הסווטשופ החדש

בדרך כלל אני מפרידה ביזנס מפלז'ר בדיוק כשם שאני מפרידה גילטי מפלז'ר, אבל ביום שבת, חרף העובדה שמדובר ביום המנוחה, החלטתי להתעניין בשלומו של חבר שנמצא על המשמר.

על פניו, מעשה נחמד שאמור להביא לי קארמה טובה. בפועל, החבר גמל לי בזעם. ימבה זעם.

"אין מיזוג וחום אימים ובא למות. ובגלל זה" הוא מספר "אני עובד מעמדה אחרת לחלוטין, שגם בה אין מיזוג והיא בכלל לא שלי, אבל פחות לוהט בה. רק ששם, אין מדפסת ואני מתזז כמו כלבה אול אובר דה פלייס". וזה, כמו שנהוג לומר אצלנו #טרוסטורי.

אפילו לא הצעתי לו לפתוח חלון כי אני יודעת, זה בניין כזה בלי חלונות שנפתחים. רק כאלה שקופים של שופוני, שמהבחוץ יוכלו לראות ולקנא בעיצוב ההיטקיסטי בלי לדעת שבפנים יש מישהו שמזיע את עצמו לדעת.

ונכון, זה באמת מבאס שהמזגן מקולקל. אבל זה קורה. על זה תכתבי פוסט? ובכן, המזגן בסיפור הזה לא מקולקל. הוא כובה באופן יזום מטעמי חיסכון. הרי מדובר כאן על מערכת מיזוג מרכזית שעולה לא מעט כסף להפעיל (גם אם היא מקררת רק בחדר אחד מסכן) ואין טעם להוציא סכום כזה עבור שני אנשים שבאים לעבוד.

ואני לא מתלוננות. אלו לא תנאי עבודה לא סבירים. הם מוכרים לרובנו. בהנחה שרובנו פועלים קשיי יום וחסרי השכלה שמרכיבים אייפונים בסווטשופ בסין שכתחביב עולים לגג בהפסקות וקופצים אל מותנו.

הספקתם כבר להתעצבן קצת? אז חבל. כי החלק מעורר הג'ננה נמצא רק במשפט הבא: השיחה הזאת עם עמיתי, מגיעה בדיוק שבועיים אחרי שאני גם עבדתי באותם התנאים ומצאתי את עצמי עם התקף של חנק וקוצר נשימה (לא אפרט בדיוק מה קרה שם כי זה לא היה מראה מלבב במיוחד), מהסוג שלא היה לי עדיין בחיים. ואז קפצתי לביקור בלתי מתוכנן במיון, באיכילוב.

בטח הייתם מצפים שאחרי אירוע כזה, שבו עובד נשלח אחר כבוד לאיכילוב, מישהו יפעיל שיקול דעת ויסיק שלהשאיר עובדים בלי מיזוג במקום שהוא נטול חלונות זה משהו שנע על הגבול שבין בלתי סביר לבלתי הגיוני.

ובכל זאת, חלפו שבועיים והחיסכון עדיין מנצח את ההיגיון. ובנוקאאוט. כי גם מקבלי ההחלטות במקרה הזה יודעים שבמקצוע שלנו אף אחד לא בא בטענות כשהופכים אותו לאחרון עובדי הסווטשופ. לא בא בטענות ובטח שלא מוחה. כי אנחנו קטנים כאלה, חמודים, צייתנים. אמנם מלאי להט ותשוקה להגן על חלשים ומנוצלים ודפוקים ועזובים – אבל לא כשמדובר בנו.

לכן גם סביר מאד להניח שנבליג גם אם, נגיד, יחליטו יום אחד לסגור את השיבר בסופי שבוע ולהשאיר עובדים בלי מים זורמים כי חבל על הכסף וכי הגיע הזמן שנפסיק להתפנק: מים לשתיה אנחנו יכולים להביא מהבית ולגבי שירותים – נתאפק, זה כולה שמונה שעות וידוע שאנשים שמחרבנים עליהם לא חשים צורך עז לעשות קקה.

ולכן גם לא מפתיע שבסוף השיחה, כששאלתי אותו אם הציף את הבעיה (בהנחה שהביקור שלי במיון לא הפיל את הסכר והציף את הכל כמו שיטפון אכזרי במיוחד) הוא ענה שלא. וברור אפילו יותר שכששאלתי אם לא הגיע הזמן להצטרף לארגון העיתונאים קיבלתי תשובה שהיא שילוב של בוז וזלזול.

אבל זה בסדר, אני עובדת בתחום התקשורת כבר כמה שנים טובות, אני די התרגלתי לזה שמזלזלים בי.

מזל שהתקופה הזאת עברה לבלי שוב.

מחשבה אחת על “הסווטשופ החדש

  1. ברוסיה יש אגדה כזאת על סוסה שניסו ללמד אותה לעבוד בלי לשתות. אז כל יום נתנו לה קצת פחות שתיה. וכל יום היא עבדה יותר טוב! וכל פעם הורידו עוד טיפה ועוד טיפה… ובסוף זה כמעט והצליח!! אבל יום אחד לפני סוף הניסוי היא פתאום מתה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s