מטומטמים, לא לשרוד. לחיות

אפשר להכתיר את סוף השבוע האחרון כפורה מאד. זה כמובן בתנאי שמגדירים פריון באמצעות זמינות של חומר קריאה מדכא במיוחד. ואכן, עיתוני השבת הפילו עליי שלל כתבות שמציגות בסלואו מושן את מעריב נופח את נשמתו, והייתה גם כתבה אחת על המשבר הזה שעוברים בני גילי כשהם מגלים שהם תפרנים בלי עתיד. משבר רבע החיים, כך זה נקרא.

אבל קודם מעריב, ברשותכם:

עם כל החיבה שלי לדמוקרטיה ולתפקידה של העיתונות בה ועם כל חוסר החיבה שלי לאסירים משוחררים שמעלימים כספי פנסיה ופיצויים של שכירים, הקינה הזאת על לכתו של מעריב היא אישית ופרטית. עבור הכלבה האגוצנטרית שאני, הקריסה הזאת היא בעיקר האחרונה בשורת הוכחות לזה שבחרתי במקצוע הלא נכון.

שבע שנים אני כבר מתפרנסת (או לפחות מנסה להתפרנס) מהתחום הזה. התחלתי ממקום שלא משלם נסיעות, חופשות וימי מחלה ומשם השתדרגתי למקומות שמשלמים בשוטף פלוס הריון של פילה ממוצעת (כשהם לא שוכחים לשלם), שלא מאמינים בשעות נוספות ולכאלו שסבורים שאפשר לכבות לעובדים מזגנים אם לוח השנה מראה על שבת. המסקנה המרכזית שלי משבע השנים הלא רעות אבל הבטח לא טובות האלה היא שאני לא שווה הרבה על הנייר. ובדגש על הנייר ממנו עשויים תלושי משכורת.

ואם תרשו לי קצת עתידות, אז לא נראה לי שהמצב הזה הולך להשתפר. כי כשמצד אחד יש מקצוע הולך ונעלם ומהצד השני כמה מאות מובטלים חדשים ומאד נחושים (אני מנחשת שלמי שאין פיצויים יש הרבה יותר נחישות למצוא עבודה חדשה) הולכת להיות לי תחרות ממש קשה בדרך לג'וב הבא. ותחרות, ככה אומרים הכלכלנים, טובה לשוק ועוזרת להוריד מחירים. או במקרה הזה: משכורות.

ואולי בגלל זה בשבוע האחרון דחיתי כמה גישושים שהגיעו אלי בנושאי עבודה. אלו אמנם כולה גישושים, אבל רק חודש אחורה טרחתי לא מעט כדי למצוא ליד כזה. וחודש זה לא כזה הרבה זמן (למרות שהעבירו לשעון חורף, אז זה הפך לחודש ארוך במיוחד).

אבל זאת לא רק הבעיה שלנו, אלו שבחרו מקצוע שרוב הזמן עובדים בו הכי קרוב שאפשר לפרו בונו. מסתבר שאם אתם בגילאי 25-30, סיכוי לא רע שגם אתם נדבקתם במגיפה שזכתה לשם הלא באמת מחמיא משבר רבע החיים (לינק פה). זאת תופעה מבאסת כי 1. בחישוב גס, זה אומר שנגזר עלינו לחיות עד גיל מאה. 2. היא מוכיחה שאיני מיוחדג'ת ושהצרה הזאת של צעירים בלי עתיד נפוצה יותר משחשבתי.

מהנדסים, מורים, עורכי דין, פראיירים שמתעסקים בתקשורת –  בסוף כולם עובדים בלא לטבוע, בלנסות להשאיר את הראש מעל המים. עסוקים כל הזמן בלהיות מרחק של שניה אחת, שני סנטימטרים וחמישה ליטר מים בריאות מלטבוע.

ולי, פרדון מיי פרנץ' אנד מיי דימויים פרום עולם המים, אין כוח יותר לעשות תנועות מוזרות עם הידיים והרגליים כדי לשרוד עוד חודש בקושי. לא בא לי להרוויח שכר שמעליב אותי ולשלם שכר דירה שעושה לי לבכות ולקנות במחירים שמוציאים את החשק לחיות. אני רוצה לצוף כמו שצריך, אבל אני מוכנה גם לטבוע. במילים אחרות: או שאני אתחיל לראות פה עתיד, או שיגמר לי החמצן ואני אעוף מכאן למדינה שלא רק מעמידה פנים שהיא מערבית. אתם יודעים, מדינה שהבינה שהאזרח הוא לא רק כלי קיבול שצריך לרוקן מכסף.

אבל מה שאני באמת רוצה זה לראות את כולם טובעים יחד איתי. לא חלילה כי אני בעניין צרת רבים, אלא כי אם מסה של צעירים לא תצליח לשלם שכר דירה או משכנתה, יותר לא יוכלו לדרוש פה מיליון ומשהו על דירת ארבעה חדרים ביבנה. אם המסה הזאת תאבד את זה ולא תוכל יותר לסיים ימי עבודה של 10 שעות בלי לדמיין שהם מרססים את כל הקומה עם עוזי, למעסיקים לא תהיה ברירה אלא לפתוח מילון ולברר מה ההבדל בין לעבוד לבין להשתעבד. להמשיך או שהפואנטה כבר ברורה?

שיטבעו כבר. וייקחו איתם את שיטת הממשל הלא מתפקדת הזאת ואת הכלכלה האכזרית וחסרת הרסן ואת המנגנונים המושחתים שמוודאים תמיד שהראש לא עובר ביותר משני סנטימר את קו המים.

שיטבעו. ואז, אולי, אפשר יהיה לנשום פה לרווחה.

8 מחשבות על “מטומטמים, לא לשרוד. לחיות

  1. עוד לא קראתי את עניין רבע החיים, אבל בשתי מילים: עופי מפה. ובשש: עופי מפה כל עוד את צעירה.

    באמת אין לדור שלכם שום סיכוי להרבה יותר מהישרדות באקלים הקיים.

  2. פינגבק: סליחות. או: פוסט יום כיפור לבני עשרים ומשהו « גומרים הולכים

  3. מצטרפת לצוף – עופי ומהר.

    אני בת 28, אחות במקצועי. את יכולה להוסיף את המקצוע שלי לרשימת הקצרה שעשית, אחד שבו מרוויחים שכר מינימום, או קצת-קצת יותר אם החלטת לוותר על חיים פרטיים, משפחה, חגים וסופ"שים כדי להרוויח את ההפרש הדיפרנציאלי בשכר.

    אני גרה כבר שנה במישיגן, ארה"ב. התקבלתי כאן לעבודה שמשלמת בדולרים את מה שהייתי מרוויחה בישראל בשקלים. אני ובעלי מעיזים להשתמש במילה הגסה "לחסוך" ואומרים לפעמים "לשים בצד". אנחנו גם מעיזים לחלום.
    יוצאים למסעדות, סרטים, נסענו השנה פעם אחת לחו"ל וזה לא עלה לנו בבריאות או בחיינו. בישראל כל זה בחיים לא היה קורה. בישראל החיים היו מלחמה קיומית, כל יום היה מלחמת הישרדות.

    אולי לא בעברית, אבל אני מתרשמת שאת די טובה עם שפה באופן כללי… לא תדעי עד שתנסי ואומרים לי שלחזור תמיד אפשר.

    תודה על פוסט חשוב.

  4. כבר אמרתי לך שאת כישרון מבוזבז..
    נראה לי שיש לך שתי אופציות:
    1. להתחיל ללמוד להתחנף למעסיקים ולבכות בלילה בשקט
    2. לעצבן את האנשים הנכונים שיתחיל לזוז פה כבר משהו ולעשות רעש אמיתי. עם הד.

    בכל מקרה- ברור שלא לעזוב. שלא תעיזי. על בית נלחמים. ואם כל שאר המיואשים לא היו בורחים היה יותר קל להילחם.
    באמת חושבת להשאיר להם את המדינה??!
    אנחנו בעידן של חושך. מוסרי, כלכלי, חברתי… אבל אמרו לי פעם שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. מה שאומר שהשינוי כבר ממש ממש פה.

    סומכת עליך
    חברתך לאבטלה בקרוב..

    • מה זה "על בית נלחמים"?
      תשמעי, אם יש לך כוח/זמן להילחם, אז סבבה, עשי זאת. לי אין כוח להלחם כי, כאמור, אני מעוניינת לחיות את החיים שלי ולא לקחת חלק במאבקים בלתי פוסקים.
      ואין פה הפקרה, המדינה הזאת שלהם יותר משהיא שלי. הם בוחרים את הנציגים שדומים להם לשלטון, הם חותכים בפראות בכביש והם מדברים באלימות ועם תנועות ידיים על כל מי שחושב אחרת מהם. כן, ישראל כבר שלהם.

      ואם נתייחס לקלישאה השניה, אז אף אחד לא הבטיח לך שהזריחה הזאת עומדת לבוא. ותאמיני לי, לא בא לך להיות בת 40 שממתינה בכיליון עיניים לקרן שמש ראשונה. שנות ההמתנה שלך כבר אמורות להיות מאחוריך.

  5. אין חדש תחת השמש. הכל נשאר אותו דבר. המציאות היומיומית היא די קשה ומנסים להסתדר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s