שמעתם על הטבח בקו 189? לא שמעתם? טוב, זה בגלל שאני אדם בעל שליטה עצמית ויכולת להבחין בין טוב לרע. או לפחות בין טוב לפלילי.
סתם, נו. לא באמת שקלתי קציר פאקצות. אני לא מאמינה באלימות ובאופן כללי חושבת שאם יש מישהו שיותר סביר שיחסל אותן – מדובר בהורים שלהן. אני רק הרמתי גבה ושאלתי הרבה וואט דה פאק. או בשפתן: וואט דה פאקוש.
קו 189 הלא מגניב (קווים מגניבים בתל אביב הם תמיד בעל ספרה אחת) הוא הקו שמביא אותי חזרה מהעבודה. לצערי הרב, ובגלל תכנון לקוי מאד של התחבורה הציבורית בישראל, הוא מסיע לא רק אותי.
בתחילת אבן גבירול עלו עדר של נערות צעירות במכנסיי דפוק אותי כה קצרים, עד שבכיס האחורי שלהם הוטמנו כרטיסי ביקור של עורך דין פלילי – כי אי אפשר לדעת באמת אם הן הגיעו לגיל ההסכמה. הן נפרדו במלא ביוש מקבוצה אחרת של פאקצות שכנראה היו צריכות 289, ועלו לאוטובוס.
בהתחלה לא הבנתי למה יש כל כך הרבה פאקצותוש איתי באוטובוס ואז נפל לי האסימון – היום יוצאים לחופש הגדול. רק שאת נפילת האסימונוש לא יכולתי לשמוע, כי היא נבלעה בים הלהג של דור העתיד של תל אביב.
"איזה חצופה המורה הזאת" הזדעקה פאקצה שעיינה בתעודה שלה. "היא כותבת לי: עליך לשפר את הישגיך בחלק מהמקצועות. אני בטוחה שביכולתך לעשות זאת". מיד חשבתי לעצמי שתכלס, באיזו זכות המורה מפצירה בה לשפר הישגים. אני קלטתי את בת הטובים הזאת, אין לה צורך בהישגים כל עוד הארנק של אבא בסביבה.
וועווע.
אבל מסתבר שזאת בכלל לא היתה הבעיה. החלק המתריס בהערה של המורה היה אחר. "מה היא כותבת על היכולת שלי? מה היא יודעת בכלל אם יש לי יכולות או לא? שלא תתערב. זה לא ענייניה". הסתכלתי עליה. היא באמת נראתה מזועזעת.
בית דין שדה למורות נמשך. חברה אחרת הקריאה כתב אישום מאד נחרץ. מסתבר שפאקצותוש נכשלה בערבית וקיבלה עבודה לחופש. "אז אמרתי לה, למה את נותנת לי עבודה לחופש? למה? אז אני אביא מורה פרטית ואני אשלם לה לעשות את זה. לא חבל? כאילו, אין מצב שאני עושה את זה, בשביל זה יש לי מורה פרטית". מאד התרשמתי. רק בת 16 וכבר עושה אאוט סורסינג ללימודים שלה.
ידה ידה ידה קצת דיבורים על סומק בגוון ברונזה. לא הבנתי מילה רק זיהיתי המון התרגשות באוויר. ואז לפתע השתנה הנושא לשוקי. מי זה שוקי? כנראה המתנדב מהנוער העובד והלומד שמגיע מדי פעם והיום בא כדי לדבר על זכויות נוער שעובד בחופש. הן הכירו לו טובה באמצעות דאגה כנה לעתידו. "הוא בן 24, למה הוא עושה את זה? שילך ללמוד או משהו". ועוד אחת הוסיפה משהו על זה שהוא צריך לפחות למצוא חיים. צודקתוש. להתנדב זה פאתטוש.
לעבוד, לעומת זאת, זה מגניב. התעודדתי, יש עתיד לדור הזה. כבר מגיל צעיר מחנכים אותם לעבוד. כאן לא יהיו פרזיטים. ובכן, לא בדיוק. פאקצה אחרת, עם ס' שממש מתאמצת לשרוק, סיפרה על העבודה החדשה שלה. איפה היא עובדת? אצל אבוש. מה היא עושה? "אני יושבת איתו וכאילו מזכירה לו שהוא צריך לעבוד. נגיד אם הוא פתאום בטלפון וזה, אז אני אומרת לו שהוא צריך לסיים כי הוא חייב לעבוד. כמה הוא משלם? 15 שקל. אם היא מדברת באנגלית אז 18 שקל ואם היא מגדילה לעשות ומחייכת – זה כבר עשרים שקל.
מה אבא שלה עושה? גם אני הסתקרנתי. מזל שאחת מעמיתותיה לשבט שאלה. אבא שלה הוא איש מחשבים. הוא הורסססס, הסבירה הבחורה עם הס' המתאמצת בעודה מדברת על הכסף הכי קל של החיים שלה. היא גם סיפרה שאם יש לו פגישות או משהו, היא עולה לישון בחדר. התקנאתי.
התחנה שלי הגיעה. ירדתי. ממול מרפאה של כללית. הסתכלתי, יש גניקולוג בקומה 3. מעניין באמת אם קשירת חצוצרות כלולה בסל הבריאות.
איןמהלעשות 
נו באמת! וזה מפליא אותך? וולקאם. אני מורה בישראל. אלה ילדינו. היוש וגם ביוש.