כצאן לצ'קים

אני לא מאמינה בנסים. אפילו אם אני רואה נס מתרחש מולי – וכמה כבר נסים יצא לי לראות מולי? הרי גדלתי בישראל בניינטיז והייתי אדם בוגר בה מאז שנות האלפיים –  אני מגיבה ב"איזה יופי, מישהו פה ממש טוב בפוטושופ".

ובכל זאת, יש רגעים שאפילו ספקנים כמוני נאלצים לאסוף את האישונים שהתגלגלו מחוץ לעין באקט של פליאה ולומר: נס גדול היה פה. ואני לא מדברת על זה שבתי החולים לא הוצפו השבוע במאות אלפי אנשים שמגיעים לבקש זריקת פרמין אחרי שנחשפו לקווי המתאר המדוקים מדי של ר. רהב. נס נס, כזה שברור שיד אלוהים בדבר ואולי אפילו רגל.

זה הרגע הזה, אחת לשנה, שקירות הבית קמים לתחיה, מואנשים כמו דמות בסרט דסני, קורמים עור וסידים ואומרים לי: גברת, תביאי עוד כסף (אולי לא ציינתי שבסרט הזה של דיסני הקירות הם הרשע). נס!

וקירות מדברים הם בעצם יופימיזם לבעל הבית. הגיע התקופה של חידוש החוזה והוא מבקש את מה שמגיע לו, סך הכל – ואני גם לא נגד, אני הכי בעד שכל אחד יקבל את מה שמגיע לו, ואפילו בעולם הזה, אם מסתדר. הבעיה היא שהוא מבקש את מה שמגיע לו בצורת עוד 20% תוספת לשכ"ד והוא מבקש את זה ממני והמוח הקטן שלי לא מצליח להבין: איך למרות שכלום לא קרה, באמת, בשנה האחרונה, כל גבב הבלוקים ומרצפות והשיש שסביבי שווים פתאום עשרים אחוז יותר?

גם מבט בוחן בפלא הארכיטקטוני שלא שופץ מאז הוקם, אי שם באזור שנות השבעים, לא מביא תשובות. עוד שני תריסים נשרו, השיש מגלה סדקים מרהיבים בעומקם, הצבע בקירות הצהיב מעט, החלון במטבח אפילו לא נפתח עד הסוף והתקרה באמבטיה מתקלפת כמו אשכנזי אחרי יום שלם בים. אז מה אני מפספסת פה?

עד היום, אף פעם לא העלו לי את שכר הדירה ובטח לא בקפיצה שעומדת בקריטריון לגמר אולימפי. איך זה קרה? לוידעת, מניחה שאני דיירת נחמדה שאפשר לסמוך עליה עם הפרקט (פעם היה לי כסף לפרקט. סליחה, תיקון: פעם הכסף שלי שכר פרקט) ובטח יש קסם בזה שאני מאד משעשעת בחצי דקה סמול טוק שקודמת ל"כפרה, יש נזילה בדוד, שלחי מישהו". אבל הנה, תמיד יש פעם ראשונה וכדרכן של פעמים ראשונות – היא כואבת. בעל הבית הבטיח עליה סמלית, כזאת שתוסכם על שני הצדדים. בסוף, באופן די מפתיע, הוא הגיע עם המדרגה שאיקרוס היה משתמש בה, אם רק היה לו אינטרס להגיע לשמש שוב. למה? כי אפשר. ומותר.

והרי לכם, נס. עברה שנה ואני שווה אותו הדבר, האוטו שלי שווה פחות ואפילו אוסף האלכוהול שלי איבד מערכו (אם כי זה אולי קשור לעובדה שחלקים נרחבים ממנו נלגמו. לא קל פה). רק הקירות האלה השתדרגו. והכל לבד, בעשר אצבעות, בלי להיות יפה כמו באוהאוס, בלי לעטות נוצות של תמ"א. קירות בטבעי, באורגינל.

ובגלל שכבר חזיתי בנס אחד, אני פונה לסטטיסטיקה ולומדת ממנה שלא סביר שאראה בקרוב נס נוסף, אז אני מוותרת על המחשבה שמא אמצא דירה אחרת, במחיר הוגן, ומסכימה ללכת כצאן לצ'קים.

ואם אתם במצב רוח נוסטלגי, או זקוקים להוכחה מדעית לכך שתמיד יכול להיות רע יותר, הנה כמה עדויות קשות מהמסע הקודם שלי לחיפוש דירה: ההתחלה, והסוף (היחסית) אופטימי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s