישמע כמוהם. אי שם בסיני יושב חייל ב8200 המצרי, מאזין לקשר של גולני ולא מבין מתי היחידה ערקה כמקשה אחת והצטרפה לצבא הירדני. אתם יכולים לקרוא לי גזענית, אבל אני בטוחה שאם נלביש כל חייל גולני, בעיקר כאלה עם זיפים, במדים ירדנים – אף אחד לא יחשוד שהם מתחזים. ואל תתנו לי את הקראפ על זה שיש גם אשכנזים בגולני כי אני אענה לכם שיש גם אשכנזים בירדן. כי אף אחד במזרח התיכון לא נראה יותר אשכנזי מת מעבדאללה מלך ירדן.

צה"ל הגדיל לעשות ולאחרונה הקריב יחידה שלמה, על כל חייליה על מנת לבלבל את האויב בצורה מתוחכמת במיוחד. היא הסירה כל סממן זיהוי ישראלי ומשחקת אותה ערבית לגמרי. אני כמובן מדברת על גלגלצ והטרנד המזרחי שלה.

אבל עזבו אתכם מכל הדברים הקטנים האלה, מה שהכי יפה בישראל, לעומת ארצות הברית העלובה, שאם שם היו צריכים שורק במשרוקית – ואגב השורק במשרוקית שלהם, סנואדדן, איך הם לא חשדו בו. אי אפשר לבטוח באדם שגר בהאוואי, פאקינג הוואי, ונשאר כל כך חיוור. משהו בטוח לא בסדר איתו.

אז כן, בזמן שבארה"ב היו צריכים את סנואודן כדי להזהיר את האזרחים מזה שהממשל רואה כל מה שהם עושים – כאן הממשל מזהיר את עצמו מזה שהאזרחים רואים אותם.

ואני כמובן מדברת על הנזיפה של יו"ר הכנסת אדלשטיין בח"כים הצעירים על התנהגות לא נאותה ובראשם טופורבסקי עם התמונה שהוא כנראה צילם כדי לשלוח למישהי בצירוף הטקסט המשובח "ערה"? והעלה בטעות לדף הפייסוש שלו. מעבר לזה שזה מביך, וזה מעצבן במיוחד כי הוא בוכה על זה שהוא צריך לישון בלשכה בזמן שלי החל מעוד חודש אין דירה – או עבודה נורמלית עם משרד לישון בו או תלוש משכורת של חבר כנסת שזה בערך מה שצריך כדי לשכור דירת חדר וחצי בעיר הזאת.

אבל הטופורובסקי הזה הוא כזה דושבג. ברמות שזה לא להאמין שהוא היה יושב ראש אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב. בכל זאת, דוש חסר תוכן שרק עף על עצמו והגיע לאן שהגיע בזכות המראה שלו וקשרים, ממש לא ברור לי מה הוא עושה באגודת הסטודנטים בתל אביב – הוא היה צריך להיות יושב ראש אגודת הסטודנטים של הבינתחומי.

מצד שני, אני די מבינה אותו. עם איך שהעם אוהד את המפלגה שלו, נראה שבבחירות הבאות מספר המצביעים ליש עתיד יגיע עם סימן של מינוס לפניו. צריך לחפש קריירה חדשה. וכולם אומרים שטופורובסקי דומה ללפיד אחד לאחד, הם רק שכחו לציין שהוא כמו לפיד, רק ההפך – לפיד יסיים את הקדנציה שלו בתור פוליטיקאי בשקל – וטופורובסקי התחיל אותה בתור אחד כזה. אבל תתנחם, טופורובסקי, יש לך בעתיד להיות פרזנטור של מהדורת חדשות, פרזנטור של כפפות איגרוף ופרזנטור של בנק הפועלים. וזה טוב מאד שאתה שולח תמונות שלך לסוכנויות אומנים כבר בשלב הזה.

בקיצור, הדבר המרכזי שלמדתי מהנזיפה של אדלשטיין, זה ש-1. לא כדאי לשים רוסים בתפקידי מפתח בדמוקרטיה אם רוצים שהיא תמשיך להיות דמוקרטיה. ו-2 לכנסת קשה מאד להשלים עם חברי כנסת עירומים שעושים לעצמם בושות. חברי כנסת לבושים מדי שעושים למדינה בושות – זה בסדר.

ולא סתם אמרתי לבושים מדי. אמרתי לבושים מדי כי התכוונתי לדני דנון, ששילב גם פאה באאוטפיט שלו. די דני, אתה יכול בלי הפאה הזאת. וגם אנחנו יכולים בלעדייך, אם כבר מדברים.

רק שדנון עשה פאדיחה אבל לפחות אמר אמת כשהבהיר שאנחנו לא באמת בעניין של פתרון של שתי מדינות ושאין לנו אפילו כוונה לעשות בכאילו. מי שעשה פאדיחה וגם שיקר הוא – סופרייז סופרייז – ראש הממשלה שלכם, שפרסם הצהרה משותפת עם ראש הממשלה הפולני לפיה הממשלות מסכימות על הצורך הדחוף לקידום פתרון של שתי מדינות ושצעדים חד צדדיים – כמו בניה בהתנחלויות – מזיקים לשלום.

אז כן, קצת קשה להאמין שראש ממשלה ישראלי חתם על ההצהרה ה… די הגיונית הזאת. ואכן, הוא לא חתם עליה. היא כנראה הועברה ללשכה שלו, שם לא ממש טרחו לעבור את המסמך ורק כתבו לפולנים "כן, זה אחלה, תפיצו.

ומה הפואנטה? חברים, אין לכם מה לדאוג מחדירה לפרטיות. אם בממשל הישראלי לא ממש טורחים לקרוא את המיילים שממוענים אליהם, אין שום סיכוי שהם יעברו על אלו שנשלחים אליכם.