לאן יורדים פתאום כולם?

חברים, יש פיל בחדר וכדאי שנדבר על זה לפני שגם הוא אורז הכל ועובר לברלין‎.

כן, צפיתי בסדרת הכתבות של ערוץ עשר על היורדים החדשים ותשמעו – לא הופתעתי מכלום. בעיקר לא מזה שהרעיון של "בואו נלמד קצת על מהגרים" בא דווקא בדסק שבו כולם מרוויחים חמשת אלפים שקל, מקום העבודה שלהם נמצא בסכנת סגירה והמקצוע שלהם עומד בפני הכחדה. וכנראה שלא רק אני צפיתי, כי הסדרה החצי דוקומנטרית (שם זמני במהלך העריכה: חודורוב נשלח לרחרח אם  יש מצב לסדר לנו חלטורה בברלין) עשתה את האפקט, כולם מדברים על הכתבות וכולם מדברים על היורדים ומי שלא מדבר – זה רק כי הוא עסוק בלארוז לקראת המעבר לקנדה ובוסטון (שני חברי פייסבוק שלי עשו זאת בחודש האחרון, ויש לי בקושי 300 חברים).

ואתם יודעים, במדינת ישראל המושג "כולם מדברים על" לא שלם אם שר האוצר לא פרסם סטטוס בנושא. ואכן, שר האוצר פרסם סטטוס בנושא. כדרכו, הוא היה מנותק, מתנשא, חסר פואנטה ורווי התלהמות. אבל לזכותו ייאמר שגם הפוסט הזה שלו אוצר בתוכו הסבר לתופעה ישראלית. והפעם: למה זה בסדר שהחיים שלנו נראים ככה ולמה אסור לנו להתלונן על זה ולמה חובה עלינו לשרוף את הפספורט הזר.

ובכן, זה כי אנחנו משלמים פרוטקשן. מפרישים חלק ניכר מהכנסותינו, זמננו (צבא), דמינו (כנ"ל), עצבינו ושוב הכנסותינו בשביל זה שישמרו עלינו מהשואה הבאה. אז כן, יקר פה ויקר פה ויקר פה וקשה פה וגם רע פה, אבל זה באמת מחיר סביר לשלם עבור זה שלא נעבור שוב רצח עם בקרוב. ומה הם שבעה שקלים על קוטג' תמורת זה שלא יקומו עלינו לכלותנו? אני אפילו לא צינית, זה בדיוק מה ששר האוצר שלכם כתב. למעשה, זה מה שכל אחד יגיד לכם אם תרמזו שאתם בדיוק בקאייק, מזמינים כרטיס טיסה בכיוון אחד.

כי בסופו של דבר, כל סט הטיעונים נגד הגירה — ממש כמו הקריירה של ראש הממשלה שלכם — מבוסס על הפחדות. שם יהרגו אתכם, שם תהיו זרים, שם הילדים שלכם לא יזכו להיות בחופש בפורים. נו, כבר שרפתם את הדרכון הזר?

והנה עוד משהו שמציק לי: בשום שיחה שאי פעם ניהלתי, אף אחד לא ניסה לשכנע אותי להישאר בארץ כי טוב פה, כי נעים פה, כי תחבורה ציבורית יעילה פה וכי ימי עבודה קצרים פה. לא. המקסימום שנותנים זה איזה מילה טובה על החמימות הישראלית, שהיא בעיני כולנו בית שחי מיוזע שבין קצוות שערות דביקה אחת לאחרת כולם נותנים לכם צ'פחות ועוזרים לכם אם נפלתם ברחוב – לא לפני שהם גונבים אתכם קצת, עוקפים אתכם בתור, דוקרים אתכם בויכוח על חניה ומקללים אתכם כי אתם מהעדה הלא נכונה. אבל בקנדה אף אחד לא יעזור לכם אם תפלו ברחוב! וגם תהפכו לנציב קרח כי קר שם אז עזבו אתכם מלהגר.

אז רק הפחדות יש להם, וסחיטה רגשית, כמובן: כי אם אני אלך מכאן, כך טוענים בלהט מתנגדי ההגירה, לא יהיה מי שיאבק על הארץ הזאת, שזאת דרך מעודנת לומר שלא יהיה מספיק בשר תותחים למלחמה הבאה או למאבק הדמוגרפי הנוכחי. על כתפיי עכשיו, כל עתיד העם היהודי. וזה טיעון חזק במיוחד בשבוע שבו כל מנהיגי ישראל בערך נמצאים בניו יורק ומלקקים את ישבנם של כמה יהודונים עם ג'ובים טובים בוול סטריט והוליווד, שבין תחביביהם להחזיק את הממשל האמריקני בביצים (לפחות בכל מה שקשור לישראל). אז כן, עתיד ישראל על הכתפיים שלי. לא בלשון של המנהיגים ולא בתחת של היהודונים ולא בביצים של הממשל האמריקני. על הכתפיים שלי.

עוד טיעון חביב נגד הירידה הוא במקרה גם אחד הטיעונים החביבים עליי בעד חתונה/ברית מילה/ כל מנהג פאגאני אחר שעובר מדור לדור: כי ככה אבות אבותייך עשו. כן, העובדה שאבות אבותיי ערגו לארץ הקודש ופנטזו על ירושלים השלמה אמורה לכבול אותי ואת האזרחות האירופית שרק אלוהים יודע למה אין לי, לישראל. רק מה, ההסבר הזה לא מרשים אותי במיוחד. כי מבלי לפגוע בכבודה של כל השושלת המפוארת (היא לא הייתה מפוארת), כל השאיפות שלהם אז היו – איך לומר –  לא משהו: בני רבינובה רצו לא ללקות באבעבועות שחורות, חלמו למצוא אלף ראשי בקר וקיוו לעבור בקלות את משבר גיל הארבעים – או כמו שהוא נקרא אז: הגיל שבו כולם מתפגרים. כל אלו לא רלוונטים לי, אז למה חלומות רטובים על ארץ הקודש כן?

ובכלל, אני בטוחה שאבות אבותיי היו אנשים פרגמטיים. ההנחה הזאת נעשית על סמך העובדה שגם אני אדם פרגמטי ומישהו היה חייב להעביר את הגן הזה אליי. הם אולי חלמו על ארץ הקודש כי הם גרו בבריטשיווה, הכפר היהודי הקטן שהיה מוקף בכל מיני סלבים נטולי שיניים אבל חדורי רוח אנטישמית, כי הם קראו יותר מדי בתנ"ך ופחות מדי את המפה הגיאופוליטית של העולם. אני בטוחה שעם קצת יותר ידע על מדיניות הרווחה הקנדית או איכות החיים הניו זילנדית, הם היו עוזבים את בסרביה כבר ב1860 (למרות שקנדה הוקמה רק שבע שנים מאוחר יותר. בשביל מה שהולך שם הם היו מוכנים להמתין כמה שנים).

ואם כבר "אם אשכחך ירושלים" וכל זה, אז דווקא עכשיו כשמשפט אולמרט בפרשת הולילנד מתקיים, אני חושבת שדי בטוח לומר שלכולנו כבר די יצא החשק לומר "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". כן, גם את החלום הרטוב שלנו הצלחנו להפוך למשהו שמתנהל כמו קומבינת שטעטל, בהנחה ששטעטל היא עיר הבירה של מדינת עולם שלישי רקובה ומושחתת כלשהי.

הלאה. עוד טיעון אנטי הגירה שמצליח להרשים אותי כל פעם מחדש הוא זה שמזהיר מפני גזענות במדינות אחרות, שזאת דרך מאד מעודנת לומר "תשמעו, כל העולם גזען וקר ומנוכר ומסוכן ליהודים".  ובקטע הזה הם באמת צודקים, רק חבל שהם לא נותנים את החלק השני של המונולוג – "זאת אומרת, גם אנחנו חזק בגזענות, אבל לפחות כאן תהיו בצד הנכון של השנאה". שזה אגב טיעון משכנע במיוחד, בתנאי שמי שאמור להשתכנע הוא לא שמאלן, הומו, תל אביבי או חלק מכל קבוצת מיעוט אחרת, כי אז זה לא באמת אמור לשנות באיזה אזור זמן תקבל את המכות שלך.

אז כן, מסתבר שקצת נמאס לנו מפרוטקשן ומסחיטה באיומים ובעיקר מסחיטה רגשית באיומים. שכל אחד יעשה מה שטוב לו, איפה שטוב לו. למעט המיסיונרים של האנטי הגירה. במקרה שלהם עדיף שיעשו קורס בבניית טיעונים רטוריים שלא קורסים לתוך עצמם.

8 מחשבות על “לאן יורדים פתאום כולם?

  1. אין לי טיעון נגד הגירה, רק מזהיר אותך שזה לא קל.

  2. כתיבה מופלאה. פשוט תענוג.
    לגביי התוכן: למרות שכל מילה נכונה, הסחטנות הרגשית עובדת עליי. עניין ״זו המדינה שלנו, מיליונים חלמו עליה- והנה אנחנו פה סוף סוף״ בהחלט יפריע לי לעבור מכאן..

    • תודה 🙂
      לחיות את החלום של דורות עברו זה לגיטימי, אבל לא מספיק.
      בכלל, תמיד עדיף להתמקד בעתיד של הדורות הבאים ולא בפנטזיות של הדורות הקודמים. ואת זה ישראל לא ממש עושה.

  3. היי, את מעולה, ניפגש בברלין

  4. חבל שאת ממהרת למסור כל כך בקלות את מה שאלפי אחים דודים גיסים וכן גם אבות וסבים נהרגו על מנת להשיג. כדי שאת תשבי מאחורי מקלדת ותקראי לכולם לברוח יחד איתך. את האמת את כותבת נפלא רק חבל שחוץ מחיבה ספרותית העלית בי בחילה – כזו שמקשה עלי לישון בלילה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s