נבלות

 ביום שלישי, באחת וחצי בערך, ירדתי מקו שלושים ותשע שלוקח אותי מהעבודה וחיכיתי לנסיעת ההמשך, בתחנה שברחוב קרליבך לכיוון אבן גבירול. עד כאן, לכאורה, אידיאלי. יום עבודה שנגמר בצהריים, אני כבר בחצי הדרך הביתה. מה רע? אלא שאז הגורל סידר לי מפגש עם הג'ורה של החברה הישראלית.

אחרי דקה של המתנה הגיע אוטובוס כפול ותפס את כל התחנה. מאחוריו חיכה (לא ממש בסבלנות) קו 26 או  126 של אגד (מרוב עצבים שכחתי איזה קו. לשמחתי, לא קריטי). כשהכפול המשיך בנסיעה, האגד נתן גז ועצר אחרי התחנה. התחלתי להתקדם אבל הקפדתי לא לעקוף את הקשיש שלפניי, כדי לוודא שהנהג לא יבריז לו.

הקשיש הזה, סבא כחוש שלדעתי כבר הגיע מזמן לגיל גבורות, בקושי הלך. הוא עלה באיטיות על המדרגות של האוטובוס רק כדי לשמוע מהנהג (ובצעקות, כמיטב מסורת ישראל) "נו כבר, תעלה" ושלל מילות זירוז שנותנים לאתון, לא לאדם ועל אחת כמה וכמה לא לזקן.

כשהקשיש הצליח לטפס את שתי המדרגות הוא ניסה לשאול למה מאיצים בו, אבל הנהג לא ממש התייחס.

"למה אתה צועק על בנאדם מבוגר? לאן בדיוק אתה ממהר"? שלפתי שאלה לגיטימית שהתקבלה בשלל תשובות מנומקות כמו "אל תתערבי, למה מי את וכו'". ובכן נהג, נדמה לי שבאמת לא יצא לי להציג את עצמי בכאוס ההוא שם, אז בוא נעשה את זה רטרואקטיבית: נעים מאד, אני שני וחינכו אותי בבית שלמבוגרים – גם אם יתהפך העולם – נותנים כבוד.

הזקן, שעדיין לא הצליח להתיישב, ביקש מהנהג פרטים. הנהג, שהקפיד להתעלם מהקשיש עד לשלב הזה, המשיך באותה הטקטיקה. פשוט הלא שם עליו. מה כבר יעשה הקשיש? ואודרוב, שישב כבר וייתן להתחיל הנסיעה.

בגלל ההתעלמות, התעקשתי שיוציא לי כרטיס. רציתי לשלם על הנסיעה למרות שהיא נסיעת מעבר (תשעים דקות). לא רצה. ביקשתי שם, מספר נהג. כלום. דרשתי שם, מספר נהג. ושוב כלום.

רק שהנהג שכח שזה 2012 פה ושלהתחבא בעידן הדיגיטלי – אי אפשר. שלפתי סמארטפון ואיימתי: "תן לי פרטים או שאני מצלמת". הנהג בחר שוב להתעלם ואני בחרתי לצלם. כל אחד והנשק שלו. אלא שאז, באותו הרגע, נחצה הגבול. הנהג העיף את היד שלי. באלימות. ניסיתי שוב. הנהג המשיך. ביותר אלימות ועם פחות בושה.

בשלב הזה, החלטתי לעבור לוידיאו ולהתיישב, תוך כדי שאני מאיימת עליו שעוד הרמת יד אחת – ואני מתקשרת למשטרה. הוא כמובן איים שיתקשר למשטרה ויגיש עלי תלונה. בגין מה? כנראה שגם מיטב הפרקליטים לא יצליחו לגלות.

בינתיים. אף אחד מהנוסעים לא ממש טרח להעיר לנהג על זה שהוא תוקף בחורה צעירה – זה לא מפתיע. אבל תודו שלא ניחשתם שבמקום, ינסו להעלות דווקא אותי על המוקד.

"למה את מפריעה לו? האיש מנסה להתפרנס!", "מי את בכלל?" ו"אנחנו לא סופרים אותך" היו רק חלק מהפנינים שפאר היצירה של עם ישראל חי הציגו. רק קשיש אחד בסדום צעק: למה אתה מרים יד על בחורה?

כמובן שנוסע אחר ענה לו: "אתה בנאדם מבוגר, אתה לא שומע טוב, אל תתערב". להיט.

ופחדתי. נשבעת לכם, פחדתי. כולה עשרים איש באוטובוס, אבל אתם יודעים, אי אפשר לצפות ליותר מדי מאנשים שאשכרה מצדיקים צעקות על קשישים. נוסעת אחת, שקצת נבהלה מרמת האלימות באוויר, התיישבה לידי והסבירה לכולם שזה לא מתקבל על דעת שנהג יצעק על קשיש וירים יד על בחורה צעירה.

 בינתיים הנהג החליט לעצור ולא להמשיך בנסיעה. זרם הקללות של הנוסעים התגבר כל כך עד שזה היה מרחק שניה מאלימות פיזית. חיכיתי כמה דקות וכשראיתי שהסוללה בטלפון אוזלת (והרי זאת תעודת הביטוח שלי) פשוט נאלצתי לרדת.

אל תדאגו, הנוסעים טרחו ללוות אותי בקללות גם אחרי שירדתי והאוטובוס המשיך לנסוע. אתם יודעים, כדי שיישאר טעם של עוד.

המשכתי ללכת ואכלתי את עצמי. למה נתתי לקשיש להמשיך לבד בנסיעה? הדבר הנכון היה ללוות אותו עד התחנה שלו. חוכמה של בדיעבד, אבל קשה לחשוב צלול כשעשרים חיות נובחות עליך.

עם אגד עוד לא דיברתי. במסגרת השירות היעיל שלהם הם מפעילים מוקד שירות טלפוני רק בין השעות עשר לשתיים. למען האמת, אין לי גם מושג מה הם יעשו עם התלונה שאגיש. סביר להניח שכלום.

כאן אתם נכנסים לתמונה. יותר נכון, כאן נכנסת הוידיאו של הנהג. תפיצו אותו. תעבירו. שיגיע לכל מקום. גם כדי להחזיר לקשיש את הכבוד שלו, אבל גם כי אני נוסעת בקו 26/126 על בסיס יומי וממש לא בא לי לעלות לאוטובוס ולראות את הפרצוף הרקוב של הנהג מולי.

ואם בכל זאת אתם משוכנעים שצריך להבליג על בהמתיות מהסוג הזה, אז תזכרו שתמיד קיימת הסבירות הסטטיסטית שסבא/סבתא ובחלק מהקרים אפילו אמא/אבא יעלו על 126 של אגד ויפגשו את הנהג הזה. לא הייתם רוצים שזה יקרה, נכון?