ספוטד: קורת גג

זהו, נגמר. אחרי שבמשך חודשיים החיים שלי נראו כמו השער האחורי של דה מרקר ביום שישי, אני שמחה לבשר שהמסע הארוך, המתסכל והמייגע אחר דירה בתל אביב הגיע לקיצו. ואין שום דבר מנחם יותר מלדעת שיש לי בעיר הזאת קורת גג, מקום שהוא רק שלי ושאוכל להניח בו את ראשי אחת לשבועיים, כשאצא לחופשת סופשבוע מהמוסד לתשושי נפש שהתאשפזתי בו מרצון במהלך התהליך הארוך הזה.

לא צוחקת בכלל. החיפוש היה כל כך נורא שאני כמעט מתפתה להכריז שזו הדירה האחרונה שאשכור בתל אביב. שזה משפט שיכולות להיות לו שלל משמעויות. למשל, שהדירה הבאה שאכנס אליה תהיה דירה שאקנה (אין סיכוי). או שתוחלת החיים שלי תהיה קצרה יותר מאורכו של חוזה שכירות ממוצע (סבירות קיימת). ואולי בכלל שבפעם הבאה שאארוז את עצמי לדעת זה יהיה כדי לפרוק אותי באוקלנד/מלבורן/טורונטו (האפשרות ההגיונית מבין השלוש).

אבל אני לא כאן כדי לדבר על נצחון הפירוס שלי, אני כאן כדי לדבר על… ובכן, דברים שקרו לאחרונה ועלולים לעודד את מי שיוצא רק עכשיו לקרב.

באחד באוגוסט, הלא הוא החג הקדוש ביותר בלוח השנה הנדל"ני, ישבתי בביתי השני, הלא הוא יד2, וצפיתי במפולת. שלל דירות שהוצעו על ידי בעליהן בסכומים מופקעים, איבדו פתאום אוויר והתחילו לאבד גובה. זה היה כמו לראות מכירה פומבית ברוורס. הדירה ברופין שצנחה אט אט מ5100 ל4900. הדירה בעמנואל הרומי שתוך יום אחד החליפה קידומת מ5000 ל4800. וכל זה בזמן שבעלי הדירה מקפיצים את המודעות באותו הקצב שמקפיצים פאד תאי על ווק. ויש עוד רבות וטובות שהיו בשוק כחודש, אבל בשניה שעמדו ריקות, פתאום חזרו לפרופורציות שלהן. לא שהן לא מנופחות, אבל צעד אחד בכל פעם.

כי ככה זה בעלי דירות בתל אביב, הם מוכנים לקבל הכל, רק לא שהדירה תעמוד ריקה יום אחד. אלא אם כן הם בעלי דירות ממוצא צרפתי בתל אביב שקונים דירה רק כדי שהיא תעמוד ריקה, למעט ביום אחד, כשהם מגיעים ארצה לביקור.

אבל הסיפור המעודד מכולם בכלל לא קשור בדירה ריקה. למעשה, מדובר בדירה שמתפנה רק בספטמבר וממוקמת ברחוב גוש חלב (לא לבלבל עם הגבנ"צ, העיר הקדומה או עם רחוב שביל החלב, שנמצא בצד הפחות נכון של איילון). תג המחיר שלה עמד על 5300 והלכנו לראות אותה כי ציפינו שבמחיר כזה נקבל משהו מרשים במיוחד. ובכן, שלא כדרכו של גוש חלב, הדירה הזאת הייתה דווקא פרווה. החלטנו להשאיר פרטים לבעל הדירה שהיה במקום. אחרי הכל, אלו הם כללי הטקס ואני מכבדת אותם.

יצאנו משם ללא חשש כי ראינו שמוקמנו ברשימת המתעניינים במקום החמישי והלא ריאלי וגם כי הבעתי בפני בעל הבית אותה התלהבות שהראיתי כשרופאת המשפחה שלי הציעה לי לעבור קולונוסקופיה. אלא שכעבור חצי שעה קיבלנו טלפון מפתיע במיוחד שמזמין אותנו להגיע למחרת בבוקר לחתום על חוזה בדירת חלומותינו אשר בגוש חלב (לא לבלבל עם הגבנ"צ וגו'). זאת הייתה אשתו של בעל הנכס והסברנו לה שזה כנראה לא יקרה בינינו, כי עד שלא יתקינו את חיפוי הזהב לברזים ולידיות, היא עדיין לא שווה 5300.

לא חלפו חמש דקות וכבר טלפון נוסף. הפעם זה היה בעל הדירה עם הצעה שבעיניו, כנראה, אי אפשר לסרב לה. "קחו את הדירה ב5200". סרבנו ואפילו עשינו זאת בנימוס יחסי. "אבל זה מה שהדייר היום משלם, אני לא יכול לרדת". סרבנו בשנית תוך כדי שלבנו נכמר ונשבר.

כשהתאושש ואולי בשל ההלם שתקף אותו, בעל הבית התחיל לשאול כמה שווה הדירה לדעתנו (4800-5000) ואז התחיל לעשות שרינג ולספר שבאמת לא היה ביקוש הפעם והוא לא מבין למה. נפרדנו כידידים וקבענו שאם המחיר ירד לחמש, הוא ירים אלינו טלפון.

וכך במשך שלושה ימים נוספים המודעה המשיכה לרוץ לה עם תג מחיר של 5300, עד שביום הרביעי נפל דבר והמחיר השתנה ל5100. ולמה זה מעניין? כי יש בתל אביב בעל דירה שמשכיר היום את הדירה שלו בפחות כסף משהשכיר אותה בשנת 2011. ואני מתערבת אתכם שהוא לא לבד.

וגם אם מדובר במאה שקלים בסך הכל, זה עדיין מעודד.

כי ייתכן שהחיינו והגיענו אל קצה גבול היכולת של השוכרים בתל אביב; שהראש שלנו, שאנחנו מחזיקים בכח מעל המים, נתקע עכשיו מהצד של הפדחת בתקרת זכוכית שנוצרה על ידי אותו זגג שאחראי לעליית המע"מ, העלאת שיעורי המס ויוקר המחיה בכללי.

 וזה יפסק, העושק הזה. זאת הבטחה, לא חלום ליל קיץ שרקמתי באופן עצמאי. לא כי מתבשלת כאן מחאה, לא כי אנחנו הפכנו לציבור צרכנים חכם ומודע. זה יקרה כי פשוט נגמר לנו הכסף, אין מאיפה להביא יותר. גם את המאתיים-שלוש מאות שקל שעוד יכולנו לגרד כדי לשמר את רמת החיים שלנו, שתו לנו גזירות מוכות גורל שהטיל עלינו שר אוצר מוכה בסנוורים. וזהו, פיניטו לה קומדיה. בקרוב יבואו הדמעות.

עוד לפני הדמעות וכדי לתת דוגמה אישית, אספר לכם שאני משלמת היום 800 שקלים פחות מששילמתי ב2011 על דירה שהיא כמעט באותו הסטנדרט (אם תורידו את הפרקט, את הויטרינה בסלון, את ארונות המטבח החדשים ואת האמבטיה הענקית). ועדיין, מבטיחה לכם, עשיתי עסקה מוצלחת במיוחד ותודה לאל שלא נכנעתי לכל החזרזירים החמדנים שפגשתי במהלך הדרך, כי כידוע, הדרך לגהנום רצופה אוינק אוינק.

ועכשיו תורכם לריב עם חזירי בר. לי יש מטבח בן 40 שצריך לקרצף.

מחשבה אחת על “ספוטד: קורת גג

  1. פינגבק: איןמהלעשות | כצאן לצ'קים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s